גבי יגודייב, אגף המכס ומע”מ חקירות, פסק דין

לפני

כבוד השופטת יעל ייטב

המערער

גבי יגודייב

נגד

המשיב

אגף המכס ומע”מ חקירות

פסק דין

מבוא

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת המשיב (להלן- “המנהל”), מיום 6.2.2023, אשר בגדרה חויב המבקש בכפל מס עסקאות לפי סעיף 50 (א) בחוק מס ערך מוסף, התשל”ה – 1975, בסכום של 5,533,598 ₪, בשל הוצאת חשבוניות מס שלא כדין.

המבקש, תושב אשקלון, עוסק בענף אספקת כוח אדם.

הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד, ובעקבות טענותיו של המנהל להעדר סמכות מקומית הועבר התיק לבית משפט זה ולטיפולי.

אקדים ואציין כי לאחר עיון בבקשה ובתגובה מצאתי שיש לדחות את הבקשה.

הבקשה

בבקשה שהוגשה ביום 26.9.2024, פורט כי המבקש לא קיבל את החלטת המנהל, וביום 12.5.2024 התברר לו כי קיים עיקול על נכס שבבעלותו אשר הוטל על ידי המנהל. בעקבות העיקול סר המבקש למשרדי המנהל, ואת ההחלטה קיבל רק ביום 20.5.2024, כך שהמועד להגשת הערעור הוא 8.9.2024.

בבקשה נטען כי נוכח תקופת המלחמה, במיוחד בדרום הארץ, פעל המבקש כמיטב יכולתו לאתר מייצג מתאים בהקדם האפשרי, לצד ניסיונותיו ומאמציו לשמר את עסקיו, ובהיסח הדעת חלף המועד להגשת הערר. מייצגו של המבקש קיבל ייצוג אך ביום 19.9.2024, ופנה למנהל בבקשה דחופה להארכת מועד להגשת ערעור. התנגדותו של המנהל התקבלה ביום 26.9.2024, ולפיכך הוגשה הבקשה להארכת מועד באותו יום.

בית המשפט התבקש, לפנים משורת הדין, להאריך את המועד עד יום 8.10.24, בשל הנסיבות הייחודיות, וברוח התקופה המורכבת שבה אנו נמצאים. הבקשה נתמכה בתצהירו של המבקש, אשר חזר על עיקריה.

לבקשה לא צורפה ההחלטה שלגביה הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ולא הייתה בה כל התייחסות להחלטה ולנימוקיה. כל שצורף לבקשה היה טופס מעקב משלוחים של דואר ישראל, המעיד על כך שביום 23.2.2023 נשלחה ההחלטה לנמען בדואר שליחים. מאחר שהנמען לא היה בביתו, הושארה לו הודעה, וההחלטה הועברה לסוכנות הדואר לשם מסירתה לנמען. פורט כי ההחלטה הגיעה לידי סוכנות הדואר לשם מסירתה לנמען ביום 26.2.2023. ביום 2.3.2023, הושארה לנמען הודעה נוספת בדבר הדואר הרשום, וביום 20.3.2023 צוין כי מאחר וההחלטה לא נדרשה על ידי הנמען, היא תוחזר לשולח. ביום 26.3.2023 הגיעה ההחלטה לסניף המרכזי לשם החזרתה לשולח, נמסרה לשולח הודעה, וההחלטה הוחזרה לשולח.

תגובת המנהל

בהתנגדותו להארכת מועד ציין המנהל כי ההחלטה בדבר כפל מס ניתנה ביום 6.2.23. בטרם מתן ההחלטה, ואף שאין חובה לעשות זאת, זימן המנהל ביום 2.10.2022 את המבקש לשימוע, בכתובתו הרשומה, ואולם הזימון לא נדרש, וממילא המבקש לא התייצב. ביום 23.2.23 נשלחה ההחלטה למבקש, בדואר רשום, ואולם דבר הדואר לא נדרש, למרות שנשלחו למבקש שתי הודעות לגביו.

באוגוסט 2023 החל המנהל בהליכי גביה לגביית חוב המס של המבקש. במסגרת הליכי הגביה עוקל סכום כסף בסך של 6,506 ₪ בחשבון הבנק של המבקש בבנק טפחות, והודעה על כך נשלחה למבקש. כמו כן הוטל עיקול ברישום על נכס מקרקעין של המבקש. ביום 4.9.2023 נשלחה למבקש, לכתובתו הרשומה, דרישה והודעה לתשלום חובות המס.

ביום 5.3.2024 פנתה למנהל המייצגת של המבקש, עו”ד ליאת בכור, והודיעה כי למבקש נודע על חיוב שהוצא לו, ואולם הוא לא קיבל דבר לידיו. לבקשתה נשלחו לה ביום 6.3.2024 הודעת החיוב ונימוקיה. ביום 19.3.2024 אישרה עו”ד בכור כי הכתבות שאליה נשלחו דברי הדואר היא כתובתו של המבקש. כמו כן הגישה באותו המועד בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ביום 21.3.2024 השיב המנהל לעו”ד בכור כי הסמכות להארכת מועד להגשת ערעור מסורה לבית המשפט. רק ביום 19.9.2024, פנה המבקש למנהל בבקשה להסכים להארכת המועד, באמצעות בא כוחו החדש. מבירור שערך המנהל עלה כי הנסיבות שבגינן התבקשה הארכת המועד אינן מדוייקות, וכי הבקשה אינה משקפת את השתלשלות העניינים להוויתה, ולפיכך נשלחה התנגדותו של המנהל לבקשה.

המנהל הדגיש בהתנגדותו כי המועד להגשת הערעור היה לכל המאוחר ביום 7.5.2023, ומבלי שפגרת הפסח הובאה במניין המועדים. נטען כי אין כל אסמכתא לטענתו של המבקש שלפיה הומצאה לו ההחלטה רק ביום 20.5.2024, ואולם גם לשיטתו של המערער היה עליו להגיש את הערעור לא יאוחר מיום 6.9.2024, בעוד שפנייתו למנהל לראשונה הייתה ביום 19.9.2024. המנהל הפנה לכך שתשובתו לבאת כוחו של המבקש בדבר הצורך לפנות לבית המשפט לשם קבלת ארכה להגשת ערעור ניתנה עוד ב- 21.3.2024, ומאז ועד פנייתו של המבקש לבית המשפט חלפה למעלה מחצי שנה.

נטען כי המבקש לא הצביע על הצדקה או סיבה מספקת להארכת המועד, וכי היסח הדעת שהוזכר בבקשתו, אינו בגדר סיבה מספקת להארכת מועד. נטען כי העתרות לבקשה תרוקן את המועדים שנקבעו בחקיקת המס מתוכנם. בדרך זו יתאפשר לנישומים “לקנות” זמן נוסף, ולעכב את הליכי הגביה, ובכך לפגוע בוודאות ניהול כספי הציבור ובשיוויון בין הנישומים. בשל כל אלו ביקש המנהל לדחות את הבקשה להארכת מועד.

תגובתו של המנהל נתמכה בתצהיר מטעם ממונת פרוייקטים בחולייה לביקורת חשבונות במשרד מע”מ פשיעה חמורה. לתגובה צורפו כלל ההתכתבויות עם המבקש ובאי כוחו, אסמכתאות למשלוח ההחלטה וההחלטות בענייני הגביה בדואר רשום, וכן נימוקי ההחלטה בדבר הטלת כפל מס.

בנימוקי ההחלטה פורט כי מחומר החקירה עולה כי בין פברואר 2016 לפברואר 2019 הוציא המבקש לחברת ג.ד.מ יעוץ וניהול בע”מ ולבתי האבות 127 חשבוניות פיקטיביות על שם חברת יוסי בן שימול בע”מ, ככיסוי חשבונאי עבור שכרם של עובדים זרים ועובדים בלתי חוקיים, שסופקו בפועל על ידי מארק. פורט כי העסקאות שפורטו בחשבוניות כלל לא בוצעו. בהחלטה צוטטו דבריו של המבקש בחקירתו, לרבות אישורו על הוצאת חשבוניות בגין אספקת עובדים, למרות שהעובדים גויסו על ידי אחרים, ועבדו באתרים שונים, עוד לפני הוצאת החשבוניות. עוד צוטט מדבריו של המבקש כי למעשה לא היה לו כל קשר עם העובדים, ואת פרטיהם קיבל מאחרים, כך שהוא או החברה שבשמה הוצאו החשבוניות כלל לא היו קשורים לעובדים, לאתרים או לעבודה. צוין כי לא הוצגה כל ראיה לכך שהחברה סיפקה כוח אדם זר, או רישום כלשהו במסמכי החברה על פרטי זהותם של עובדים. עוד צוין כי החשבוניות לא עמדו בדרישת התקנות, וכי המבקש סירב להשיב לשאלות כגון האם אכן הוצאו החשבוניות ככיסוי חשבונאי לפועלים שסופקו על ידי אחרים. בנימוקי ההחלטה צוטטו גם עדויות של נחקרים אחרים שעליהם התבסס המנהל בהחלטתו.

לתגובה צורפה כאמור גם התכתבות עם עו”ד בכור, אשר צירפה לפנייתה הראשונה למנהל, מיום 5.3.2024 ייפוי כוח מאת המבקש. בבקשתה ציינה כי למבקש נודע על חיוב אזרחי, והיא ביקשה לקבל את החיוב. בתשובה הועברו לעו”ד בכור, בין היתר, ההחלטה והאסמכתאות על ביצוע ההמצאה. במכתבה למנהל מיום 19.3.2023 ציינה עו”ד בכור כי ההודעה אכן נשלחה לכתובתו הרשומה של המבקש, בבית סבתו, ואולם המבקש אינו גר שם, והסבתא פספסה את פתקית הדואר. עוד כתבה כי כתב אישום נגד המבקש ונגד מעורבים נוספים הוגש כבר בשנת 2020, וכי נודע למבקש על קיומו של החוב לאחר שבשלב מתקדם למכירת נכס מקרקעין גילה המבקש שנרשם עיקול על הנכס שביקש למכור. עו”ד בכור ביקשה ארכה להגשת הערעור, תוך שציינה שעדיף ‘שיהיה זה’ תלוי בכתב האישום, בשל הקושי בניהול ההליכים במקביל. כמו כן ביקשה להסיר את העיקול. במכתב תשובה מיום 21.3.2024, השיב המנהל, בין היתר, כי היה על המבקש להגיש ערעורו עד יום 20.5.2023. עוד השיב כי נוכח הליכי הגבייה שננקטו, למד המבקש על החיוב לכל המאוחר באוגוסט 2023. בהתכתבות צוין כאמור כי הסמכות להארכת המועד מסורה לבית המשפט.

המסגרת החוקית

תקנה 2(א) בתקנות מס ערך מוסף ומס קנייה (סדרי הדין בערעור), התשל”ו- 1976 (להלן- “תקנות סדרי הדין בערעור”), קוצבת 60 ימים להגשת ערעור על החלטת המנהל, מיום מסירת ההחלטה. ההחלטה ניתנה כאמור ביום 6.2.2023, ונשלחה לכתובתו הרשומה של המבקש בדואר רשום.

תקנה 26א(א) בתקנות מס ערך מוסף, התשל”ו- 1976 (להלן: “תקנות מס ערך מוסף”), קובעת כי החלטה בדבר כפל מס תומצא ביד או בדואר רשום, וסעיף 141 (ב) בחוק מס ערך מוסף מורה כי “נשלח מסמך בדואר, רואים אותו כאילו הומצא לנמען ביום החמישי, אף אם סירב הנמען לקבלו”.

בהתאם לשילוב ההוראות האמורות יש לראות את החלטת המנהל כהחלטה שהומצאה למבקש ביום 1.3.2023.

תקנה 8 בתקנות סדרי הדין מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור “אם ניתנה לו סיבה מספקת לכך”. הארכת המועד להגשת ערעור לא תעשה אפוא באופן אוטומטי, אלא במקרה שקיימת הצדקה להאריך את המועד, בשים לב לשיקולים נוספים שעל בית המשפט לשקול.

קביעתם של מועדים להגשת ערעור, בחוק או בתקנות, התוחמת בזמן את זכות הגישה לערכאות, נועדה להבטיח איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין אינטרסים אחרים, כגון אינטרס סופיות הדיון וההסתמכות, השמירה על האינטרס הציבורי בגביית המס, וכן הצבת כללים שווים להתדיינות לכלל העוסקים או הנישומים. בין היתר עמדו בתי המשפט, בהקשר של ערעורי המס, גם על הצורך בוודאות בענייניה הכספיים של המדינה. כפי שציין בית המשפט העליון בע”א 3602/07 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ’ דניאל שחר, פ”ד נו (2) 297, 328-

אכן, הצורך ביסוד של ודאות בניהול ענייניה הכספיים של רשות הציבור הוא כה דומיננטי, עד שהמחוקק – ולא רק בישראל – מצא לנכון, לעתים, להפקיע חטיבות דין שלמות בנושאי מיסוי מתחומו של המשפט הפרטי ולספחן – למצער בחלקן – אל המשפט הציבורי. תופעה תדירה היא בתחום המיסוי, שהחוק קובע הסדר שלם ומקיף להשגות, לעררים ולערעורים, ומוסיף הוא וקובע הסדרים מיוחדים לתביעות שתוגשנה ואשר עניינן השבת כספים ששולמו לרשות. הסדרים אלה סגורים הם לעתים מזומנות ממרבית צדדיהם – לרבות בקביעת לוחות זמנים להשגות לעררים, לערעורים ולתביעות השבה…

כליאתם של הליכים אלה במסגרת סטטוטורית פורמאלית אגב קביעת לוחות זמנים ברורים עשויה להבטיח מידה ראויה של ודאות לניהול המשק הכספי של רשויות הציבור ולמעט מגורם חוסר הוודאות העשוי לפגום בתכנון פעילויות שהרשות אמורה לבצע בגדרי תפקידיה”.

ההקפדה על מועדים בענייני המסים מושפעת גם מכך שבעקבות הגשת ערעור מעוכב מועד תשלום המס, או נדחה, עד תום בירורו של הערעור (ראו למשל סעיף 91 בחוק מס ערך מוסף וכן סעיף 184 בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ”א- 1961), ועל כן יש בקציבת המועדים להגשת ערעור כדי להבטיח גביה יעילה של המס. השיקולים שישקול אפוא בית -המשפט בגדרו של האיזון הנאות הנדרש בין כלל השיקולים, יהיו, לצד זכות הגישה לערכאות והצורך בהבטחת מס אמת, גם את הטעמים לאיחור בפתיחת ההליך; משך האיחור; וסיכויי הערעור.

לא למותר להזכיר לצד שיקולים אלו גם את תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 (להלן- “תקנות סדר הדין האזרחי”), החלות בענייננו מכוחה של תקנה 10 בתקנות סדרי הדין בערעור, המשקפות דרישה להקפדה גבוהה יותר על עמידה בדרישות סדרי הדין מהדרישה שהייתה בעבר, נוכח שאיפתן ליצור איזון בין האינטרס של התובע לבין האינטרס הציבורי ב”קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל” תוך “חיסכון במשאבי זמן ועלויות” כאמור בתקנה 5 בתקנות סדר הדין האזרחי, ועל כן נראה כי לאחר התקנתן תהיה ידו של בית המשפט “קפוצה” יותר בבקשות למתן ארכה ובפרשנותה של ה”סיבה המספקת” להארכת מועד.

גם לפני התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, עמדו בתי המשפט על הצורך בהקפדה על המועדים שנקבעו להגשת ערעורי מס, ודחו בקשות להארכת מועד, או קיבלו בקשות לסילוק על הסף, לפי העניין, גם בנסיבות שבהן היה האיחור בהגשת ערעור קצר מהאיחור בענייננו.

(ראו למשל: 5354-06-12 טריניטי מערכות מחשוב בע”מ נ’ מס ערך מוסף תל אביב (מיום 30.1.2013), שם סולק על הסף ערעור שהוגש בחלוף כחודשיים לאחר המועד להגשת ערעור. כב’ השופט א’ אורנשטיין קבע כי-

“שעה שנקבעו מועדים להגשת הליכים, והמבקש לא עמד בהם, ואף לא נתן טעם ענייני לכך, לא כל שכן, לא טרח להגיש בקשה להארכת מועד, קצרה ידי להושיע. במיוחד נכון הדבר, שעה שעסקינן באחור של כחודשיים ימים”;

7766-03-16 עזרא אילן הניה נ’ מנהל מס ערך מוסף תל אביב (מיום 28.11.2016) שבגדרו דנה כב’ השופטת י’ סרוסי באיחור בן כשלושה וחצי חודשים בהגשת הערעור, נקבע כי-

“כנגד הזכות החוקתית השמורה לבעל דין לקבל את יומו בבית המשפט, עומדת חובתו הבסיסית, הן כלפי בית המשפט והן כלפי בעלי הדין האחרים, לקבל על עצמו את עולו של בית המשפט, החלטותיו, ואת סדרי הדין שבלעדיהם לא ניתן לקיים הליך שיפוטי תקין. לא ניתן להרשות לבעל דין לנהוג בסדרי הדין כאוות נפשו תוך ניצול ההליך השיפוטי ואחר כך עדיין לצפות כי ההליך השיפוטי יעמוד לימינו ויינתן לו יומו בבית משפט”;

17030-09-17 מובייל מקס טכנולוגיות בע”מ נ’ מנהל מס ערך מוסף פתח תקווה (מיום 16.5.2018), שם עסק כב’ השופט ה’ קירש באיחור בן 14 חודשים בהגשת הערעור, וקבע כי בהעדר סיבה מספקת לאיחור, אין מקום להארכת המועד על פי תקנה 8 בתקנות סדרי הדין בערעור. בית המשפט אף הפנה לאיחור בהגשת השגה לפקיד השומה באותו עניין, וציין כי עובדה זו מלמדת על כך ש-

“המערערת לא הקפידה לממש את זכויותיה הדיוניות במועד והאחריות לתוצאות הדבר מונחת לפתחה”;

6283-02-20 אלבאש ואח’ נ’ מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (מיום 30.6.2020), שבגדרו דנה כב’ השופטת א’ ויינשטיין באיחור בן למעלה משבעה וחצי חודשים, וקבעה כי יש לסלק את הערר על הסף, מהטעם שלא ניתן “נימוק מיוחד, כדרישת הדין, לצורך הארכת המועד להגשת הערר” (באותו עניין אף צוין חשש לשימוש לרעה בהליכים משפטיים מתוך מטרה “למשוך את הזמן” ולדחות ככל האפשר את מועד תשלום המס);

10280-08-20 חאג’ יחיא נ’ פקיד שומה נתניה (מיום 16.3.2021), שבו דן כב’ השופט ש’ בורנשטיין באיחור בן כ- 8 חודשים, וקבע כי יש לדחות את הערעור על הסף, הן מהטעם של האיחור הממושך בהגשתו, שלא ניתן לו כל הצדק סביר, הן לאור סיכוייו הלכאוריים הנמוכים של הערעור.

(ראו גם פסקי דיני ב- 60904-05-21 מורד אבו גאמע נ’ מנהל מס ערך מוסף באר שבע (מיום 2.1.2022) וכן ב-46275-04-22 חאלד אל הואשלה נ’ פקיד שומה באר שבע (מיום 15.6.2022)).

מן הכלל אל הפרט

עיון בבקשה להארכת מועד, בהתנגדותו של המנהל ובנימוקי ההחלטה, מעלה כי לא מתקיימים בענייננו טעמים המצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור.

החלטת המנהל ניתנה כאמור בענייננו ביום 6.2.2023, ובהתאם להוראות סעיף 141(ב) בחוק מס ערך יש לראות את יום 1.3.2023 כיום המצאתה למבקש. הבקשה להארכת מועד הוגשה לבית המשפט רק ביום 26.9.2024 כשנה וחצי לאחר מכן, וכשנה וארבעה חודשים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור.

טענה סתמית לגבי חזקת מועד ההמצאה הקבועה בסעיף 141 בחוק מס ערך מוסף, שלפיה הכתובת שמסר המבקש למשלוח הודעות הינה כתובת סבתו והוא אינו מתגורר בה, או שהסבתא ‘פספסה’ את ההודעה בדבר משלוח דואר רשום, אינה יכולה להתקבל, שכן תכליתה של חזקת ההמצאה הקבועה בסעיף הינה למנוע התחמקות מתשלום חוב מס באמצעות העלאת טענות סתמיות בדבר העדר המצאה. נוכח ההוראה הקבועה בסעיף החוק, ותכליתה של ההוראה, מוטל על אדם המציין כתובת למשלוח הדואר החובה לנקוט בכל האמצעים להבטיח כי הדואר הרשום שהומצא באותה כתובת יגיע לידיו. אין די אפוא בטענות ממין אלו כדי להתגבר על חזקת ההמצאה ולאיינה, ולפיכך יש לראות את ההחלטה כהחלטה שהומצאה כאמור ביום 1.3.2023 ואת המועד להגשת הערעור כחל 60 ימים לאחר מכן.

גם אילו הייתי מקבלת את טענת המבקש, שלפיה הומצאה לו ההחלטה רק ביום 20.5.2024, הרי שהיה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לא יאוחר מיום 6.9.2024, בעוד שבקשתו הוגשה לבית המשפט אך ביום 26.9.2024 ופנייתו למנהל בבקשה להסכמה הייתה רק ביום 19.9.2024. ההסבר שניתן על ידי המבקש, שלפיו מדובר בהיסח הדעת, או שהיה עליו לחפש מייצג, אינו בגדר ‘סיבה מוצדקת’ למתן ארכה להגשת ערעור, ובוודאי שנוכח השיקולים השונים, ביניהם שוויון בין נישומים או עוסקים, אין מקום לנהוג במבקש לפנים משורת הדין.

לא זו אף זו. טענתו של המבקש, שלפיה הומצאה לו ההחלטה, רק במאי 2024, אינה מתיישבת עם העובדות. בניגוד לאמור בבקשה, מהמסמכים המצויים בידי המנהל ניתן ללמוד כי עוד ביום 5.3.2024 פנתה המייצגת של המבקש למנהל וציינה כי עצם קיומו של חוב למנהל ידוע למבקש. אמנם באותה פנייה לא צוין המועד שבו נודע למבקש דבר החוב, ואולם סביר להניח כי נודע למבקש על דבר החוב לא יאוחר מאוגוסט 2024 אז החל המנהל לנקוט באמצעים לגביית החוב, לרבות באמצעות עיקול חשבון הבנק.

מהצרופות לבקשת המנהל ניתן ללמוד כאמור כי ההחלטה נשלחה לבאת כוחו של המבקש פעם נוספת ביום 6.3.2024, ומספר ימים לאחר מכן ביקשה מהמנהל להאריך את המועד להגשת ערעור, ונענתה כי הסמכות לעשות כן מסורה לבית המשפט. בבקשה לא ניתן כל הסבר לכך שלא הוגשה בקשה להארכת מועד לכל המאוחר באותו שלב, אף שמהמועד האמור ועד הגשת הבקשה לבית המשפט חלפה למעלה מחצי שנה.

מעבר לכך שלא פורטה בבקשה להארכת מועד סיבה מספקת המצדיקה איחור כה ממושך בהגשתה, המבקש לא התייחס בבקשתו לסיכויי הערעור או להחלטה גופה. מבלי לקבוע מסמרות, ובהעדר כל טענה בבקשה, ניתן להעריך על יסוד נימוקי ההחלטה, בזהירות הראויה, כי סיכויי הערעור אינם כה גבוהים, עד כי ייגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מדחיית בקשתו. המבקש לא התייצב כאמור לשימוע בפני המנהל, אף שזומן, ובבקשתו לא העלה כאמור טענה כלשהי בדבר ההחלטה לגופה ובדבר סיכויי הערעור. בנסיבות אלו לא קיים לכאורה חשש לעיוות דין.

סיכום

בהעדר סיבה מספקת לאי הגשת ערעור במועד, ולהגשת בקשה להארכת מועד בעיתוי כה מאוחר, ומשהמבקש לא הצביע על סיכויי ערעור גבוהים, ולכאורה לא תגרום דחיית הבקשה לעיוות דין, לא קיימת הצדקה להארכת המועד להגשת ערעור.

לפיכך אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

המבקש ישלם למנהל את הוצאותיו בגין הבקשה בסכום כולל של 5,000 ₪, בתוך 30 ימים. ככל שהסכום לא ישולם במועד הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום.

ניתן לפרסם את פסק הדין.

ניתן היום, י”ד כסלו תשפ”ה, 15 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.