בפני
כבוד השופטת מאיה לוי
התובעים
1. עז’ המנוח ח’ ג’ ז”ל ת”ז *********
2. ע’ ג’ ת”ז *********
3. ע’ ג’ ת”ז *********
ע”י ב”כ עו”ד וסאם חרבוש ו/או עו”ד טארק גבן
נגד
הנתבעים
1. האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
2. עז’ המנוח מ’ ג’ ת”ז *********
3. ח’ ג’ ת”ז *********
4. ע’ ג’ ת”ז *********
5. מ’ ג’ ת”ז *********
6. ו’ ר’ ג’ ת”ז *********
7. ב’ ר’ ג’ ת”ז *********
ע”י ב”כ עו”ד ויקטור מנסור ו/או עו”ד עזיז מנסור
בעניין ח’ ע’ ג’ ז”ל, ת”ז *********
החלטה
בקשת הנתבעים (יורשי המנוח ח’ ג’ ז”ל) לסילוק התביעה על הסף, תביעה אשר הוגשה על-ידי יורשי עזבון המנוח ח’ ע’ ג’ ז”ל, לפסק דין הצהרתי/ביטול רישום צווי קיום צוואה.
התובעים – ע’ ג’ וע’ ג’, הינם אחים וחלק מילדיו של המנוח ח’ ג’ ז”ל (להלן: “המנוח ח’ ג'”).
הנתבעים 3-7 הינם האחיינים של התובעים (ילדיו ויורשיו של אחי התובעים – המנוח מ’ ח’ ג’ ז”ל , להלן: “המנוח מ’ ג'”).
ח’ ג’ ז”ל הלך לעולמו ביום 16.6.1992.
ביום 10.2.1992, כארבעה חודשים קודם לפטירתו, ערך המנוח ח’ ג’ צוואה במסגרתה הוריש את כלל זכויותיו במספר חלקות מקרקעין ובנכסים הלא ניידים, לבנו מ’ ח’ ג’ ז”ל.
ביום 14.10.1992 ניתן צו קיום אחר הצוואה, והזכויות נרשמו ביום 9.11.1992, בפנקסי המקרקעין על שמו של מ’ ח’ ג’.
מ’ ח’ ג’ נפטר ביום 11.8.2015, כאשר ע”פ צו קיום צוואה מיום 14.1.2016, הנתבעים הינם יורשיו היחידים.
כ- 27 שנים לאחר מתן צו הקיום, ביקשו התובעים לפתע לערער אחר צוואתו ההיסטורית של המנוח ח’ ג’ ז”ל, והגישו בחודש 04/2018 תובענה לבית המשפט לענייני משפחה לפסק דין הצהרתי לביטול צו קיום צוואה של המנוח ח’ ג’ ז”ל ושינוי הבעלות במקרקעין, אשר הונחלו במסגרת העיזבון (ת”ע 50478-04-18).
ביום 19.8.2020 ניתן פסק דין אשר סילק על הסף את התביעה הנ”ל, לביטול צו קיום צוואה, וזאת מכוח התיישנות, שיהוי, ושימוש לרעה בהליכים משפטיים.
מפאת חשיבות פסק הדין לענייננו, להלן ציטוט חלקים ממנו:
“הנסיבות שבפניי מלמדות היטב, כי מדובר בבקשה שהוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות ולא כל שכן לאחר שיהוי ממשוך ביותר בן 27 שנים (!), שיהוי ששומט הקרקע תחת הבקשה.
טוענים המשיבים, כי סמכו על אביהם ויתר האחים כי כל המקרקעין שבבעלות האב המנוח חולקו באופן שווה בין כל האחים. ברם, המשיבים, מסיבות בלתי ברורות, לא טרחו לבדוק את צו קיום הצוואה ו/או את ההליך שקדם לו. לדידם, אין כל שיהוי בהגשת הבקשה, שעה שדבר זיוף חתימתו של האב המנוח נודע להם רק בעת שפנו ללשכת רישום המקרקעין לבירור מצב רישום הזכויות, והדבר היה בחודש 3/18, בסמוך להגשת התובענה.
בענייננו, היו למשיבים אינספור הזדמנויות ולא פחות מ-27 שנים לבדוק מה אירע באשר לזכויותיהם במקרקעין נשוא המחלוקת. בתצהירו מצהיר התובע ע’ ג’ כי יצא לחו”ל בשנת 1987 וניתק קשר מוחלט עם משפחתו בעקבות מצבו הבריאותי. כאשר פנה התובע לנתבעים זכה לקבל תשובה כי הזכויות אכן נרשמו על שמותיהם של הנתבעים לשם שמירת זכויותיו כדי למנוע הכרזת זכויותיו במקרקעין כנכסי נפקדים. באשר לאחיות, נאמר לו כי הן אינן זכאיות לזכויות…
סבורני, כי לפחות באחת ההזדמנויות הנ”ל, מחוייבים היו התובעים לבחון את תקינותו של צו קיום הצוואה, שכן, לפחות התובעות ידעו כי האח מ’ ג’ עשה שימוש בלעדי בקרקעות וכי הוא יירש את הקרקעות נשוא התובענה.
…….
לענייננו, מרגע מתן צו קיום הצוואה לאחר פטירת המנוח ח’ ג’, יכולים היו המשיבים, בכל רגע נתון, לעיין בנסח רישום הזכויות של נכס המקרקעין. מקום שעסקינן במרשמים פתוחים לציבור ובעניינים אותם ניתן לגלות בנקל, לא ניתן להיתלות בכך שהתובע סמך על אחיו ו/או כי התובעות סמכו על כך כי נאמר להן שהן אינן זכאיות ו/או כי לא התעניינו בסוגיה. גם אם יוכח סובייקטיבית כי אלה פני הדברים, הרי שיש בכך משום התנהגות חסרת אחריות ואף רשלנית. משבחרו התובעים לנהוג בדרך זו, אין להם אלא להלין על עצמם, ביחס לתוצאות התנהלותם הלא אחראית.
עילת התביעה של התובעים היא גילוי צוואה מזויפת. גילוי זה, גם אם תתקבל הטענה כי בא לעולם באיחור, לא יוכל לשמש הצדק סביר לשיהוי כה ממושך אשר גרם לנזק ראייתי מובהק לצד שכנגד.
תקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר, וניתן היה להורות על דחיית התביעה בשל טעם זה לבדו.
….
לא רק 27 שנות השיהוי עומדות לרועץ לתובעים, אלא הנזקים הראייתיים האדירים אשר נגרמו לנתבעים וליכולת התגוננותם, עת הוגשה התביעה בחלוף זמן כה ממושך.
….
52. אין חולק כי האח המנוח (אבי הנתבעים) נהג במקרקעין מנהג בעלים משנת 1992 עד שנת 2015 והוריש את המקרקעין לבניו ונכדיו. המדובר, אפוא, בשימוש רציף ללא הפרעה שנמשך 23 שנים!!. אין חולק כי התובע התנתק מהמשפחה במשך שנים רבות, התגורר בחו”ל, לא השקיע במקרקעין ולא עשה כל שימוש בהן, לא ביקר במקרקעין ואף לא גילה כל התעניינות אודותיהם. כך גם התובעות: אין חולק כי לא עשו כל שימוש במקרקעין במשך כל התקופה הנ”ל.
ובכן, בהינתן כל הנסיבות הנ”ל, לפנינו מקרה מובהק בו מין הראוי לקבל את טענת הסף ולהורות על סילוק התביעה על הסף. הימשכות ההליך, לא תשנה את המסקנה אליה הגעתי ורק תוסיף נזק כלכלי בשל ניהול ההליך ובזבוז זמן שיפוטי יקר”.
התובעים מיאנו להשלים עם מסקנות פסק הדין והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ”ש 27363-10-20).
בתום הדיון במעמד הצדדים אשר נערך בתאריך 25.1.2021 בפני כבב’ בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין, כדלקמן:
מוסכם כי הערעור יידחה בתיק עמ”ש 27363-10-20.
מוסכם כי אין למערערים כל זכות במקרקעין, נשוא הצוואה, של המנוח ח’ ג’ ז”ל, וכי מקרקעין אלה בבעלות בלעדית של המשיבים. המערערים מוותרים בזאת על כל זכות ו/או תביעה מכל מין וסוג ביחס לגושים וחלקות המקרקעין המפורטות בצוואת המנוח ח’ ג’ ז”ל.
מוסכם כי לגב’ ע’ ג’ זכות החזקה ומגורים עתידיים עד סוף ימי חייה בבית שבו מתגוררת כיום, אולם המשיבים או מי מהם זכאים לנהוג בחלקה ** גוש ***** מנהג בעלים ולבנות על החלקה ולהרוס את הבית שעליה. במהלך תקופת הבניה ישכרו המשיבים דירת מגורים לתקופת הבניה בלבד, ואז תחזור לגור בדירה חדשה שתיבנה על החלקה. מוסכם כי גב’ ע’ ג’ לא תתנגד לבניה.
המשיבים יתנו מתנה בסך 80,000$ (שמונים אלף דולר ארה”ב) תוך 80 יום (שמונים יום מהיום). הסכום יועבר לעו”ד ח’ ו’, ובכך ייחשבו המשיבים כמי שקיימו את התחייבותם. הסכום הנ”ל יועבר למערער ע’ ג’ בלבד ואין ליתר המערערים כל זכות בו. מוסכם כי המתנה הנ”ל הינה כספית ואינה קשורה למקרקעין נשוא הסכם זה.
מוסכם כי צווי המניעה הזמניים שניתנו ע”י בית משפט לענייני משפחה בקריות…וע”י ביהמ”ש המחוזי בחיפה…בטלים ומבוטלים”.
סכומי הכסף המופיעים בהסכם הפשרה שולמו באמצעות העברה לעו”ד ו’ ח’, על פי קבלות אחדות מתאריכים 12-14.4.2021.
ביום 24.10.2021 עתרו התובעים, בגדרי ההליך דנן, לפסק דין הצהרתי ולביטול צווי קיום צוואה, לצד ביטול פסק הדין אשר ניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות, ביום 19.8.2020.
לשיטת התובעים, ישנן ראיות חדשות אשר נתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא היו בידיעתם או בשליטתם, בדמות עסקאות מתנה משנת 1975, במסגרתן, העביר המנוח ח’ ג’ לע’ ג’, מחצית השטח עליו קיים בית המגורים, בגוש ***** חלקה **, בו התגורר לפני שנים רבות קודם לעזיבתו את הארץ.
הנתבעים עתרו כאמור לסילוק התביעה על הסף נוכח מעשה בית דין, כאשר עילת התובענה דנן זהה לעילת התביעה בהליכים הקודמים. העובדה כי התובעים לא הגישו כל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, התיישנות, שיהוי, אי גילוי עובדות או ראיות חדשות אשר לא היו בידיעת התובעים.
ביום 31.10.2022 נערך דיון במעמד הצדדים, בסיומו הוגשו סיכומים בשאלת סילוק התובענה על הסף.
בסיכומי התובעים נטען, כי אלו מעולם לא הסכימו כי צוואת המנוח ח’ ג’ הייתה כשרה, והם האמינו כל העת כי היא מזויפת. עסקת המתנה משנת 1975, נערכה לפני אקט הצוואה ולכן כוחה יפה למרות האמור בצוואה. ע’ ג’ – הנהנה בהתאם לעסקת המתנה, היה בחו”ל, כך לטענת התובעים, ולא ידע אודות מעשי אחיו בעת עריכת צוואת המנוח ורישום הקרקעות על שם אחיו. לטענתם, עובדת היעדרותו מהארץ, אמורה להשפיע על מרוץ ההתיישנות.
מנגד, הנתבעים שבו וטענו, כי יש לסלק את התובענה על הסף, נוכח מעשה בית דין ועקרון סופיות הדיון.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי להיעתר לבקשת הנתבעים ולסלק את התובענה על הסף. אנמק להלן את החלטתי.
אמנם סעד הסילוק על הסף הינו סעד דרסטי ולא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשות סילוק על הסף החוסמות את דרכו של בעל דין מלבוא בשערי בית משפט. עם זאת, הנסיבות הקיימות בענייננו, אינן מותירות מקום לספק בדבר התוצאה הצודקת והראויה, והיא סילוק התובענה מחמת מעשה בית דין.
בע”א 1041/97 סררו נ’ נעלי תומרס בע”מ, פ”ד נד(1) 642 [פורסם במאגרים המקוונים] (24.2.2000) נערך סיכום לעניין מעשה בית דין, השתק עילה, השתק פלוגתא ועיקרון סופיות הדיון:
“הדוקטרינה של “מעשה בית-דין” מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – “השתק עילה” ו”השתק פלוגתא”. השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען “השתק עילה” להוכיח, כי יש זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש)… השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים, והם:
א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה.
ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה”.
בענייננו קיימת זהות מוחלטת בין בעלי הדין בתובענה הראשונה לבין בעלי הדין בתובענה הנוכחית:
התובעים בשנת 2018 היו ע’ ג’ וע’ ג’, ואילו הנתבעים היו האפוטרופוס הכללי ויורשי המנוח מ’ ח’ ג’ – ח’ ג’, ע’ ג’, מ’ ג’, ו’ ג’, ב’ ג’ ;
בתובענה דנן משנת 2021, התובעים הינם ע’ ג’ וע’ ג’ (ראוי לציין כי בכותר התביעה צוין עזבון המנוח ח’ ע’ ג’ שהתובעים 2-3 הינם יורשיו, כ”בעל דין”, אולם מאחר ועיזבון איננו אישיות משפטית, הדבר נעדר כל נפקות משפטית) ואילו הנתבעים הינם יורשי המנוח מ’ ח’ ג’.
יתר על כן, העילה אשר נדונה בתובענה הראשונה, זהה לעילה בתובענה דנן והיא, ביטול צו קיום הצוואה משנת 1992 ושינוי חלוקת נכסי המקרקעין אשר הונחלו בעיזבון ח’ ג’ אך ליורשי המנוח מ’ ג’, זאת אף אם התובענה דנן מתיימרת להצטמצם אך כדי חלקת מקרקעין אחת.
מאחר וקיימת זהות בין הצדדים וכן זהות בין עילות התביעה העומדות על הפרק, ברי כי היסודות של “השתק עילה” אכן מתקיימים בענייננו.
זאת ועוד, היסודות של השתק עילה מתקיימים בענייננו גם מכוח הסכם הפשרה אשר נחתם בבית המשפט המחוזי. אומנם בבית המשפט המחוזי נוספו להודעת הערעור צדדים נוספים הנעדרים מהתובענה דנן, אולם מאחר ואלו נעדרים מהתובענה המקורית אשר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ומאחר ואלו באים רק כתוספת, כאשר הצדדים העיקריים הינם אלו אשר פורטו לעיל, הדבר אינו מאיין את זהות הצדדים הנדרשים לשם יצירת “השתק עילה”.
ראו האמור בע”א 1351/06 עו”ד מועין דאוד ח’ורי נ’ חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע”מביחס להשתק עילה מכוח הסכם פשרה:
“לא למותר יהא זה לחזור על מושכלות ראשונים באשר להסכם פשרה שתֻקַּף בפסק-דין. הסכם כגון דא, למדנו זה מכבר: “ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין” (י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי – מהדורה שביעית (ירושלים, 1995) 549)… “אשר להשתק עילה, פסק-דין שניתן בהסכמה, ובתוך כך הסכם פשרה שאושר בפסק-דין, עשוי, ובמקרים מסויימים אף צריך, להשתיק תביעות חדשות באותן עילות, מכוח הכלל של מעשה בית-דין (ראו זלצמן, ע’ 337-330 וכן בע’ 292-289; וכן ראו: Spencer Bower, Turner and Handley, The Doctrine of Res Judicata (third edition, London, 1996) 21-3). פרופסור זלצמן מקבילה בין פסק-דין שניתן בהסכמה לבין פסק-דין המבוסס על הכרעה עניינית: “ניתן פסק-הדין לטובתו של התובע, כי אז נבלעת עילת-התביעה המקורית בפסק-הדין. דחה פסק-הדין את התביעה – הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת-תביעה” (בע’ 330)”.
בענייננו, הצדדים ערכו הסכם פשרה מפורט בתום ההליך בערעור אשר התנהל בפני בית המשפט המחוזי, במסגרתו סוכם, כי אין לתובעים כל זכות במקרקעין נשוא צוואת המנוח ח’ ג’, וכי המקרקעין בבעלות בלעדית של הנתבעים. כן סוכם, כי התובעים מוותרים בזאת על כל זכות ו/או תביעה מכל מין וסוג ביחס לגושים וחלקות המקרקעין המפורטות בצוואת המנוח ח’ ג’ ז”ל.
תנאי הסכם הפשרה נוגעים בכלל העילות וסוגרים את ההליך, כאשר הם קובעים הלכה למעשה, כי הצדדים מוותרים על כל זכות במקרקעין נשוא צוואת המנוח, ככל שזו קיימת. ההסכם אינו מותיר פתח להליכים עתידיים או לסוגיות נלוות/קשורות.
יתר על כן, בגדרי הסכם הפשרה הסכימו הנתבעים, לפנים משורת הדין, להעניק לתובעת 2 זכות מגורים עד סוף חייה וכן לשלם לתובע 2 סכום כסף במתנה, והסכום אכן שולם בפועל.
היות וכך והיות וקוימו כל תנאי הסכם הפשרה הנ”ל , לא ניתן לטעון כי התובענה הנוכחית משנת 2021, נולדה כתוצאה מהפרת התנאים בהסכם הפשרה.
הפלוגתא בגדרי התובענה משנת 2018, על כל רכיביה העובדתיים והמשפטיים, זהה לפלוגתא בתובענה הנוכחית משנת 2021 והיא כי, צוואת המנוח ח’ ג’ זויפה, ולחילופין הושגה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת אשר הופעלה מצד בנו, מ’ ג’, על המנוח, בסמוך לפטירתו.
התקיים דיון נרחב ביחס לפלוגתות אשר הועלו בגדרי ההליך הראשון ואלו סולקו מכוח טענות סף, כדוגמת התיישנות ושיהוי.
ההתדיינות משנת 2018 הסתיימה בהכרעה ברורה – פסק דין אשר סילק את התובענה על הסף. ההכרעה הסופית של פסק הדין נשענה, בין היתר, על ההכרעה בשאלות הקשורות לאמינות הצדדים, השיהוי שחל בפנייה לערכאות, היעדר עמידה על זכויותיהם במשך זמן כה רב ואי נקיטת הליכים במשך עשרות שנים, לצד היעדר חזקה בפועל בשטחי המקרקעין הנטענים.
אם כן, גם היסודות של “השתק פלוגתא” בכל הנוגע לתוקפה של הצוואה מתקיימים בענייננו. זאת, על אף שהתובעים מנסים כעת לצמצם את גדר המחלוקת לכדי נכס מקרקעין ספציפי מתוך העיזבון, לגביו נערכה עסקת מתנה, כנטען, אשר קדמה לעריכת הצוואה.
טענת התובעים בדבר הסכמי המתנה, אינה יוצרת פלוגתא חדשה, וודאי שאין בה משום עילה חדשה.
לא שוכנעתי כי מדובר בהסכמי מתנה אשר לא היו ידועים לתובעים כבר בעת פסק הדין הראשון משנת 2018, או בעת שהצדדים הגיעו לכדי הסכם פשרה בבית המשפט המחוזי.
ידיעת התובעים ביחס להסכמי המתנה הנטענים נלמדת מהעובדה כי המיסים שולמו על-פי הסכמי המתנה לפני שנים רבות, ועל כך אין מחלוקת.
ראה לעניין זה הדברים אשר נאמרו ע”י ב”כ התובעים בדיון אשר נערך ביום 31.10.2022: “לשאלת בית המשפט אם המסים שולמו על פי הסכמי המתנה, אני משיב שכן. זה היה לפני הרבה שנים…”.
אם כן, אין בפי התובעים או מי מהם טענה על כי גילו עובדות חדשות אשר לא היו בידיעתם ולא היה ביכולתם לגלותם גם לא בשקידה סבירה. אלא כל טענתו של התובע 3 (הנהנה לפי הסכמי המתנה), היא כי הוא “שכח” מאותם הסכמי מתנה ורק לאחר שהסכם הפשרה בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, הוזמן התיק מרשות המיסים מהארכיון על-ידי בא כוחו, ורק אז (!) למד כביכול התובע 3 על עסקת המתנה, ממנה שכח בעת שהותו רבת השנים בחו”ל.
ראה לעניין זה תצהירו של ע’ ג’ מתאריך 16.3.2022:
“הנני להצהיר כי מסמכי המתנה נערכו מזה שנים רבות, וכתוצאה מחלוף השנים ארעה עמי שיכחה, ולו נזכרתי עת הגשתי תביעתי ו/או היו ברשותי, בוודאי הייתי ממציאם לבא כוחי ואף הייתי מציין לו עצם קיומם…”.
ראה גם תצהירו מתאריך 24.11.2022:
“מסמכי המתנה נערכו מזה שנים רבות, וכפי שניתן ללמוד, הנם משנת 1975, וכתוצאה מחלוף השנים ארעה עמי שיכחה…”
עוד טען ע’ ג’ כי נודע לו לראשונה על המתנה בתום ההליך אשר התנהל בבית המשפט המחוזי, או אז מכרים חולפים מהעיר ***** (!) הזכירו לו במסגרת שיחה אגבית ובחלוף עשרות שנים, כי קיים הסכם המתנה, ובעקבות אותן אמירות יצר קשר עם בא כוחו, ביקש ממנו לפנות לעירייה ורק לאחר הזמנת התיק מהארכיון, למד על עסקת המתנה ועל כך כי מחצית דירת המגורים רשומה על שמו.
אך אף אם נלך לשיטתו של התובע 3 ונניח כי הסכמי המתנה נעלמו מעיניו, עדיין התובענה התיישנה, גם לאור כלל הגילוי המאוחר, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ולו ברמה של קצה חוט, יתחיל מרוץ ההתיישנות (ראה: ע”א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ עדנה גיא-ליפל, ראה גם: ע”א 1442/13 אליהו זוארס נ’ התעשיה הצבאית ישראל בע”מ). על כן , גם אם נתחיל למנות את תקופת ההתיישנות ממועד עריכת הסכמי המתנה משנת 1975, וגם אם ממועד צו הקיום בשנת 1992, נמצא כי התובענה התיישנה. כל זאת כאשר המנוח מ’ ג’ נהג במקרקעין אשר הונחלו לו בגדרי העיזבון משנת 1992 עד שנת 2015, מנהג בעלים והוריש את המקרקעין לבניו ונכדיו. על כן היה על התובע 3, לכל המאוחר במועד מתן צו הקיום, להגיש את תביעתו על סמך הסכמי המתנה בגינם שילם מיסים לרשויות המדינה.
אף אם הסכמי המתנה פרחו מזיכרונו והוא סבל מ”שיכחה”, היה ביכולתו לגשת באותו המועד לעירייה ולברר על אודות רישום הזכויות. כמו כן היה ביכולתו של התובע באחד מביקוריו בארץ ומעריכת טיול בעיר ***** ועריכת שיחות עם המכרים וחברי המשפחה, ללמוד גם כן על הסכמי המתנה שככל הנראה ידועים לתושבים, אולם לא לו.
אך מעל לכל, ניתן לומר כי גם בהתאם לפסיקה, ויתר התובע על הזכויות המגיעות לו מכוח הסכם המתנה, בכך שלא עמד על זכויותיו ולא ערך בירור מתאים וראוי זמן כה ממושך, עד לשנת 2021.
סוף דבר, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת מכוח מעשה בית דין, תוך חיוב התובעים בהוצאות בגובה 10,000 ₪, אשר ישולמו לידי הנתבעים 3-7, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.
המזכירות תודיע פסק דין זה לב”כ הצדדים ותסגור את התיק.
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, י”ח כסלו תשפ”ג, 12 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
