בפני
כב’ השופטת ענת הלר-כריש
תובעת/נתבעת
ש’ א’
ע”י ב”כ עו”ד רזיאל עמוסי ועו”ד אורנה שמש
נגד
נתבעת/תובעת
בעניין עיזבון המנוח
ה’ ל’
ע”י ב”כ עו”ד עמוס חכמון
—
פסק דין
האם צוואה הדדית שעשה המנוח בוטלה כדין והאם יש לקיים צוואה מאוחרת לצוואה ההדדית או את הצוואה ההדדית? אלה השאלות העיקריות בהן יש להכריע בפסק דין זה.
א. רקע עובדתי:
— ז”ל (להלן: המנוח) נפטר בישראל ביום 00.00.2022 עת היה בן 92 שנים. במועד פטירתו היה המנוח רשום כנשוי לגב’ ה’ ל’ (להלן: ה’).
בשנות חייו האחרונות התגורר המנוח בדיור מוגן בישראל, בעוד ה’ נותרה להתגורר ב— [חו”ל] שם חי גם המנוח עד שעבר לגור בישראל.
ביום 14.6.2007 חתמו המנוח וה’ על צוואה בה ציווה כל אחד מהם את כל עיזבונו הנמצא בישראל למשנהו, ולאחר מכן כ”יורש אחר יורש” לשלושת ילדי אחיו של המנוח שפרטיהם בצוואה. אין מחלוקת בין הצדדים כי צוואה זו היא צוואה הדדית על פי סעיף 8א לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק הירושה). צוואה זו נערכה על ידי עו”ד ד’ ג’ (להלן: עו”ד ג’), נעשתה כצוואה בעדים ונחתמה בפני עו”ד ג’ וגב’ ג’. להלן: צוואת 2007 או הצוואה ההדדית.
ביום 21.7.2016 חתם המנוח על צוואה חדשה בה ציווה את כל עיזבונו הנמצא בישראל לגב’ ש’ א’ (להלן: ש’) אותה כינה בצוואה זו “ידידתי הקרובה”. בצוואה זו נכתב כי היא נערכת לאחר שהמנוח וה’ חילקו ביניהם את תכולת החשבון המשותף שלהם, וכי הטעם העומד בבסיס ההורשה לש’ הוא “אות הוקרה על כל תמיכתה ועזרתה היום יומית ודאגתה לצרכיי היום יומיים, בנאמנות ובכנות”. גם צוואה זו נערכה על ידי עו”ד ג’, נעשתה כצוואה בעדים ונחתמה בפני עו”ד ג’ ועו”ד —. להלן: צוואת 2016.
לאחר פטירת המנוח הגישה ש’ בקשה למתן צו לקיום צוואת 2016 (ת”ע 65652-12-22) וה’ הגישה התנגדות לבקשתה (ת”ע 65704-12-22). ה’ הגישה בקשה למתן צו לקיום צוואת 2007 (ת”ע 65621-12-22) וש’ הגישה התנגדות לבקשתה (ת”ע 65690-12-22).
ב. טענות הצדדים:
תמצית טענות ה’:
המנוח וה’ היו נשואים זל”ז עד ליום פטירת המנוח.
המנוח לא מסר לה’ הודעת ביטול של צוואת 2007. טענת ש’ כי המנוח שלח לה’ הודעת ביטול בדואר רשום וזו התקבלה על ידה, אינה נכונה ולא הוכחה. ש’ לא הציגה את הודעת הביטול או העתקה עם אישור מסירה ולא הציגה אישור כלשהו מה’ שלכאורה קיבלה את הודעת הביטול. ה’ הסתמכה על צוואת 2007 שהיא צוואה הדדית.
ש’ טענה כי במועד עריכת צוואת 2016 לא נותרו כל קשרים בין המנוח לבין ה’ ובכלל זה גם בוצעה הפרדת רכוש מלאה ביניהם. טענות אלה אינן נכונות והן הופרכו. עד למועד פטירת המנוח שרר בין המנוח לבין ה’ קשר הדוק ואף משטר של שיתוף נכסים, אשר כלל העברות כספיות לאורך השנים.
על פי הוראת סעיף 8א(ב) לחוק הירושה, משהוכח שלא נמסרה הודעת ביטול כנדרש, אין מנוס מהמסקנה שצוואת 2007 תקפה. עוד מתבקשת המסקנה כי צוואת 2016 אינה תקפה ויש לדחות את הבקשה למתן צו לקיומה ולקבל את ההתנגדות בעניינה.
תמצית טענות ש’:
המנוח עזב את — [המדינה בה התגורר] בשנת 2007 ועבר להתגורר בישראל ומאז הוא מנהל עם ש’ זוגיות רצופה והשתלב כחלק מבני משפחתה. אף שהמנוח וה’ נותרו נשואים על הנייר, לא היה ביניהם כל קשר זוגי במשך עשרות שנים עד פטירת המנוח.
לאחר החתימה על צוואת 2016 הודיע עו”ד ג’ למנוח שעליו לשלוח לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית ועריכת צוואה חדשה. המנוח עשה כן, בסיוע גב’ בשם ר’ אשר התגוררה בדיור המוגן בו התגורר המנוח ואשר כתבה לבקשתו מכתב בשפה האנגלית אותו שלחה ש’ לה’ בדואר רשום לכתובת שרשם המנוח. לא ניתן לתת אמון בגרסת ה’ כי היא לא קיבלה הודעה על ביטול הצוואה ההדדית. ה’ ידעה על ביטול הצוואה ההדדית והיא לא הסתמכה עליה.
גרסתה של ה’ לפיה היא והמנוח המשיכו לקיים יחסי רכוש עד ליום מותו ולא בוצעה הפרדת רכוש הופרכה.
בפסיקה נקבע כי ניתן להגמיש את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8א לחוק הירושה, ולהסתפק בחלופות מהן ניתן ללמוד על הודעת הביטול חלף הודעה בכתב. במרכז הבמה עומד רצונו של המנוח ויש להגשימו. יש לתת צו לקיום צוואת 2016 ולדחות את הבקשה לקיום הצוואה ההדדית.
ג. דיון והכרעה:
סעיף 8א לחוק הירושה אשר כותרתו “צוואות הדדיות” קובע בסעיף קטן (א) כי “בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר…”.
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי צוואת 2007 אשר נחתמה במסמך אחד על ידי המנוח וה’ היא צוואה הדדית על פי סעיף 8א לחוק הירושה.
סעיף 8א(ב) מסדיר את אופן ביטולה של צוואה הדדית, ומורה: “לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה: (1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים …”.
סעיף 8א(ג) קובע כי הוראות סעיף קטן (ב) תחולנה אם אין בצוואות הדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה.
במקרה שלפניי, הצוואה ההדדיות אינה כוללת כל הוראה בעניין אופן ביטולה, ומשכך ככל שמי מהמצווים חפץ לבטלה בחיי שניהם, היה עליו למסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני.
בבסיס מוסד הצוואות ההדדיות עומד אינטרס ההסתמכות של המצווים זה על צוואתו של זה, וזאת בשונה מצוואה “רגילה” בה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (ע”א 4402/98 מלמד נ’ סולומון, פ”ד נג(5) 703 (1999)). הוראות סעיף 8א לחוק הירושה בנוגע לאופן ביטול צוואות הדדיות, מבטאות את נקודת האיזון שקבע המחוקק בין שני אינטרסים שביניהם מתח מובנה: אינטרס ההסתמכות מזה והחופש לצוות מזה. בגדר כך נקבע בסעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה, כי כאשר שני המצווים עודם חיים רשאי כל אחד מהם לבטל צוואה הדדית שעשה, אולם זאת רק בדרך של מסירת הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני, אחרת “לביטול צוואה ההדדית לא יהיה תוקף”, כלשון הסעיף.
ראו דברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס’ 12), תשס”ה-2005, ה”ח 74, 131: “… העקרון שבבסיס הצוואה ההדדית הוא ההסתמכות ההדדית בין המצווים, שלפיו אין לבטל חד צדדית את הצוואה. עקרון זה עומד בניגוד לעקרון הבסיסי המוגן בחוק הירושה – הוא החופש לצוות, שבשלו ניתן, עד רגע המוות, לשנות את הצוואה. בניסיון לאזן בין שני העקרונות מוצע לקבוע הוראות שונות לענין ביטול הצוואה בחייהם של שני בני הזוג, שכן אז יכולים שני הצדדים לשנות את הצוואה, ולעניין ביטול הצוואה על ידי בן זוג אחד לאחר מות בן הזוג האחר (סעיף קטן (ב)). לענין ביטול הצוואה בחיי שני בני הזוג, מוצע כי ביטול כזה יהיה אפשרי במתן הודעה בכתב לבן הזוג השני. יש להדגיש כי לפי הצעת החוק, ביטול הצוואה על ידי אחד מבני הזוג יביא לביטולה האוטומטי של צוואת בן הזוג האחר, וכי הביטול יהיה בו זמנית לשתי הצוואות וייכנס לתוקפו עם מסירת הודעת הביטול לצד שכנגד (סעיף קטן (ב)(1))”.
אודות הרציונל העומד בבסיס הדרישה למסירת הודעה בכתב על ביטול צוואה הדדית, מקום בו לא קבעו המצווים הסדר אחר בצוואתם ההדדית בנוגע לביטולה, והחשיבות שבהקפדה על מסירת הודעה בכתב, ראו פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בעמ”ש (נצ’)12539-05-23 ע.ש נ’ מ.מ (31.1.2024): “החוק יצר מנגנון מחייב, ברור ופשוט לצורך ביטול צוואה הדדית וזאת על דרך מתן הודעה, אשר נדרש כי תמסר בכתב, וברי הוא שתכליתו של מנגנון קשיח זה להבטיח כי הצדדים, אשר סומכים ומסתמכים זה על זה בכל הנוגע לסיכומם ההדדי במסגרת צוואתם ההדדית, יפעלו בכל רגע נתון מתוך מודעות ברורה למצב הדברים ותוך שהם מוודאים כי מודעות זו הינה מנת חלקו אף של בן זוגם לצוואה ההדדית. … במקרה דנן לא מצאו המערער והמנוחה לקבוע בצוואתם כל נסיבה או תנאי אשר מכוחם ניתן יהיה לבטל את הצוואה ההדדית שלא על דרך מסירת הודעה בכתב …” (סעיף 38 לפסק הדין). בהמשך פסק הדין התייחס בית המשפט המחוזי לעמדה לפיה בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב, אם המצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה או על ביטול הצוואה ההדדית כך שניתן מענה לרציונל ההסתמכות המבוטא בדרישת החוק, והסתייג מגישה זו, וכך: “לטעמי, גישה זאת, אשר טרם מצאה את ביטויה בפסיקת בית המשפט העליון, מעלה קשיים בלתי מבוטלים. הוראתו של המחוקק בעניין זה ברורה בנוסחה ולפיה הודעת ביטול לצוואה הדדית מחייבת “הודעה בכתב על ביטול הצוואה המשותפת”. שומה עלינו להניח כי המחוקק לא השחית מילותיו לריק בקביעתו דרישה ברורה ומפורשת זו. יתירה מכך, המחוקק אף לא העמיד “מכשול” ממשי בפני הצד המבקש לבטל את הצוואה המשותפת, כאשר מסירת הודעה בכתב הינה פעולה פשוטה ביותר, אשר כל אדם, גם כזה שאינו משפטן, יכול לבצעה בקלות. מה עוד, שאין צורך בנימוק כלשהו לשם הביטול ודי ברצונו גרידא של המבטל. היינו, אין מדובר במנגנון מורכב אשר קיימת הצדקה ממשית לריכוכו” (סעיף 40 לפסק הדין).
באותו מקרה קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לראות בפעולות כהגשת בקשות לצווי הגנה, פתיחת הליכי גירושין והגשת תביעה לפירוק שיתוף, כמחליפות את ההודעה בכתב הנדרשת לביטול צוואה הדדית. נכתב, כי אחרת עלול להיווצר מצב של חוסר וודאות מובנה בין בני זוג החתומים על צוואה הדדית, מצב המנוגד למטרת המחוקק שביקש להקנות וודאות לצדדים לצוואה הדדית ולהגן על אינטרס ההסתמכות ההדדי שלהם.
עם זאת, בית המשפט המחוזי הותיר “לעת מצוא את השאלה האם לא ניתן יהיה לעולם לקבוע שצד אינו יכול להסתמך על צוואה הדדית בהיעדר הודעה בכתב (כגון במקרה בו הוכח לבית המשפט באופן מובהק כי ידע בפועל על ביטול הצוואה)” (סעיף 45 לפסק הדין).
בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה על ידי בית המשפט העליון בבע”מ 1712/24 פלוני נ’ פלוני (28.7.2024), תוך שנקבע כי נוכח התנהלות המערערת שם, “אף אם יסבור אי-מי כי במקרים חריגים ניתן לסטות מדרישת המחוקק ל’הודעה בכתב’, ברי כי אין מקום לעשות זאת בענייננו. הכרעה בשאלה העקרונית אין בה כדי להשפיע על התוצאה בעניין שלפנינו, ולפיכך היא הפכה תיאורטית” (סעיף 6 לפסק הדין).
הינה כי כן, בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלה האם במקרים חריגים בהם לא נמסרה הודעה בכתב על ביטול הצוואה ההדדית אך ברור שהמצווה השני יודע בפועל על ביטולה, ראוי להקל בדרישת הכתב.
כך או כך, להקפדה על מסירה בפועל של הודעת ביטול ברורה וחד משמעית נודעת חשיבות רבה, שהרי המטרה היא לוודא שהמצווה השני יודע על ביטול הצוואה ההדדית ואינו מסתמך עליה.
ראו ש’ שוחט, מ’ פינברג, י’ פלומין דיני ירושה ועיזבון 149 (2014): “כך או כך, ברור שהודעת הביטול צריכה להיות ברורה וחד משמעית וחייבת להתבצע מסירה בפועל”.
כן ראו אילנית שבת (חלפון) ואורן שבת ירושה – עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות 284 (2006): “נוסיף ונציין, כי מפאת כובד משקלם וחשיבותם של האינטרסים המונחים על כף המאזניים בביטולן של צוואות הדדיות, צריכה הודעת הביטול להיות ברורה וחד משמעית ואין להכשיר ביטול צוואות הדדיות שלא על דרך של מסירה בפועל של הודעת הביטול לידי בן הזוג השני גופו, זולת אם המצווים הסכימו בצוואותיהם על דרכים חלופיות למסירת הודעות ביטול”.
בעמ”ש (מרכז) 39317-10-22 ד.י.א נ’ ג.ק (2.10.2023), הדגיש בית המשפט המחוזי כי תכליתה של הודעה על ביטול צוואה הדדית, לאפשר למצווה האחר לשנות או לחזור בו מצוואתו שלו באם הוא חפץ בכך, ועל כן הודעה זו צריכה להיות קונסטרוקטיבית ובת פועל, היינו שאפשר יהיה לפעול ולהגיב בגינה ובעקבותיה.
ניתן לסכם, כי ככלל מקום בו לא נקבעה הוראת ביטול אחרת בצוואה הדדית, על מצווה החפץ לבטל צוואה הדדית שעשה מוטלת חובה למסור למצווה השני הודעת ביטול בכתב, ואם לא עשה כן הצוואה ההדדית נותרת בתוקף. אולם, יתכן שקיימים מקרים חריגים בהם ניתן להקל בדרישת הכתב של הודעת הביטול כאשר המצווה השני ידע בפועל על הביטול, משיקולי תום לב וצדק, ושאלה זו טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון. בכל מקרה, מאחר שהודעת הביטול נועדה להגן על אינטרס ההסתמכות של המצווה השני, המוקד הוא במסירה בפועל של הודעת ביטול ברורה וחד משמעית ובידיעתו של המצווה השני שהצוואה ההדדית בוטלה.
במקרה שלפניי, ה’ טוענת כי עד למועד פטירתו לא מסר לה המנוח כל הודעה על ביטול הצוואה ההדדית – לא בכתב ולא בדרך אחרת, וכי היא לא ידעה אודות ביטול הצוואה ההדדית ואודות צוואת 2016 אלא לאחר שהמנוח נפטר. על טענות אלה שבה ה’ לאורך כל ההליך (ראו סעיף 9 לכתב ההתנגדות שהגישה ה’ לבקשת ש’ לקיום צוואת 2016, סעיפים 4 ו- 14 לתשובת ה’ להתנגדות ש’ לבקשה לקיום צוואת 2007, סעיפים 3 ו- 9 לתצהיר ה’ שצורף לכתב התשובה להתנגדות, סעיפים 4-3 לתצהיר עדותה הראשית של ה’). לעומת זאת ש’ טוענת כי נשלחה לה’ הודעת ביטול בכתב וכי ה’ ידעה על ביטול הצוואה ההדדית.
כפי שיפורט להלן, ש’ לא הוכיחה טענותיה.
על פי הגרסה שהציגה ש’, עו”ד ג’ אשר ערך הן את צוואת 2007 והן את צוואת 2016 והיה עד לעשיית שתיהן, הורה למנוח לשלוח לה’ “מכתב על ביטול הצוואה שלהם משנת 2007”, וכך המנוח עשה (סעיף 4 לכתב ההתנגדות שהגישה ש’ לבקשת ה’ לקיום צוואת 2007, סעיף 8 לתצהיר ש’ שצורף לכתב ההתנגדות). גם בחקירתה הנגדית העידה ש’ כי עו”ד ג’ אמר למנוח “שהוא צריך לשלוח מכתב רשום… שהוא צריך לכתוב לה מכתב” (דיון מיום 28.6.2023 עמ’ 20 ש’ 8-3). אולם, עדות ש’ כי עו”ד ג’ הורה למנוח לשלוח לה’ הודעת ביטול בכתב, מנוגדת לעדותו של עו”ד ג’ לפיה רק לאחר החתימה על צוואת 2016 הוא התוודע להוראת סעיף 8א לחוק הירושה. עו”ד ג’ העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא אמר למנוח שעליו להודיע לה’ שהצוואה ההדדית מבוטלת כיוון שהוא כתב צוואה חדשה, אך לא מכוח סעיף חוק מסוים, וכי הוא לא היה ער לדרך בה יש לבטל צוואה הדדית לפי חוק הירושה (דיון מיום 28.6.24 עמ’ 7 ש’ 28 – עמ’ 8 ש’ 3, עמ’ 9 ש’ 18-13, עמ’ 10 ש’ 23-14, עמ’ 14 ש’ 7-6). על פי עדות עו”ד ג’ בחקירתו הנגדית, הוא לא אמר למנוח שעליו להודיע לה’ בכתב על ביטול הצוואה (עמ’ 11 ש’ 2-1, עמ’ 14 ש’ 5-2, עמ’ 15 ש’ 4-2), ובכך נסתרה טענת ש’ אשר צוטטה בפתח סעיף זה.
זאת ועוד, לפי טענתה של ש’, רק לאחר שנחתמה צוואת 2016 הנחה עו”ד ג’ את המנוח לשלוח לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית, ואין מחלוקת שבעת עשיית צוואת 2016 טרם נשלחה הודעת ביטול. ראו בעניין זה גם דברי עו”ד ג’ בתצהיר עדותו הראשית: “לאחר חתימת הצוואה הודעתי למנוח … כי … עליו לשלוח הודעה לאשתו … על ביטול הצוואה ועריכת צוואה חדשה” (סעיף 5, הדגשה אינה במקור). מכאן, ודאי שכאשר נחתמה צוואת 2016 הייתה הצוואה ההדדית עדיין בתוקף ולא ניתן היה לעשות צוואה אחרת ועל כן צוואת 2016 חסרת תוקף.
יצוין, כי עדות עו”ד ג’ בשאלה מתי אמר למנוח שעליו להודיע לה’ על ביטול הצוואה ההדדית, התאפיינה בחוסר קוהרנטיות. בתצהירו העיד עו”ד ג’, כאמור, כי רק לאחר החתימה על צוואת 2016 אמר למנוח שעליו לבטל את הצוואה ההדדית, אך בחקירתו הנגדית העיד כי היה זה “ברגע שהוא (המנוח, עה”כ) בא לערוך את הצוואה השנייה” (עמ’ 8 ש’ 12), כלומר לפני שנחתמה צוואת 2016. לאחר מכן כשנשאל עו”ד ג’ איזו מהגרסאות נכונה, השיב כי זו הכתובה בתצהיר (ש’ 23 – 26), אולם בהמשך העיד שכשנחתמה צוואת 2016 היה המנוח ער לכך שעליו להודיע לה’ על ביטול הצוואה ההדדית כיוון שהוא אמר זאת למנוח (ש’ 30-29). לאחר זאת שב והעיד עו”ד ג’ כי מה שכתוב בתצהיר נכון, אולם מייד אחר כך העיד כי אינו בטוח שאמר למנוח שעליו להודיע לה’ לאחר החתימה ובכל מקרה היה זה באותו מעמד (עמ’ 9 ש’ 8-1). הדברים מובאים בעיקר על מנת להצביע על העדר עקביות וחוסר בהירות בעדותו של עו”ד ג’. לגופם של דברים, כך או כך, אין חולק כי במעמד חתימת צוואת 2016 טרם נמסרה לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית, שכן לכל המוקדם רק כאשר החלה הפגישה בה נערכה צוואת 2016 אמר עו”ד ג’ למנוח כי עליו להודיע לה’ על ביטול הצוואה ההדדית ועל פי גרסתה של ש’ בעקבות כך שלח המנוח לה’ את הודעת הביטול לאחר שצוואת 2016 כבר נחתמה.
מכל מקום, לא הוכח כי גם לאחר החתימה על צוואת 2016 נשלחה לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית. בעניין זה טענה ש’ בכתב ההתנגדות לבקשה לקיום הצוואה ההדדית, כי לאחר שעו”ד ג’ הורה למנוח לשלוח לה’ הודעת ביטול, המנוח ביקש מדיירת בדיור המוגן בו התגורר בשם ר’ כי תכתוב עבורו מכתב לה’ בשפה האנגלית על ביטול הצוואה ההדדית ועריכת צוואה חדשה, ר’ כתבה את המכתב שהתבקשה, והמנוח חתם עליו בנוכחות ש’. ש’ המשיכה וטענה בכתב ההתנגדות, כי לאחר מכן היא והמנוח שבו לחדרו של המנוח בדיור המוגן, המנוח מצא מעטפה, רשם עליה את כתובתה של ה’ ב— ומסר את המעטפה לש’ למשלוח בדואר. עוד טענה ש’ בכתב ההתנגדות, כי “בתחילת השבוע”, היא ניגשה לסניף הדואר ברחוב — הנמצא בסמוך לדיור המוגן בו התגורר המנוח, ושלחה את המעטפה בדואר רשום לה’ (סעיף 6 לכתב ההתנגדות, סעיף 8 לתצהיר ש’ שצורף לכתב ההתנגדות).
גרסה זו של ש’ לא נתמכה בכל ראיה, היא לא הוכחה ולא ניתן לקבלה.
ש’ לא הציגה כל אסמכתה על משלוח מכתב לה’ באמצעות הדואר. לטענת ש’, היא מסרה לידי המנוח את הקבלה ואת האישור שקיבלה מדואר ישראל עם משלוח המכתב לה’ ולכן הם אינם מצויים בידיה. אולם, מפאת החשיבות הרבה שיש למסירה בפועל של הודעת ביטול על צוואה הדדית לידי המצווה השני, הדעת נותנת שהמנוח היה שומר באמתחתו תיעוד למשלוח הודעת הביטול. קשה לקבל את גרסתה של ש’ לפיה היא לא שמרה בידה תיעוד כאמור ואף לא הגישה לתיק בית המשפט תיעוד אשר נשמר אצל המנוח ולא ביקשה לנסות ולאתר תיעוד שכזה באמצעות בית המשפט. ש’ אף לא הציגה אישור על תשלום בדואר ישראל באמצעי תשלום כלשהו, שלה או של המנוח.
ב”כ ש’ פנה לחברת דואר ישראל, אך גם שם לא נמצא תיעוד לכך שהמכתב הנטען נשלח לה’. במענה לפניית ב”כ ש’, התקבלה תשובת הלשכה המשפטית של חברת דואר ישראל לפיה: “בהתאם לבדיקת הגורמים המתאימים בחברה, לא נמצא מידע בהתאם לנרשם בצו ובהתאם להבהרות שנעשו בשיחה טלפונית מתאריך 20/09/2023”. עוד נכתב בתשובה, כי “מסלול דבר דואר מופק על ידי מערכות המידע של חברת דואר ישראל בע”מ והמידע המופיע בו הוא המידע הבלעדי המצוי ברשותנו לגבי פריט הדואר, ואין בידנו נתונים נוספים מעבר למפורט בו”. נציג דואר ישראל הוזמן על ידי ש’ לעדות בבית המשפט ונחקר בחקירה נגדית. על פי עדותו, התשובה הראשונה של דואר ישראל הייתה שלא ניתן לאתר דבר דואר מאחר שש’ לא מסרה את מספר המשלוח, אך בהמשך נעשתה בדיקה נוספת לפי פרטים נוספים שמסרה ש’ (שם השולח, כתובת ושם הנמען), אולם עדיין תיעוד של דבר הדואר לא נמצא. נציג דואר ישראל חידד, כי ככלל יתכן שתיעוד דבר דואר שנשלח יימצא לפי פרטים נוספים אלה, אך יתכן גם שלא יימצא. נציג דואר ישראל עמד על הקושי במציאת תיעוד על משלוח דבר דואר ללא מספר מעקב ואף ללא ציון יום ספציפי בו נשלח המכתב, וציין כי בפנייתה לחברת דואר ישראל ביקשה ש’ לנסות לאתר תיעוד על דבר דואר שנשלח בפרק זמן של 4-3 חודשים (חקירת נציג חברת דואר ישראל, בדיון מיום 31.3.2024, עמ’ 40).
אף שב”כ ש’ טען כי פנה גם לשירותי הדואר ב[חו”ל] על מנת לנסות לאתר אסמכתה על דבר הדואר שנשלח (למשל, פרוטוקול הדיון מיום 31.5.2023 עמ’ 2 ש’ 7-6), לא הוגשה לתיק בית המשפט כל אסמכתה שכזו.
ש’ אף לא הציגה העתק של המכתב שנשלח לטענתה לה’, לא הביאה עד כלשהו אשר יעיד כי מכתב נשלח על ידה לה’ או לכל הפחות כי שמע ממנה בזמן אמת על משלוח מכתב ואף לא הביאה עד כלשהו אשר יעיד כי שמע ממנה, מהמנוח או מר’ על כתיבת המכתב. ש’ טענה כי את ר’ עצמה לא ניתן להביא לעדות משום שהיא הלכה לעולמה (פרוטוקול הדיון מיום 31.5.2023 עמ’ 3 ש’ 3). לא זו בלבד שלא הוכח כי נשלח לה’ מכתב בעניין ביטול הצוואה ההדדית, לא הוכח אף שמכתב שכזה נכתב והגרסה שמסרה ש’ בעניין מעמד כתיבתו לא הוכחה בכל דרך ולא נתמכה בכל ראיה.
הן בעניין מעמד כתיבת מכתב ביטול הצוואה ההדדית והן בעניין שליחתו לה’ מבקשת ש’ לבסס את גרסתה על עדותה שלה בלבד. אולם, מאחר שש’ היא בעלת דין ובעלת עניין רב בתוצאת ההליך כזוכה במלוא עיזבון המנוח לפי צוואת 2016, ובשים לב לכך שבעדותה נמצאו אי דיוקים בנושאים שונים שהם בליבת ההליך, כמפורט לאורך פסק הדין, לא מצאתי כי במקרה זה קיימת הצדקה לבסס את ההכרעה על עדותה.
לא זו אף זו, גם אם היה מקום לקבל את הגרסה שהציגה ש’ בעניין מעמד כתיבת מכתב ביטול הצוואה ההדדית ושליחת המכתב בדואר לה’, לא הוכח כי אותו מכתב התקבל אצל ה’. יוזכר, כי מאחר שהוראת סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה בעניין מסירת הודעת ביטול על צוואה הדדית נועדה להגן על אינטרס ההסתמכות של המצווה השני, המוקד הוא במסירת ההודעה בפועל לידי המצווה השני ולא רק במשלוח אותה הודעה על ידי המצווה המבקש לבטל את הצוואה ההדדית. כלומר, השאלה היא אם ה’ קיבלה את הודעת הביטול אם לאו. ברם בגרסתה האמורה לעיל של ש’ אין כל אינדיקציה לכך שהמכתב שנשלח על פי הנטען התקבל אצל ה’.
בעניין ידיעתה של ה’ אודות ביטול הצוואה ההדדית טענה ש’, כי “זמן מה” לאחר שהמכתב בעניין ביטול הצוואה ההדדית נשלח לה’, באחד מימי שישי בהם שהתה ש’ אצל המנוח, התקשרה ה’ אל המנוח, קיללה אותו ואמרה לו שהוא אינו דואג לה אלא לש’. ש’ המשיכה וטענה כי לאחר שהשיחה הסתיימה סיפר לה המנוח כי ה’ כעסה על המכתב שקיבלה ולכן קיללה אותו “בצעקות ובצרחות” (סעיף 8 לכתב ההתנגדות לבקשה לקיום צוואת 2007, סעיף 14 לתצהיר ש’ שצורף לכתב ההתנגדות). אולם, בחקירתה הנגדית העידה ש’ בעניין שיחת הטלפון האמורה, כי היא שמעה שהמנוח קילל ורעד ולאחר שסגר את הטלפון סיפר לה ש”היא (ה’, עה”כ) קיללה אותו והוא קילל אותה בחזרה, והיא אמרה לו ‘אתה לא דואג לי אלא אתה דואג למשפחה השנייה שלך'” (עמ’ 30 ש’ 30-27). בכך אין כדי ללמד בהכרח שהריב בין המנוח לבין ה’ נסב סביב ביטול הצוואה ההדדית ועשיית צוואת 2016. ה’ נחקרה בחקירתה הנגדית בעניין זה והעידה כי בינה לבין המנוח היו ויכוחים רבים ולא שללה שבאחד מימי שישי היא התקשרה אל המנוח “והיה ביניהם ויכוח חזק”. ה’ העידה שאינה זוכרת על מה היה הוויכוח, וכי יתכן שהיה זה על כך שנודע לה שהמנוח העביר לש’ 1,100,000 ₪ (דיון מיום 31.3.2024, עמ’ 57-56). יצוין כי ש’ אישרה בחקירתה הנגדית שקיבלה כספים מהמנוח, ואמנם היא העידה שאינה זוכרת מהו הסכום שהעביר לה המנוח, אך השיבה שיתכן שבשנת 2015 העביר לה המנוח למעלה ממיליון ₪ (עמ’ 24 ש’ 17-12). ה’ שבה בחקירתה הנגדית ושללה מכל וכל אפשרות כי אותו ויכוח בינה לבין המנוח נולד משום שנודע לה על ביטול הצוואה ההדדית, כדבריה: “לא שמעתי, לא קיבלתי שום הודעה, לא שמעתי שנערכה צוואה חדשה. לא מג’ ולא מש’, מאף אחד לא קיבלתי הודעה שנערכה צוואה חדשה … לעולם לא שמעתי את זה ממנו (מהמנוח, עה”כ), אני נשבעת” (עמ’ 56 ש’ 21-10).
אין כל הצדקה בהעדפת גרסת ש’ בעניין תוכן שיחה זו על פני גרסתה של ה’. כל אחת מהשתיים מסרה גרסה המשרתת את האינטרס שלה בהליך המשפטי ואף אחת מהן לא תמכה את גרסתה בכל ראיה. למעלה מהדרוש ואף שממילא נקבע כי אין להעדיף את גרסתה של ש’, יוער כי ש’ כלל לא הייתה צד לאותה שיחת טלפון אלא לדבריה שמעה על תוכנה מהמנוח ומכאן שמדובר בעדות מפי השמועה אשר ככלל אין לקבלה ובעניין זה ראו הרחבה בהמשך.
בנוסף טענה ש’, כי לאחר פטירת המנוח פנתה ה’ לעו”ד ג’ על מנת לקבל את הצוואה, ולאחר שעו”ד ג’ אמר לה’: “כידוע לך שהמנוח ערך צוואה חדשה שאינך מוטבת בה ולצוואה הראשונה אין ערך”, השיבה לו ה’ כי היא יודעת זאת (סעיף 9 לכתב ההתנגדות לבקשה לקיום צוואת 2007). דברים אלו נכתבו גם בתצהירו של עו”ד ג’ (סעיף 7).
ה’ הכחישה מכל וכל את הטענה שידעה על ביטול הצוואה ההדדית, הכחישה כי אמרה לעו”ד ג’ שהיא יודעת שהצוואה ההדדית בוטלה ולדבריה כלל לא שוחחה עם עו”ד ג’ מאז פטירת המנוח. על פי גרסתה של ה’, לאחר שהמנוח נפטר היא פנתה אל עו”ד ג’ על מנת לקיים את הצוואה ההדדית, אך פנייתה לא הושבה. לדבריה, היא ניסתה להשיג את עו”ד ג’ באמצעות הטלפון, אך לא הצליחה בכך, ועל כן ביום 26.1.2022 פנתה באמצעות נכדתה בדואר אלקטרוני אל עו”ד ג’ וכן שלחה לו הודעה נוספת ביום 20.2.2022 וכל זאת על מנת שעו”ד ג’ יסייע בחלוקת עיזבון המנוח וקבלת תעודת פטירה (סעיפים 16-12 לתשובת ה’ להתנגדות ש’ לבקשה לקיום צוואת 2007, סעיפים 11-7 לתצהיר ה’ אשר צורף לתשובה להתנגדות).
גרסתה של ה’ מתיישבת עם תוכן המכתבים שהוחלפו בין ה’ או מי מטעמה לבין עו”ד ג’ לאחר פטירת המנוח ואשר העתקיהם ותרגומיהם צורפו לתיק בית המשפט. מטעם ה’ צורף העתק דוא”ל ששלחה ביום 26.1.2022 נכדתם של המנוח ושל ה’ אל עו”ד ג’ אליו צורף מכתב מה’. בפנייה זו התבקש עו”ד ג’ לסייע בקבלת תעודת פטירה אחר המנוח ולא הוזכר במסגרתה דבר קיום צוואת 2016 או ביטול הצוואה ההדדית. עוד צורף מטעם ה’ מכתב שכתבה ה’ לעו”ד ג’ ביום 20.2.2022, בו נכתב כדלקמן: “מר ג’ הנכבד! לצערי – גם לאחר מספר ניסיונות – לא עלה בידי להשיג אותה טלפונית. לכן אני פונה אליך בכתב. כפי שידוע לך, ברשותי ייפוי כוח כללי עבור בעלי המנוח —. בו-בזמן מצ”ב גם הצוואה הישראלית (שנערכה על ידיך באופן אישי). היות ואתה אמון, מאז 2015, על ענייניו של בעלי, אני מבקשת ממך מידע או, בהתאמה, המשך טיפול בנוגע לעיזבונו של בעלי המנוח. תודה רבה מראש. בברכה גב’ ל'”. גם בפנייה זו הזכירה ה’ את הצוואה ההדדית ולא צוין בה כי היא בוטלה או כי נעשתה צוואה מאוחרת. זאת ועוד, מכתב זה תומך בטענתה של ה’ בהליכים שלפניי כי כלל לא שוחחה בעל פה עם עו”ד ג’, שכן עובדה זו צוינה על ידה בזמן אמת במכתבה. התכתובת הבאה שצורפה היא פניית ה’ אל עו”ד ג’ באמצעות באי כוחה ביום 23.6.2022, בה התבקש עו”ד ג’ להודיע אם מסר את צוואת 2007 לרשם לענייני ירושה וככל שלא עשה כן התבקש לתאם עם משרד ב”כ ה’ את הפקדת מקור צוואת 2007 או להגישה לקיום באמצעות משרד ב”כ ה’. גם במכתב זה לא צוין דבר בעניין ביטול הצוואה ההדדית או עשיית צוואה מאוחרת. לפנייה זו השיב עו”ד ג’ במכתב חוזר לב”כ ה’ מיום 5.7.2022, בו כתב: “… אני מבקש לעדכן אותך כדלהלן:- המנוח — ז”ל, ערך צוואה במשרדי מיום 21.07.2017 שהיא מאוחרת מהצוואה שברשותך. אני הכינותי כבר את הבקשה למתן צו קיום לצוואתו של המנוח, שהתעכבה אצלי לאחר היעדרותי מהמשרד כחמישה שבועות, עקב מחלתי. הבקשה הוגשה בשם הזוכה על-פי הצוואה הנ”ל”. במכתבו, לא ציין עו”ד ג’ דבר וחצי דבר בעניין ביטול הצוואה ההדדית, אלא אך כתב שנעשתה צוואה מאוחרת. גם עובדה זו מתיישבת עם טענת ה’ שהצוואה ההדדית לא בוטלה. שכן הדעת נותנת שלאחר שב”כ ה’ פנו אל עו”ד ג’ בעניין הליכי קיום הצוואה ההדדית, אילו היא הייתה מבוטלת היה עו”ד ג’ מציין זאת במכתב התשובה שלו ולא מסתפק בציון דבר קיומה של הצוואה המאוחרת. זאת ועוד, במכתבו לא הזכיר עו”ד ג’ כי נמסרה לה’ הודעת ביטול, כי ה’ יודעת שהצוואה ההדדית בוטלה, כי התקיימה בינו לבין ה’ שיחה בעניין וכד’ (ראו חקירתו הנגדית של עו”ד ג’ בעמ’ 10 ש’ 13-1). מטעם ש’ או עו”ד ג’ לא הוגשה לתיק בית המשפט כל תכתובת נוספת בין עו”ד ג’ לבין ה’ או מי מטעמה כמו גם כל תרשומת שערך עו”ד ג’ אודות שיחה בעל פה ביניהם, ולא הוצג כל תיעוד אשר יש בו כדי לתמוך בטענה שהתקיימה שיחה בעל פה בין ה’ לבין עו”ד ג’ בה אמרה ה’ לעו”ד ג’ שהיא יודעת על ביטול הצוואה ההדדית. בחקירתו הנגדית אישר עו”ד ג’ כי מאז פטירת המנוח הוא לא נפגש עם ה’ ולשאלה אם שוחח עמה בטלפון הוא השיב שאינו זוכר (עמ’ 15 ש’ 10-7).
בחקירתו הנגדית, העלה עו”ד ג’ לראשונה גרסה לפיה הוא בעצמו אמר לה’ שהצוואה ההדדית בוטלה, וזאת לפני שהמנוח נפטר, אולם לאחר מכן חזר בו ואמר שהודיע על כך לה’ רק לאחר פטירת המנוח כפי שנכתב בתצהירו (עמ’ 14 ש’ 12 – עמ’ 15 ש’ 1).
עו”ד ג’ פרט בתצהירו אשר צורף לכתב ההתנגדות שהגישה ש’ לבקשה לקיום צוואת 2007, כי מספר שבועות לאחר שנערכה צוואת 2016, הוא ביקר את המנוח בדיור המוגן בו התגורר ושאל אותו האם שלח לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית, והמנוח השיב ששלח לה’ הודעה ושהיא מודעת לביטול הצוואה ההדדית ועריכת צוואה חדשה (סעיף 6 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית העיד עו”ד ג’ שכשנפגש עם המנוח לאחר מעמד החתימה על צוואת 2016 שאל אותו אם הודיע לה’ שהוא ביטל את הצוואה ההדדית, והמנוח השיב בחיוב (עמ’ 8 ש’ 15-14). אך, עדות עו”ד ג’ בעניין משלוח הודעת ביטול של הצוואה ההדדית לה’ וידיעתה אודות ביטולה, היא עדות מפי השמועה. שכן, אין מחלוקת שעו”ד ג’ בעצמו לא נכח בעת משלוח הודעת ביטול, אלא לדבריו שמע על כך מהמנוח. ראו גם דברי עו”ד ג’ בחקירתו הנגדית, כי לא וידא שהמנוח שלח לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית (עמ’ 13 ש’ 25-22), ואינו יודע מידיעה אישית שנמסרה לה’ הודעה (עמ’ 14 ש’ 9-8). יתר על כן, הואיל ועל פי גרסתה של ש’ היא זו אשר שלחה את המכתב, הרי שגם המנוח עצמו לא נכח בעת משלוח המכתב ומכאן שהדברים עליהם העיד עו”ד ג’ בעניין זה אף אינם מכלי שני אלא מכלי שלישי. מאחר שמדובר בעדות מפי השמועה, ככלל אין לקבלה. שכן, מי שמוסר בעדות מה שהגיע לידיעתו “מפי השמועה”, אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים אותם לא קלט בחושיו שלו. אי היכולת לחקור בחקירה שכנגד את מקור המידע, מותיר את המידע ללא ביקורת מצד בית המשפט באשר לאמינותו ולכוחו הראייתי (יעקב קדמי, על הראיות – חלק שני – הדין בראי הפסיקה (נבו 2009) 552-551; להלן: על הראיות; רע”א 7953/99 פילבר נ’ המרכז הרפואי שערי צדק, פ”ד נד(2) 529 (2000)). אמנם לאורך השנים הכירה הפסיקה ברשימת חריגים לכלל, המתירה את קבלת העדות, וזאת גם כחלק מהמגמה של מעבר מכללים נוקשים של קבילות להערכות של משקל ראיות ומהימנותן, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה חלף פסילתה על הסף. טעם משותף לרבים מהחריגים הוא, כי בהתחשב בנסיבות שבהן נאמרו או נכתבו הדברים, יש להניח כי הם אינם שקריים ועל פני הדברים אין חשש משמעותי למהימנות העדות (ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל (10.9.2006); ע”א 4432/21 בנק מרכנתיל דיסקונט, נ’ סלימאן (7.4.2022); על הראיות 550-549). אולם, לא מצאתי כי במקרה שלפניי מתקיים חריג לכלל. שכן, הגרסה בעניין משלוח מכתב לה’ מבוססת על דברים שמסרה ש’, שהיא בעלת עניין רב בתוצאת ההליך. גם לשאר הפרטים שמסר עו”ד ג’ בעדותו בעניין ידיעתה של ה’ אודות ביטול הצוואה ההדדית המהווים עדות מפי השמועה, לא מצאתי שניתן לייחס משקל, וזאת בשים לב לקשיים שעלו בעדותו בנושאים מהותיים להליך כמפורט לעיל. אמנם, את המנוח עצמו לא ניתן להעיד על דברים שאמר או לא אמר ועל כן יתכן כי במקרה אחר ניתן היה להקל וליחס משקל מסוים לעדות מפי השמועה לשם קביעת ממצא בשאלת מסירת הודעת ביטול ובשאלת ידיעותיה של ה’ בעניין זה. אך במקרה שלפניי, לנוכח הקשיים שעלו בעדויותיהם של עו”ד ג’ ושל ש’ כפי שמפורט בפסק דין זה, אין מקום לקבוע ממצאים על יסוד עדויותיהם בעניין דברים שלדבריהם אמר להם המנוח.
בטרם סיום, יצוין כי שתי בעלות הדין הקדישו בסיכומיהן חלק מטענותיהן לסוגית העדרו או קיומו של קשר בין ה’ לבין המנוח בשנות חייו האחרונות. ש’ טענה כי למנוח ולה’ “לא נותרו כל קשרים אישיים, כספיים או רכושיים” (סעיף 8 לתשובת ש’ להתנגדות לבקשתה לקיום צוואת 2016), וכי המנוח וה’ ביצעו “הפרדת רכוש מוחלטת … בשנים 2015-16 – בה חילקו ביניהם את הכספים שבחשבון המשותף ואשר התקבלו ממכירת נכסים משותפים שהיו להם בארץ ובחו”ל …” (סעיף 3 לכתב ההתנגדות לבקשה לקיום צוואת 2007, סעיפים 5-4 לתצהיר ש’ שצורף לכתב ההתנגדות). לעומת זאת ה’ טענה כי אף שהיא והמנוח התגוררו בשנים האחרונות במדינות שונות, עד לפטירת המנוח הם המשיכו לנהל קשרים אישיים והשיתוף הרכושי ביניהם לא פסק. בקדם המשפט שני הצדדים הסכימו כי השאלה אם בין המנוח לה’ שרר שיתוף רכושי עד למועד פטירת המנוח או לא אינה השאלה שעומדת להכרעה בהליכים שבפני בית המשפט כעת (עמ’ 2 ש’ 29 וש’ 32). מחלוקת זו אינה טעונה הכרעה לצורך פסק דין זה. שכן, גם אם היה מקום להכריע כטענתה העובדתית של ש’, כי השיתוף הרכושי בין המנוח לבין ה’ פסק, לא היה בכך כדי להוות הודעת ביטול כדרישת סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה. בהתאם לפסיקה אשר הובאה לעיל, על מנת לעמוד בתנאי שקבע החוק לביטול צוואה הדדית בחיי שני המצווים, ישנה חשיבות רבה בהקפדה על מסירת הודעת ביטול ברורה וחד משמעית. היחסים הרכושיים בין בני זוג אינם חופפים בהכרח לכוונת ההורשה שלהם, כל אחד מהנושאים נמצא במישור אחר וחלה עליו מערכת דינים אחרת. מעת שהמחוקק קבע כי בלא הוראה אחרת בצוואה הדדית, ביטולה בחיי שני המצווים ייעשה אך ורק בדרך של מסירת הודעת ביטול בכתב למצווה השני, אין מקום לקרוא לתוך החוק הוראה אחרת. אף אם במקרים חריגים ונדירים המצדיקים זאת ניתן לרכך את דרישת הכתב (וכאמור סוגיה זו טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון), אין מקום לקבוע כי לא נדרשת מסירה של הודעת ביטול כלל, ולא ניתן לקבל את הטענה כי הפרדה רכושית בין בני זוג מהווה מסירת הודעת ביטול של צוואה הדדית וכתוצאה ממנה לא מתקיימת עוד הסתמכות של המצווה השני על הצוואה ההדדית.
למעלה מהדרוש ומבלי שיהיה בכך כדי להכריע בשאלת העדרו או קיומו של שיתוף רכושי בין המנוח לבין ה’ בשנות חייו האחרונות של המנוח, יצוין כי עיגון לגרסתה של ה’ כי הקשר בינה לבין המנוח לא הופסק בשנת 2007 כטענת ש’, ניתן למצוא במכתבים שנשלחו בדואר אלקטרוני מנכדתם של ה’ ושל המנוח אל עו”ד ג’ (מוצג נ/1). במכתב ששלחה הנכדה ביום 8.9.2020, צוין כי ה’ עומדת בקשר עם מסגרת הדיור המוגן בו התגורר המנוח, ועוה”ד נשאל אם הוא ממליץ שבנוסף יישלח לדיור המוגן ייפוי הכוח עליו חתם המנוח לטובת ה’, כדי לוודא שמשפחתו תיודע אם יחול שינוי במצב בריאותו. לתיק בית המשפט צורף אף ייפוי כוח אשר נחתם ביום 10.4.2016 במסגרתו ביקש המנוח לייפות את כוחה של ה’ לפעול בענייני כספים, רכוש, חתימה על מסמכים מול בתי אבות, קביעת מקום מגוריו וקבלת החלטות רפואיות (נ/2, תרגום לשפה העברית צורף לתצהיר עדותה הראשית של ה’). גם עו”ד ג’ העיד בחקירתו הנגדית כי המנוח וה’ היו בקשר עד לפטירת המנוח (עמ’ 16 ש’ 10-7).
הינה כי כן, אין מחלוקת כי לפני עשיית צוואת 2016 לא נמסרה לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית. לא הוכח כי אף לאחר מכן נמסרה לה’ הודעה על ביטול הצוואה ההדדית, בין בכתב כדרישת חוק הירושה ובין בדרך אחרת, ולא הוכח כי ה’ ידעה על ביטול הצוואה ההדדית ועשיית צוואת 2016. מקום בו המצווה החפץ לבטל את הצוואה ההדדית אינו מודיע למצווה השני על ביטולה, הרי שהצוואה ההדדית שרירה וקיימת, המצווה מחויב בה ואינו יכול לעשות צוואה אחרת ואם עשה צוואה אחרת, היא נעדרת תוקף. ראו עמ”ש (ת”א) 36694-10-16 א’ נ’ ל’ ואח’ (26.11.2017) עמ’ 7-6, וכן דברי כב’ השופט מ’ מזוז בבע”מ 10090/17 פלונית נ’ פלוני (25.1.2018): “משלא עמד המנוח בתנאים שנקבעו בסעיף 8א(ב) לביטול הצוואה ההדדית, צוואתו, שביקשה לכאורה לבטל את הצוואה ההדדית, נעדרת כל תוקף”.
בסיכומיה טענה ש’ כי משום עיקרון כיבוד רצון המת יש לקיים את צוואתו האחרונה של המנוח להעניק את עזבונו בישראל לש’ ולא לה’. טענה זו לא ניתן לקבל. כאמור, הוראות סעיף 8א לחוק הירושה בעניין אופן ביטול צוואה הדדית, משקפות נקודת איזון שקבע המחוקק בין עיקרון כיבוד רצון המת לבין עיקרון השמירה על אינטרס ההסתמכות של המצווה השני. קביעה כי גם מקום בו לא בוטלה הצוואה ההדדית היא תחשב כמבוטלת אך משום עיקרון כיבוד רצון המת, תתעלם מהצורך להגן על הסתמכות המצווה השני ותפר את האיזון שקבע המחוקק בין שני האינטרסים. זאת ועוד, במקרה שלפניי, גם אם תינתן להוראת סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה פרשנות מקלה מאוד ההולכת כברת דרך לקראת ש’, לא יהיה בכך כדי לסייע לה. שכן, כאמור, לא זו בלבד שלא הוכח שנמסרה לה’ הודעת ביטול בכתב של הצוואה ההדדית, אף לא הוכח שנמסרה או גם שנשלחה לה הודעת ביטול בדרך כלשהי ולא הוכח כי ה’ ידעה על רצונו של המנוח בביטול הצוואה ההדדית עובר לפטירתו. מעבר לאמור ולמעלה מהצורך יצוין כי ככלל בחינת רצון המת אינה מנותקת מהוראות החוק, שכן חוק הירושה הוא הקובע כיצד על מצווה להוציא אל הפועל את רצונו.
לנוכח כל המפורט לעיל, יש לקבל את הבקשה לקיום הצוואה ההדדית ולדחות את הבקשה לקיום צוואת 2016.
ד. לסיכום:
אשר על כן אני מורה כדלקמן:
הבקשה לקיום צוואת 2007 מתקבלת והבקשה לקיום צוואת 2016 נדחית.
צו קיום צוואה בהתאם לאמור ייחתם במסמך נפרד.
נוכח תוצאת ההליך, זכאית ה’ כי ש’ תשלם לה בגין שכ”ט עו”ד והוצאות ההליך. מאחר שה’ לא פרטה בסיכומיה באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך ולא צרפה מסמכים התומכים בכך, והואיל ולא מצאתי כי לאחר סיום ההליך ומתן פסק דין יש לאפשר להמשיך ולברר בנפרד את סוגיית ההוצאות כפי בקשת ה’ בסעיף 36 לסיכומיה, אני מורה כי ש’ תשלם לה’ סך של 20,000 ₪.
פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
תואיל המזכירות לסגור את התיקים שפרטיהם בכותרת.
ניתן היום, כ”ח אב תשפ”ד, 01 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
