בפני
כב’ השופטת הבכירה, מירה דהן
התובעת
והנתבעת בתמ”ש 5749-06-20
א. , ת”ז מספר זיהוי צד א’
באמצעות עוה”ד אנה ברונשבאק
מרחוב הר הצופים 3, רחובות
נגד
הנתבעת
והתובעת בתמ”ש 5749-06-20
י. י., ת”ז מספר זיהוי צד ב’
באמצעות עוה”ד שרון בכר
מרחוב הארבעה 28, תל אביב
פסק דין
הונחה בפניי תביעה רכושית לסעד הצהרתי עפ”י חזקת השיתוף ( תמ”ש 11925-06-19 )
וכן תביעה לחיוב בדמי שימוש (תמ”ש 5749-06-20).
הגב’ א. א. (להלן: “התובעת” ו/או “א.”) טוענת כי היא היתה בת הזוג והידועה בציבור של המנוח ס.י., אשר הלך לעולמו ביום 26.03.2019 (להלן: “המנוח”).
עת עלה לישראל היה המנוח נשוי לאשתו הראשונה ג. ז”ל והם עלו ארצה עם בתם המשותפת היא הנתבעת, הגב’ י. י. (להלן: “הנתבעת” ו/או “י.”); הנתבעת כפרה בטענות התובעת ועתרה לחיובה בדמי שימוש בגין השימוש בדירת המנוח אשר ברחוב — הידועה כגוש–, חלקה — תת חלקה — (להלן: “דירת המנוח”).
תמ”ש 11925-06-19
עיקר טענות התובעת
התובעת הכירה את המנוח עוד בארץ הולדתה א. ושמרה על קשר עמו גם במהלך נישואיו הראשונים; המנוח עלה לישראל עם אשתו הראשונה ז”ל ועם בתם המשותפת היא הנתבעת.
ביום 20.05.2014 ולאחר פטירת רעייתו הראשונה של המנוח, עלו התובעת ובני ביתה לישראל והתובעת מיד עברה להתגורר עם המנוח תחת קורת גג אחת.
לטענת התובעת, החל מעלייתה ארצה, הפכו היא והמנוח לבני זוג ידועים בציבור המקיימים קשר אינטימי, רוחני, רוחשים יחסי אהבה וכבוד אחד לשני וזאת עד לפטירתו של המנוח ביום 26.03.2019. התובעת מציינת גם כי פורמאלית היא נשארה נשואה לבעלה הקודם אשר פרוד ממנה ומרכז חייו בא..
כיומיים לאחר פטירת המנוח, נכנסה הנתבעת לדירת המנוח , השיגה גבול וגנבה משם כרטיסי אשראי, מסמכים ואלבומים; ביום 09.04.2019 החל אף בן זוגה של הנתבעת, מר מ., להטריד ללא הרף את התובעת ועל כן החליפה המנעול. ביום 16.04.2019 פרצו הנתבעת ובן זוגה לדירת המנוח והובילו את חפציה של התובעת לדירת הוריי התובעת, בגין ארוע זה הוגשה תלונה במשטרה.
ביום 22.05.2019 ניתן צו ירושה אחר המנוח ובו נקבע כי בתו, הנתבעת היא היורשת הבלעדית של העזבון ובהינתן כי המנוח לא השאיר צוואה; ביום 26.05.2019 העבירה הנתבעת לידי התובעת נסח טאבו ממנו עלה כי דירת המנוח נרשמה על שם הנתבעת במלואה ובהתאם לצו הירושה שניתן.
לטענת התובעת כאמור, היו היא והמנוח ידועים בציבור במשך כ- 5 שנים הם חיו תחת קורת גג אחת, ניהלו משק משותף, טיפלו בנכדים משני הצדדים (הן מצידה של הנתבעת והן מצד בנה של התובעת, ד.). לטענתה, כל ההוצאות המשפחתיות לרבות הוצאות משק הבית וכלכלתו, עלויות מחיה, טיפול בנכדים, שולמו במהלך כל שנות חיי השיתוף מהכנסותיהם המשותפות של הצדדים ובעיקר מהכנסות התובעת כך שהיתה קופה משותפת ומשק בית משותף . מציינת התובעת כי נכחה בטקס הענקת דרגות בשב”ס לצידו של המנוח וזאת כידועה בציבור.
לטענתה, דירת המנוח (אשר נרשמה על שמו) נרכשה במאמץ משותף תוך מעורבות מלאה ועמוקה שלה בכל שלבי התהליך, התובעת מימנה חלק מרכישת הדירה וכן מימנה וניהלה את שיפוץ הדירה, ריהוטה ותיקונה. יוער כי בין המנוח והתובעת לא נחתם הסכם ממון.
לטענת התובעת, בשל נסיבות אשר לא היו בשליטתה נותרה היא להיות רשומה נשואה לאדם אחר, ממנו נפרדה שנים קודם ואשר ירד מן הארץ ; בסעיף 55 לחוק הירושה תשכ”ה-1965 נקבע כדלקמן:
“איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.” (ההדגשה אינה במקור מ.ד)
נוכח האמור ונוכח הוראות סעיף 55 לחוק הירושה, אין התובעת זכאית לרשת את המנוח ומשכך תביעתה מבוססת על חזקת השיתוף על פיה התובעת זכאית למחצית הנכסים אשר צבר המנוח במהלך חייהם המשותפים (ראה סעיף 20 לכתב התביעה).
נוכח אלו, עתרה התובעת להצהיר כי הדירה ברחוב —– הינה בבעלות משותפת ובחלקים שווים בינה לבין המנוח וכך גם כל הכספים והזכויות שצבר המנוח בתקופת החיים המשותפת.
עיקר טענות הנתבעת
התובעת עלתה ארצה עם בעלה ובנה ד. בשנת 2014. מאז ובמשך 5 שנים לא טרחה התובעת להתגרש מבעלה למרות שלטענתה היתה עם המנוח כבת זוג “מהיום הראשון”; לטענת הנתבעת, ניהלה התובעת חשבון בנק פעיל משותף יחד עם בעלה ונכון למועד הגשת כתב ההגנה, היא כלל לא התגרשה ממנו.
לגרסת הנתבעת, כל טענות התובעת לעניין אי גירושיה, הינן שקר; התובעת היתה נשואה ואף נסעה לבקר את בעלה בא. מספר פעמים , היא בחרה שלא להתגרש ממנו גם בשהותה בחו”ל וגם לא להתיר הנישואין פה בארץ.
הקשר בין התובעת למנוח היה קשר אינטימי לכל היותר והיא לא ראתה לנכון להתגרש מבעלה נוכח הקשר האינטימי האמור.
המנוח היה רופא בשב”ס. שם נרשם כ ‘אלמן’; המנוח מעולם לא מילא טופס לרישום התובעת כידועה בציבור שלו (על אף שטופס כזה קיים בשירות). בסיווג הביטחוני ציין המנוח רק את אשתו המנוחה ואין זכר לבת זוג נוספת. כמו כן מציינת קצינת הנפגעים כי טקס הענקת הדרגות פתוח לציבור וכל אדם יכול להזמין מכרים כראות עיניו קרי, טענת התובעת כי המדובר בפריבילגיה הנתונה לבנות זוג בלבד הנה בדייה ומשאלת לב.
התובעת כאמור עלתה ארצה עם בעלה ובנה והתגוררה דווקא בבית הנתבעת; היא נתנה למעסיקה ולמשרד הפנים הכתובת ברחוב —- ככתובתה ולשם אף הגיעו דברי הדואר שלה. התובעת לא התגוררה עם המנוח אלא התארחה אצלו מפעם לפעם ורק לאחר פטירת המנוח, פיזרה התובעת חפצים שונים השייכים לה כדי ליצור מצג של מגורים.
לתובעת ולמנוח לא היו חשבונות בנק משותפים, היא מעולם לא חיה אתו כבת זוג ולכן מעולם לא נשאה בנטל התשלומים- לא משכנתא, לא מיסיי עירייה, לא נותני שירותים וכיו”ב- כולם היו על שם המנוח לבדו. התובעת צירפה תצהירים שונים לכתב התביעה ואולם אין בכך לשנות את העובדה כי התובעת אכן היתה חברת המשפחה משך שנים אך לא היתה בת זוגו של המנוח ולא חיה עימו משך שנים קרי, התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח.
דירת המנוח נרשמה אך ורק על שם המנוח , מומנה ממקורותיו בלבד, המשכנתא שולמה מחשבונו בלבד וחלומו היה כי הדירה תהיה של נכדו (בנה של הנתבעת).התובעת תכננה מבעוד מועד לפלוש לנכס ולהשתלט עליו ובכך לגזול את הנכס היחידי אותו אמורה הנתבעת לרשת.
אשר על כן אין כל בסיס לתביעת התובעת, רכושו של המנוח היה שלו בלבד ואין לתובעת כל זכות בדירת המנוח ו/או כספיו אלא רק לבתו היא הנתבעת וזאת מכח צו הירושה שהוצא כדין.
דיון
חזקת השיתוף מוכרת במשפט הישראלי מזה עשרות שנים; משמעותה של חזקה זו היא שרכוש של בני זוג (הן זוגות נשואים בטרם שנת 1974 והן בני זוג החיים כ’ידועים בציבור’) שחיים ביחד ומקיימים משק בית משותף, הוא משותף ושייך קניינית לשניהם בחלקים שווים. עם זאת, בנסיבות מסוימות, אף “נכסים חיצוניים”, שלא נצברו במלואם במהלך חיי הזוגיות ובאמצעותם, עשויים להיכלל במסגרת הרכוש המשותף מכוח חזקת השיתוף, בפרט נכון הדבר כאשר מדובר בדירת המגורים המשפחתית (וראה משמעותה של חזקת השיתוף בהרחבה בפסק דינה של כב’ השופטת יעל וילנר בבע”מ 1983/23 פלוני נ’ פלונית, [פורסם בנבו] (10.8.2023).
חזקת השיתוף מבוססת על המאפיינים המיוחדים של מערכת יחסים זוגית (רע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו בע”מ, [פורסם בנבו] (13.12.2006) ; (ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, [פורסם בנבו] (16.02.1984). היא קובעת חזקה בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, שלפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים; בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת (ראו, למשל: בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] (07.02.1994); דוד מינץ “השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש” דין ודברים ט(1) 105, עמ’ 114–115 (2015)).
בנסיבות מסוימות כאמור, גם נכסים שלא נצברו במלואם במהלך החיים הזוגיים עשויים להיכלל בגדר הרכוש המשותף לצדדים לפי הלכת השיתוף; בעניין זה נפסק כי “חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני-זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת […] ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ‘לבשר אחד'” (ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, [פורסם בנבו] (04.08.1994), פס’ 6 לפסק דינו של הנשיא מ’ שמגר ;
ראו גם: ע”א 2280/91 אבולוף נ’ אבולוף, [פורסם בנבו] (04.11.1993); דנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פס’ 27 לפסק דינה של הנשיאה א’ חיות [פורסם בנבו] (24.6.2021); ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, [פורסם בנבו] (13.08.1995), פס’ 2 לפסק דינו של השופט צ’ א’ טל ; ע”א 595/69 אפטה נ’ אפטה, [פורסם בנבו] (06.04.1971).
בראשית צמיחתה התבססה הלכת השיתוף על הנחה שלפיה בני זוג, אשר בחרו לחיות יחד ולקיים משק בית משותף, מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם “שווה בשווה” במרוצת השנים נפסק כי הלכת השיתוף מבוססת בעיקרה על רציונל של “מאמץ משותף”, שביסודו תפיסה שלפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה (רע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו בע”מ, [פורסם בנבו] (13.12.2006).
רציונל זה נשען על הרעיון שלפיו “גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. קשר זוגי אינו נסב – ולא ראוי שייסוב – על התחשבנות בגין ה’השקעה’ שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה’תשואה’ הכספית שזו הניבה” (בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלוני, פס’ 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א’ ריבלין [פורסם בנבו] (26.8.2007) .
לצד זאת, חשוב להדגיש כי הלכת השיתוף מעניקה גם משקל לאוטונומיה של כל אחד מבני הזוג, ובתוך כך אינה שוללת את יכולתם לקבוע תנאים בהסכם ממון באשר למשטר הרכושי שיחול בעניינם.
לנוכח יסודות רעיוניים אלו, החלת הלכת השיתוף מותנית, בעיקרו של דבר, בהוכחת קיומם של אורח חיים זוגי ומאמץ משותף של בני הזוג. כך, מדגישים מבחנים אלו את אופייה הערכי-נורמטיבי של הלכת השיתוף (ע”א 7750/10 בן גיאת נ’ הכשרת היישוב ביטוח בע”מ, פס’ 27 לפסק דינו של השופט י’ עמית [פורסם בנבו] (11.8.2011).
לצד זאת, גם כאשר היא חלה, ניתן לסתור את חזקת השיתוף ביחס לנכס מסוים, ועל בן הזוג שטוען להיעדר שיתוף באותו נכס להוכיח כי בנסיבות העניין, מדובר בנכס שנמצא בבעלותו הבלעדית (ראו, למשל: רע”א 964/92 אורון נ’ אורון, [פורסם בנבו] (28.07.1993).
ולסיכום : הלכת השיתוף קובעת כי ישנם מקרים בהם בני זוג אשר מקיימים אורח חיים זוגי ופועלים במאמץ משותף, חזקה כי רכושם משותף להם “שווה בשווה”. חזקה זו חלה במיוחד על נכסים שהושגו במהלך חיי הזוגיות, אך בנסיבות מסוימות עשויה לחול גם על נכסים שאינם כא.. הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים הנדונים, משמעותה היא שזכות, אשר נתונה לפי הדין הכללי לאחד מבני הזוג, מועברת במחציתה לבן הזוג השני, כבר במהלך הקשר הזוגי. ביסודה של ההלכה האמורה מושתתת, בעיקרו של דבר, תפיסה ערכית-נורמטיבית, שלפיה בני זוג שפועלים במאמץ משותף תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, ואין לאמוד את השקעתם במונחים כספיים.
ודוק, גם אם היה מקום לקבוע כי הצדדים עונים על הגדרת בני זוג ידועים בציבור, אין בכך בהכרח כדי להביא למסקנה שחל עליהם משטר של שיתוף בנכסים. קרי, גם כאשר מדובר ב’ידועים בציבור’ העונים על ההגדרה במלואה, ישנם מקרים בהם לא תחול הלכת השיתוף וזאת כאשר אין אינדיקציה בדבר כוונת שיתוף; זאת ועוד, גם כאשר חלה החזקה האמורה, ניתן להוכיח כי נכס מסוים אינו משותף לצדדים.
יובהר במקרה דנן, כי גם אם היתה התובעת מרימה את הנטל להוכיח כי היא והמנוח היו ידועים בציבור, עדיין נדרשת בחינה האם הייתה כוונה לצדדים לשיתוף עצמו באופן כללי ואף בנכס הספציפי וראה (ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, [פורסם בנבו] (16.02.1984), בעמוד 447:
“אפילו נוצרה חזקת השיתוף, עשוי הנתבע להראות, כי חזקה זו נסתרת, שכן על-פי נסיבות אחרות, שהוא מצביע עליהן, אין לצדדים גמירת דעת לשיתוף בנכסים. כך, למשל, אפילו חיים בני הזוג בשלום והרכוש נרכש במאמץ משותף, עדיין תיתכן כוונה להפרדה ברכוש. כוונה שכזו ניתן ללמוד, לעתים, מעצם העובדה, שכל אחד מבני הזוג מנהל את רכושו שלו, תוך הפרדה מרכוש בן הזוג האחר”
ובעמוד 457:
“אין חולק כי מהעובדה בלבד שגבר ואישה חיים יחד בנסיבות בהן הם ‘ידועים בציבור’ כבני זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש, שנרכש ע”י כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא.. למעשה מבססים ביהמ”ש את משנתם בדבר שיתוף בין בני זוג בנכסים על ‘ הסכם מכללא’ ביניהם שאת קיומו ניתן ללמוד מכל הנסיבות”.
עיקר ראיות התובעת שהונחו בפניי
אין חולק כי המנוח עבד כרופא כל משך חייו ואילו התובעת עבדה טרם עלייתה —-; משנת 2015 עת עלתה ארצה התנדבה התובעת במסגרת מחלקת — וכן עובדת התובעת , עד היום כ—- (וראה נספחים 1,2 לתצהיר התובעת שהוגש ביום 23.01.2020).
שנים טרם עלייתו ארצה, חלה המנוח בצהבת (הפטיטיס) C אשר כמעט ולא טופלה בא.. מצבו של המנוח הלך והתדרדר ולטענת התובעת אשר היתה חברת המשפחה מזה שנים רבות, היא סייעה ותמכה בו . גם כאשר עלו ארצה המנוח יחד עם רעייתו ג. ז”ל (חולה אונקולוגית דאז), סייעה התובעת בידיהם והם מצידם השאירו את דירתם בא. לשימושו של ד. צ., בנה של התובעת.
ביום 26.03.2013 הלכה רעייתו של המנוח לעולמה והמנוח שקע בדיכאון עמוק ביותר; לטענת התובעת שמרה היא על קשר יומיומי עם המנוח באמצעות תוכנת הסקייפ; התובעת צירפה לסיכומיה (נספח ת/1 לתיק המוצגים) צילומי מסך מסקייפ מאותה תקופה ואולם יובהר כי מסמכים אלו לא צורפו במסגרת ההליך אלא אך לסיכומיה כאמור. בין כך ובין כך המדובר בצילומי מסך (ככל הנראה של תוכנת סקייפ) בשפה הרוסית אשר לא ברור היכן ובין למי התנהלו השיחות.
ב”כ הנתבעת התנגדה לצירוף מסמכים אלו ובטענה כי צורפו רק לסיכומי התובעת.
נוכח מצבו של המנוח, יצרה הנתבעת קשר עם התובעת וביקשה ממנה להגיע ארצה וכך הודתה הנתבעת בחקירתה:
ש. שהתקשרת לא. (א., התובעת מ.ד) מה אמרת לה?
ת. שאבא באבל ודיכאון, ואשמח שהיא תגיע ויכול להיות שתצליח להוציא אותו מזה. היא אמרה טוב.
עמוד 169 לפרוטוקול מיום 10.11.2022, בשורות 21-23 .
התובעת התגייסה, הגיעה ארצה ביום 04.07.2013 ושהתה לצד המנוח באבלו עד ליום 05.08.2013 , אז שבה לא. (כעולה מתעודת בירור פרטים על נוסע, צורף כמוצג ת/2 לתיק המוצגים מטעם התובעת).
הנתבעת העידה בעצמה כי ביקשה דווקא מהתובעת להגיע כי “היינו בקשר כל השנים” (ראה עמוד 173 לפרוטוקול מיום 10.11.2022, בשורה 23).
לטענת התובעת- נוכח מצב מלחמה מסכן חיים בא., ביום 20.05.2014 עלו ארצה- התובעת, בעלה, הורי התובעת ,בנה ד. ומשפחתו.
לטענת התובעת הפרוד נסע להתגורר בדירת חבר ילדות ג.ג במ. ; הורי התובעת הגיעו לדירת הנתבעת ולאחר מכן עברו לדירה בשכירות ברחוב —; התובעת עצמה הגיעה לביתו של המנוח בדירה ברחוב —- ומאז לטענתה לא נפרדו מעולם.
לטענת התובעת, כולם הכירו אותה ואת המנוח כבני זוג הדרים יחד ובסביבתם רבים סברו שהם זוג נשוי; התובעת צירפה כנספח 20 לתצהירה תמונות משפחתיות אשר צולמו עוד בא. ובישראל; שכני הזוג מהבניין ברחוב —- חשבו כי התובעת היא אשתו של המנוח וכי הזוג מקיים משק בית משותף:
העדה ס.י, העידה בפניי ביום 11.03.2021 כי היא חברתה הטובה של התובעת וכי התובעת התגוררה יחד עם המנוח בדירתו:
“ש. את החברה הכי טובה שלה?
ת. כן, לפחות ככה אני חושבת.
ש. וא. תמיד התגוררה עם ס. ברחוב —?
ת. כן, אבל אני לא הייתי כל הזמן אצלה ביחד. אבל מתי שהייתי איתה הם היו ביחד. כל פעם שהתארחתי אצלם.
ש. אני אחזור על השאלנ שוב, א. תמיד התגוררה עם ס. ברחוב —?
ת. אכן כן, הם כל הזמן התגוררו ברחוב —.
ש. היום, אחרי שס. נפטר את גם באה להתארח אצלה?
ת. בטח. אני הייתי איתה ועם ס. בחודשים האחרונים שלו. לא ביקרתי אותה בביתה ב– בחצי שנה האחרונה. לא נפגשנו בחצי שנה האחרונה בגלל הקורונה. רק לפני חודש התחלנו לצאת קצת ולהיפגש. נפגשנו רק בחוץ.
ש. איפה בחוץ?
ת. בחוף הים.
ש. איך ידעת שהיא גרה שם?
ת. הדברים שלה היו שם. היא כל הזמן בישלה, הם הלכו לעשות קניות. כמו בעל ואישה.
ש. הבגדים שלה היום שם, תרופות?
ת. כן. ראיתי במו עיני.
ש. הסתכלת בארון?
ת. בארון לא הסתכלתי.
ש. אם לא הסתכלת בארון איך את יודעת שהכל היה שם?
ת. כי אני ראיתי את החפצים והבגדים שלה בכניסה לדירה. נעליים פה, נעלי בית שם. בגדים שנמצאים על הכיסאות. אפילו בגדים לאחר כביסה שתלויים.
ראה מעמוד 9 בשורה 27 ועד לעמוד 10, בשורה 14.
הגב’ ב.כ היא בעלת דירה בבניין וחברת הועד כ- 50 שנה העידה כי מכירה היא את התובעת משנת 2015 וכדלקמן:
ש. את כותבת בתצהירך שמאז שאת בועד הבית, בפברואר 2015 את מכירה את השכנים בדירה 8, זאת אומרת שא. גרה שם תמיד?
ת. אני גרה בבניין 50 שנה אני גם 50 שנה בוועד.
ש. אז את 50 שנה בוועד או מפברואר 2015?
ת. אני בוועד 50 שנה. אני מכירה את א. מ-2015.
ש. אחרי שס. נפטר היא עדיין בדירה?
ת. כן, בטח היא גם כל יום אצלי. הפכנו לחברות. היא מסיימת את העבודה ובאה אליי. גם אתמול היא הייתה אצלי.
עמוד 15 לפרוטוקול מיום 11.03.2021, בשורות 1-6 .
השכן מ.ד מדירה 13 בבניין, העיד בעמוד 28 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, משורה 33 כי ראה שהתובעת חיה בדירת המנוח:
“כב’ הש’ דהן: אני רוצה לשאול אותך, ואולי היא חברה שלו?
העד, מר ד.: כן אבל אני מבין כאילו עכשיו בתוך, זה כמו משותף, חברה הייתי מבין כמו מזמין (לא ברור) אישה באה כאילו לבילוי. פה ראיתי אותה עם ניקיון, היתה מנקה את הכניסה לבית והיתה מוציאה את הזבל. כאילו הייתי רואה אותה משותפת בניהול של הבית.
ש: הבנתי. בניהול או חיה בבית?
ת: חיה בבית, כן, וגם קניות ראיתי אותה עושה, כאילו מזמינים אותי לארוחות, הייתי אומר להם גם, אני עכשיו גם הכנו ארוחה אז אני אומר אני לא נעים לי עכשיו להיכנס לאכול ואני לא אוכל בבית, אז דברים כא…”
הגב’ א.ש, חברתה של התובעת המכירה את הצדדים עוד מא. העידה כי הזוג היה בקשר אינטימי ובעמוד 31 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, שורות 31-35:
“אם אני מכירה אותם כזוג והייתי מאוד קרובה והייתי מגיעה אליהם לבית והייתי עושה קניות יחד עם א., עם א., אם זה של בגדים, אם זה של מוצרים לבית, אם היינו יוצאים והיא היתה משלמת, זה מבחינתי ידיעה אישית. גם למשל כשהם קנו בית אז באותו זמן, גם אנחנו חיפשנו אמנם בית להשקעה ..”
בהמשך העידה הגב’ ש. כי התובעת שילמה את חשבונות הדירה במזומן ועמדה בתור בדואר (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 5-12) אולם לא עלה בידיה להסביר הכיצד היא יודעת את הפרטים שמסרה.
בהמשך העידה העדה א.ש כי דירת המנוח נרכשה “על ידי הצדדים” , כי התובעת היתה שותפה במימון רכישת הדירה וכי היא שילמה כ- 25,000 דולר בגין הרכישה וכדלקמן:
ש: איזה בית הם קנו?
ת: ב–.
ש: מי קנה את הבית?
ת: זה שס. לקח משכנתא על הבית, זה לא אומר שהוא קנה.
ש: מי שילם את הבית? את יודעת מי שילם את הבית?
ת: רשמית? תדייקי את השאלה מי שילם את הבית?
ש: סליחה?
ת: באיזה מובן, מי שילם? הרי לוקחים משכנתא.
ש: מי שילם על הבית? בית ומשכנתא, היה תשלום ראשון ומשכנתא, אז מה זה, ועל שם מי הבית היה רשום?
ת: נכון אז למשל בקטע למשל של הון עצמי ואני יודעת את זה באמת מידיעה אישית כי אני ידעתי שלא. יש סכום כסף מזומן, ובמידה ואני הולכת לקנות בית, אז את הסכום הזה הראשון שצריך לשים, איך זה נקרא? תשלום ראשון, נכון? עשרים וחמישה אחוז, אני צריכה לגייס את הסכום וידעתי שאני תמיד יכולה להלוות ממנה, אבל אחרי שהם קנו בית אז כבר ידעתי שהאופציה הזאת איננה.
ש: אבל את ידעת שהיא נתנה סכום כסף?
ת: כן.
ש: את ידעת?
ת: כן.
ש: את ידעת שהיא נתנה סכום כסף לתשלום ראשון?
ת: כן.
עו”ד בכר: כמה?
העדה, גב’ ש.: אני לא יודעת בדיוק עכשיו,
ש: את יודעת,
ת: רגע, שניה שניה.
ש: מה שנוח יודעים, כן.
ת: לא לא, אבל הסכום שהיה מדובר שיש לא. להשקיע, וזה גם מה שאני שאלתי במידה ואני אצטרך להלוות ממנה כי הרי אם אני לוקחת משכנתא, אני צריכה להיות נקיה מהלוואות אחרי,
ש: בסדר, אני שואלת כמה כסף.
ת: שניה, אני מסבירה גם את ההיגיון שלי, בסדר? אני יכולה?
ש: לא, את עונה לשאלות שלי. כמה כסף?
ת: אז בגלל זה שידעתי שאני לא יכולה לקחת הלוואה של מאה אלף שקל למשל, אז ידעתי שאני יכולה להלוות מא. לפחות עשרים וחמישה אלף דולרים ואז כמובן להמיר אותם לשקלים.
ש: שהיו לה עשרים וחמישה?
ת: כן, ולהמיר אותם לשקלים.
מעמוד 36 בשורה 23 ועד עמוד 37 בשורה 17 לפרוטוקול.
כאמור לעיל, עדות העדה היתה ‘ידיעה’ שלה בדבר סכומי הכסף.
העדה הגב’ נ.מ , העידה ביום 11.03.2021 ובהתייחס למגורי התובעת בדירת המנוח:
ש. שאלתי אותך על כך שאמרו שא. לא גרה בבית הזה?
ת. כשבאתי בפעם הראשונה ראיתי בגדים ונעלי בית של גברים ושל נשים בדלת מימין, בארון. אני זוכרת את זה כי הייתי שם לא פעם אחת. לגבי הג’ינס, היא פתחה את הארון וראיתי בגדים גם של גבר וגם של אישה.
עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 9-12 .
העד ס.פ , חבר משפחה של התובעת העיד בפניי ביום 11.03.2021 וטען כי המנוח והתובעת גרו ביחד:
“ש. אתה כותב שאתה עד לזוגיות של א. וס. ואתה יודע מהיכרות וידיעה אישית שהם חיו יחד וניהלו משק בית משותף. באיזה בנק היה להם חשבון משותף?
ת. לא עד כדי כך. אני יודע שהם גרו ביחד, שהם קנו דברים ביחד. שהם יצאו מהבית ביחד ברחוב —. ושס. היה נוסע איתה באוטו, הייתה לו טויוטה לבנה. אירועים של המשפחה אני גם הייתי שם. יש לי תמונה שתיים שאני עם ס….” עמוד 20, שורות 24-28 .
27. א. כאמור לעיל, טענה התובעת כי היתה פרודה מבעלה מעל 20 שנים. בנם המשותף
ד. צ. העיד בהתייחס למערכת הזוגית בין התובעת לבין פרודה (הוא אביו):
“עו”ד בכר: למשל על היחסים של י. עם אבא שלה.
העד, מר צ.: לא ממש טובים.
ש: בסעיף 21 לתצהיר שלך, אתה מספר שההורים שלך, אתה זוכר אותם פרודים כבר מגיל חמש עשרה. בן כמה אתה עכשיו?
ת: אני היום בן שלושים ושמונה.
ש: זאת אומרת, יותר מעשרים שנה.
ת: כן, הם ישנו בשני חדרים שונים. אחד בקצה אחד של הדירה, השניה ישנה בקצה השני של הדירה. הדירה בת חמישה חדרים, המשותף שם היה רק המטבח. כמה שאני זוכר, היחסים בין א. לס., גם לאבא היו חיים משלו שם. מגיל חמש עשרה שש עשרה הם מכירים.
ש: ולמה הם לא התגרשו?
ת: בהתחלה ל. שחלתה בסרטן…
העד, מר צ.: …בהתחלה זו היתה ל. שחלתה בסרטן ומהנסיבות של ס. הם לא התגרשו.
עו”ד בכר: אני לא מדברת על ס., אני מדברת על אמא שלך ואבא שלך.
העד, מר צ.: תשאלי אותם.
כב’ הש’ דהן: אבל היא שואלת אותך, מה שאתה יודע.
עו”ד בכר: אתה דיברת על זה שההורים שלך פרודים…
העד, מר צ.: אני נער בן חמש עשרה בן שש עשרה, את באמת חושבת שאני באמת מעניין לי להיכנס ליחסים בין ההורים?
כב’ הש’ דהן: בוודאי.
עו”ד בכר: כן.
כב’ הש’ דהן: זה הכי מעניין.
העד, מר צ.: באותו מועד, זה ממש לא עניין אותי, אני אומר לך את האמת.
ש: מה זאת אומרת? מדברים על זה שכל הזמן הילדים והרצון שלהם לחבר בין ההורים.
ת: בכל משפחה יש יחסים משלה.
עו”ד בכר: וכשאמא שלך עלתה לארץ איתכם, בן כמה היית?
העד, מר צ.: שלושים ואחד אני חושב.
ש: ובגיל הזה כן יכולת לדעת למה הם לא מתגרשים?
ת: זה לא עניין אותי כבר. אני ראיתי שלאמא עבודה משלה, לאבא חיים משלו. אבא הולך לעבודה בבוקר וחוזר בצהריים, אמא יוצאת לעבודה בצהריים וחוזרת מאוחר בלילה. אני ידעתי שלאמא יש ס., ואני גם ידעתי שלאבא יש מישהי משלו. זה שהם מתגרשים, לא מתגרשים, זאת שאלה אחרת כבר כלכלה, רכוש, שיקולים שלהם, את צריכה לשאול אותם.
ש: וזה היה נראה לך הגיוני וסביר שאמא שלך עולה לארץ וגרה עם ס. אבל לא מתגרשת מאבא שלך?
…העד, מר צ.: אמא לא היתה יכולה להתגרש באותו מועד שהיא הגיעה לישראל, כי אני בגלל האירועים שהיו אז במחוז –, אני לא יודע אם את מכירה או לא.
עו”ד בכר: ובארץ?
העד, מר צ.: בארץ כשהם הגיעו, טיפלו במסמכים. ההורים של אבא נפטרו, הוא עזב. שרשרת אירועים אחד אחרי השני” – ראה עמוד 64 לפרוטוקול מיום 06.10.2021 בשורה 22 ועד עמוד 65, בשורה 33.
מעדותו של ד. עולה כי התובעת ובעלה ישנו בחדרים נפרדים עוד בא. ואולם הבן לא ‘נכנס לחייהם הפרטיים’, ללא עניין אותו מה קורה בזוגיות של הוריו והאם הם עתידים להתגרש וכיו”ב.
ב. התובעת טענה כי משרד הקליטה חייב עולים הרשומים כנשואים לפתוח חשבון בנק משותף כתנאי לתשלומי סל הקליטה וזו הסיבה שנאלצה לפתוח חשבון משותף עם הפרוד א.; לטענתה, חשבון זה שימש את התובעת בלבד ולימים היא העבירה ממנו את כספיה לחשבון הפרטי שלה (ראה עמוד 142 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורות 1-8).
ג. התובעת טענה כי לא טיפלה בהתרת הנישואין מהפרוד א. שכן מדובר בפרוצדורה יקרה המצריכה שהות בא. אולם היא לא רצתה לעזוב בארץ את המנוח החולה, את הוריה החולים כמו כן את בנה היחיד ומשפחתו הצעירה.
לטענתה לאחר פטירת המנוח החליטה שלא לדחות עוד את גירושיה מהפרוד, היא טסה לא. וביום נחיתתה ( 26.07.2019) כבר הגישה מסמכים לגירושין;
בחלוף הליך יקר וממושך בן למעלה מחודשיים, נישואיה הותרו בא.; התובעת הציגה במסגרת נספח 17 לתצהירה את תעודת הגירושין שניתנה ב– ביום 28.08.2019 ובמסגרת נספח 18 לתצהירה- ספח תעודת זהות ישראלית בה נרשם ביום 04.11.2019 כי היא ‘גרושה’.
התובעת העידה כי היא והמנוח ניהלו משק בית משותף במשך כ- 5 שנים והשקיעו מאמץ כלכלי משותף במשפחתם. התובעת טענה כי היתה לה גישה לכרטיס האשראי של המנוח וכי היתה להם ‘קופה קטנה’ במזומן לניהול שוטף של הוצאות (ראה עמוד 140 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורות 12-17).
לשאלה מדוע לא פתחה חשבון משותף יחד עם המנוח, השיבה התובעת:
“עו”ד בכר: למה לא פתחת עם ס. חשבון משותף?
העדה, גב’ : הוא דאג לי בהכל…
כי אצלו בחשבון היה לו כל הזמן מינוס, והוא חשב שאין טעם, הוא בתור גבר לא רצה לתלות על האישה שהוא אוהב את המינוס שלו.
עו”ד בכר: איזה מינוס היה לו?…
העדה, גב’: כל חודש זה היה סכום אחר.”
עמוד 143 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורות 19-28 .
עוד העידה התובעת כי היא ביצעה תיקונים בדירת המנוח וטיפלה בעניינים השוטפים:
“עו”ד ברונשבאק: אוקי, אז תסבירי לי בבקשה, מה את שילמת? מה את עשית? מה מימנת? סיפרת פה.
העדה, גב’ : כל התיקונים השוטפים, כל מה שנשבר, אם זה תנור, תנור גז, למשל יש תקלה בניאגרה, בדיון הקודם היה אדם שהוא אפילו לא ראה את ס., שהוא העיד שהוא אפילו לא ראה את ס.. בכל העניינים הא. אני טיפלתי.”
– עמוד 157 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורות 8-13 .
במסגרת נספח 10 לתצהיר התובעת, צירפה התובעת חשבונית יחידה לוועד הבית ואולם לא נכתב בה מי שילם הסכום בפועל:
במסגרת נספח 11 לתצהיר התובעת, צורפה קבלה מיום 22.06.2017 על סך 300 ₪ ; ככל הנראה המדובר בתיקון מכונת כביסה בדירה, הקבלה חתומה על ידי התובעת אולם אין בה פרטים מי שילם את הסכום הנ”ל:
התובעת הפנתה לחקירתו של מר א.א , אשר שימש ‘הנדימן’ והעיד בפניי ביום 11.03.2021 ;
מר א. העיד כי החליף בדירת המנוח אסלה אולם לא ראה את המנוח (עמוד 25, בשורות 32-33) עוד העיד כי מזמין העבודה היתה התובעת (עמוד 26, שורה 7).
טענה התובעת כי ביום 16.12.2016 רכש המנוח עבורה פוליסת ביטוח של חברת מנורה מבטחים וחתם על מסמכי ההתקשרות בפני הסוכן במו ידיו (ראה נספח 9 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).
את הפרמיה המנוח שילם מחשבונו החל מחודש ינואר 2017, באמצעות כרטיס אשראי אשר על שמו. להלן פרטי הפוליסה:
בסעיף 3 לטופס, מתבקשת התייחסות ל “מהות הקשר בין המשלם לבין בעל הפוליסה” שם נרשם מפורשות: “בן זוג”:
במסגרת תצהירו של סוכן הביטוח, מר מ.נ, אשר גם נחקר בפניי ביום 11.03.2021 נטען כי בחודש דצמבר 2016, הגיע הסוכן לפגוש את המנוח בבית אבות סמוך לבית חולים בילינסון.
לטענת הסוכן, סיפר לו המנוח כי רעייתו נפטרה מסרטן ולכן הוא מעוניין לבטח את בת זוגו (היא התובעת) בביטוח מחלות קשות ותרופות מיוחדות. המנוח חתם על טופס הנקרא ‘הצהרת משלם’ וכן על טופס חיוב חשבון. גובה התשלום החודשי היה 157 ₪ באותה עת והסוכן הצהיר כי העביר את מלוא המסמכים לחברת הביטוח.
התובעת טענה כי היא זו אשר שכנעה את המנוח ש’עדיף לרכוש דירה’ ב–, קרוב לילדים ולנכדים. לטענתה פנו הם יחדיו למנהל משרד תיווך, מר א.פ בהמלצתו של מכר המנוח. לטענת התובעת, היתה היא מעורבת בכל שלבי רכישת הדירה ושותפה מלאה לתהליך- השתתפה בכל הפגישות והביקורים בדירה עם המתווך, בפגישה עם עוה”ד ר.י שייצג אותם ברכישה וכן נכחה במשרדו במסגרת החתימה.
לסיכומי התובעת צורף ת/5 הוא הסכם רכישת הדירה מיום 16.11.2014 אשר נחתם בין 4 יחידי מוכרים לבין המנוח לבדו; מהסכם הרכישה עולה כי דירת המנוח נרכשה תמורת 850,000 ₪ (כ- 245,000$ לפי שער הדולר במועד הרלוונטי מ.ד).
מר פ. , ממשרד התיווך, העיד בפניי ביום 06.10.2021 וטען כי ליווה את הזוג בתהליך אך הזכרון שלו היה גינרי בלבד:
“ת: כן, בטח. אני אעשה סדר, בסדר? אני פה צד נייטרלי ביותר אז כך שאני לא, אני מעסיק כשלושים סוכנים מכירות, אני לא הולך עם לקוח יד ביד. מה שקורה, בפועל, מי שמראה את הנכס זה הסוכן. במקרה הזה גם היה אותו הדבר אז כך שאין לי שמץ של מושג מי היה בדירה עצמה כשחתמו, ואז הם מגיעים אלי, אלי מגיעים בכל הנושא של הסגירה הסופית, ייעוץ המשכנתא, כל הייעוץ הממוני של הדירה, זה ישבתי עם בני הזוג.
ש: השיקים של שכר הטרחה שלך, מי מילא אותם?
ת: את שואלת אותי שאלה, אין לי מושג.
ש: אז אני שואלת שוב, אתה אומר סוגרים איתך. אני אומרת שוב, יכול להיות שזו היתה הבת של מר י. וזה לא היה בכלל איתך?
ת: אני לא יודע לתת לך תשובה. זה בטח התשלום מתבצע או על ידי הנהלת חשבונות או על ידי. אין לי מושג.
ש: אין לך מושג, זה לא אתה היית, הבנתי. במעמד החתימה על הסכם המכר, אתה היית?
ת: כן, בטח” – עמוד 48 לפרוטוקול, שורות 6-20.
טען מר פ. כי ייעץ לבני הזוג לרשום את הדירה על שם המנוח בלבד, ‘מטעמי מיסוי’ ולמקרה שירצו לרכוש דירה נוספת, העד נשאל לעניין זה והשיב:
“העד, מר : אז ככה, באו בני זוג, הם אמרו “תקשיב, אנחנו לא רשומים כבעל ואישה, רוצים לקנות דירה”, עכשיו השא. מה כדאי לעשות כי בעתיד כי הוא קיבל איזושהי עבודה טובה, בשירות בתי הסוהר כמדומני, “בעתיד אנחנו נשקול גם לקנות עוד דירה”, אז אמרתי “בשביל מה אתם צריכים לרשום עכשיו על שניים? יש לו מספיק הכנסות, אתם לא נשואים. תקנו עכשיו בזה הרגע דירה על השם שלו הרי אתם בלאו הכי אתם ביחד, בבוא העת, כשתרצו לקנות להשקעה אז תקנה על שמה”.
ש: ומה זה משנה ההבדל אם הדירה נרשמת על שם א.? למה דווקא על ס.?
ת: כי לא היו לה מספיק הכנסות בשביל לקבל מימון.
ש: אתה יודע, אבל כשהוא קנה את הדירה, הוא עוד לא עבד בשב”ס.
ת: לא, הוא כן.
ש: לא, הוא לא.
ת: הוא כן.
ש: לא, הוא לא…
ת: הוא היה רופא, אני לא,
ש: הוא קנה את הדירה באלפיים וחמש עשרה, והוא נכנס לשב”ס באלפיים ושמונה עשרה. הוא לא עבד בשב”ס”- עמוד 49 לפרוטקול, שורות 15-33.
בסיכום עדותו, טען מר פלטוב בעמוד 55, שורות 16-18 כדלקמן:
“העד, מר : תראו, אני לא יודע לקבוע אם היו זוג או לא היו זוג, האם ס. היתה לו כוונה או לא. אני רק יודע להגיד ששניהם באו, שמעו, ישבו בפגישות, כל הדבר הזה היה ביחד. מעבר לזה, אין לי מושג.”
לטענת התובעת, כאישה ובעלת עסק, היו לה חסכונות שהביאה במזומן מא. וכן משכה מחשבונותיה בא. כספים, אותם מסרה למנוח בגין חלקה בדירת המנוח;
בסיכומו של עניין גרסת התובעת בעצמה היא כי מסרה לידי המנוח 20,000$ (עמוד 114 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורה 23) וכן מסרה סך של 2,000$ לצורך תשלום לעו”ד/תיווך (עמוד 118 לפרוטוקול, שורות 18-19), קרי לטענת התובעת המדובר בסך כולל של 22,000$ בגין מימון הדירה;
(ראה סיכום מתכלל בסעיף 49 לסיכומי התובעת).
לימים ולאחר רכישת דירת המנוח, נמסרה הדירה למגורים ביום 10.01.2015.
טענה התובעת, כי בנוסף למימון חלקה בדירה, היא גם ניצחה על השיפוצים בדירה ואשר בוצעו על ידי בנה ד., יחד עם חברו העד א.ק ; לטענתה השיפוצים בוצעו בשנת 2015 וזאת מכספה של התובעת עצמה.
כך העיד המשפץ, מר א.ק:
“ש. מה א. ביקשה ממכם לשפץ ב—?
ת. היינו שם הרבה זמן, היו הרבה דברים, חשמל, פאנלים, חלונות. הורדנו צבע, שמנו שפכטל. החלפנו ידיות בדלתות. נורות חדשות, מפסקים חדשים.
ש. יש לי סרטון משנת 2019 של הדירה ב– שהדירה נראית ישנה מאוד?
ת. את מראה לי את המטבח שם לא עשינו שיפוץ. גם באמבטיה לא נגענו. עשינו שיפוץ בחלונות ובדלתות, לא אמרתי באמבטיה ובמטבח. אינסטלציה לא עשינו אני לא יודע לעשות את זה. עבדנו בחלונות גם של המטבח. זה היה שיפוץ טוב אבל לא יסודי.
ש. מי שילם על השיפוץ?
ת. הייתי בא בבוקר וד. כבר הביא אותם או שא. הייתה מביאה אותם, את כל החומרים. אני לא זוכר, אני לא קניתי שום דבר ולא קיבלתי שקל על העבודה. זה היה טובה לד. כי הוא ביקש ממני. זה לקח שבוע וחצי. הדבר היחיד שיצא לי מזה זה שלקחתי את הכלים שקנו לי לעצמי, כי לא היו לי כלי עבודה כשהגעתי לארץ.”
עמוד 23 לפרוטוקול מיום 11.03.2021, שורות 20-34.
מעדות המשפץ עלה כי התהליך ארך כשבוע וחצי ושכרו היה ארגז כלים שקיבל מבנה של
התובעת.
לעניין השיפוצים האמורים, הציגה התובעת חשבונית מס/קבלה מיום 22.01.2015 על סך 12,987 ₪ (צורפה כמוצג בתיק וסומנה ת/1):
חשבונית זו רשומה לטובת התובעת וחתומה על ידה; התשלום בקבלה בוצע עבור:
“פינוי פסולת בניין, החלפת חוטי חשמל, שקעים, סיפון במטבח, השכרה ופינוי מכולת זבל, אספקת חומרי בנייה כולל חומר”
מהחשבונית עולה כי הסכום שולם במזומן, אולם לא ברור מהו מקור כספי המזומן ששולמו בסך כולל של 12,987 ₪ :
א. הפנתה התובעת לכך שלמרות שהמנוח היה רופא טוב לב, יחסיו עם בתו היחידה היא הנתבעת עלו על שרטון. לטענת התובעת עם תחילת עבודתו בשב”ס יחסיהם התדרדרו והנתבעת אף מנעה מהמנוח מפגשים עם נכדו (בן הנתבעת).
ב. לטענת התובעת, כעסה הנתבעת על אביה אשר שתה אלכוהול לשכרה ונוכח מצבו הרפואי היתה השתייה מצב מסכן חיים.
ג. עוד לטענת התובעת, ביקשה הנתבעת לקבל לידיה ולשימושה את רכב העבודה מהשב”ס ואילו המנוח סירב ועל כן ארע הנתק הארוך, לרבות מהנכד הקטן.
ד. הקשר היחידי שהתקיים באותה עת בין הצדדים היה בשנת 2015 , עת הנתבעת השתתפה בקורס ציפורניים והזמינה את התובעת אליה על מנת לעשות לה עבודת מניקור במסגרת עבודת הגמר שלה.
המנוח הלך לעולמו ביום 26.03.2019 בנסיבות טראגיות כאשר התובעת לצידו.
כמפורט לעיל , בין התובעת לנתבעת התגלעה מחלוקת באשר לדירת המנוח, לטענת התובעת הקרע והריחוק שחשה הנתבעת כלפי אביה גם לאחר לכתו היה כה עמוק, עד שהיא סירבה להקים לאביה מצבה גם בחלוף שנה לאחר פטירתו בה בעת היא מבזבזת את כספיו להנאותיה.
כאשר פנתה התובעת לביהמ”ש בעניין, התחוור לה כי הנתבעת גרפה לידיה מענק הסתגלות שהעביר השב”ס לחשבון המנוח בסך של 98,448 ₪ וכן נטלה את יתרת זכות בחשבונו על סך של 18,000 ₪ .
ביום 27.05.2020 ניתנה החלטת ביהמ”ש אשר קבעה כדלקמן:
רק בהמשך להחלטה זו, הקימה הנתבעת מצבה על קברו של המנוח.
עיקר ראיות הנתבעת
כאמור טענה הנתבעת כי המנוח והתובעת לא היו ידועים בציבור ולא גרו תחת קורת גג אחת, התובעת התארחה בבית המנוח, הם בילו יחדיו ועם אחרים ואולם לא היו בני זוג ובוודאי לא ידועים בציבור.
לטענת הנתבעת, התובעת התגוררה יחד עם הוריה בדירה ברחוב —- ועשתה כן אף במהלך ההליכים המשפטיים; שינוי כתובתה במשרד הפנים בוצעה אך ורק לאחר פטירת המנוח.
א. דירת המנוח נרכשה ומומנה על ידי המנוח בלבד ונרשמה רק על שם המנוח בספרי המקרקעין;
אין חולק כי מרגע עלייתה ארצה של התובעת ועד למועד רכישת הדירה חלפו 7 חודשים בלבד, בהם טוענת התובעת ל’מאמץ משותף’ לרכישת דירת המנוח וזאת להוציא הזמן והטרחה של חיפוש דירה, משאים ומתנים, פגישות שונות וכיו”ב.
התובעת טענה כי נתנה למנוח סך של 20,000$ לצורך רכישת הדירה וכי עשתה כן על דרך של משיכות כספים מחשבונה ומסירתו למנוח ואולם במהלך חקירתה, לא עלה בידי התובעת להראות את הקשר בין הכסף אשר לטענתה נמשך מחשבונה ולמסירת סכום כלשהו למנוח. וראה עמוד 121 לפרוטוקול מיום 06.10.2021 , החל משורה 22 חקירת התובעת בניסיון להגיע לחקר האמת:
“עו”ד בכר: את אומרת בתצהיר שלך וצירפת גם כל מיני מסמכים באוקראינית על משיכות כסף במזומן שאת טוענת שהבאת איתך, אז קודם כל, המסמכים באוקראינית, אני מצטערת, אני לא, אבל באיזה תאריכים המשיכות מזומן שלך בא.? את ראית מה הגשת?
העדה, גב’ : אני יכולה להסביר.
ש: ראית מאיזה שנים? לא רוצה שתסבירי לי…
העדה, גב’ : אני לא חושבת שזה חשוב. חלק מהכסף הייתי…
אני חושבת שחלק מהכסף אנחנו משכנו והשארנו בבית. היה אפשרות להוריד מהחשבון, להוריד סכום מסוים, למשוך שזה משהו כמו מאתיים חמישים שקל ליום.
עו”ד בכר: באיזה שנים משכת כסף במזומן? מה את רואה שם? איזה שנים?
העדה, גב’ : המסמכים האלו, אלו שנשמרו אצלי, שתומכים עובדת שהיו לי שם כסף והיו לי חשבונות.
ש: את טוענת בתצהיר שלך שזאת דוגמה לכסף שמשכת במזומן ונתת לס. בדירה.
ת: אני לא אמרתי שזאת דוגמה.
ש: אז בתור מה צירפת את זה? איזה נספח זה היה? אני כבר לא זוכרת.
ת: מנסים להציג אותי פה, גם אותי וגם את המשפחה שלי, איך אתם חייתם, לא היה לכם כסף, אתם עולים חדשים.
ש: סליחה, אני מפנה אותך. באמת, עכשיו תקשיבי ובלי בכי, די, כי אני לא יכולה. את לא מקשיבה.
…
ש: התצהיר שחתמת עליו זה אחרי שתרגמו לך אותו?
ת: אם יש פה חתימה שלי אז כן.
ש: אז סעיף 23 “הייתי שותפה גם במימון רכישת הדירה ותשלום לנותני השירות. היו לי חסכונות שהבאתי במזומן מא. וכא. שמשכתי מחשבוני בא., אותם מסרתי לס. והוא שילם באמצעותם למתווכים ולעורכי דין וכו'”, ואז את מצרפת את הדף הזה, ואני שואלת אותך עוד פעם, ממתי המשיכות הא. במזומן?
ת: אני יכולה לענות רק איך שאני מבינה את זה. מה שרשום שם,
ש: מה השנים?
ת: בשום מקום לא רשום שאני נתתי סכומי עתק. מה שהיה לי, אני נתתי ללא שום בעיה. זה דבר ראשון. דבר שני, כאשר נשאלתי האם יש לי מסמכים כלשהם, לפחות משהו שבכלל היה לי חשבונות בבנק שם,
ש: זה לא מה שכתוב.
כב’ הש’ דהן: זו התשובה.
העדה, גב’ : זה מה שאני מצאתי וזה מה שאני הצגתי.
ש: מה? שהיה לה חשבונות בנק?
עו”ד בכר: בנק? תסבירי לי.
העדה, גב’ : בא. כן.
כב’ הש’ דהן: אוקי.
עו”ד בכר: תסבירי לי איך משיכות מ2010 בא. או מ2016 רלוונטיות לרכישות דירה בנובמבר 2014?
העדה, גב’ : אין קשר בין מסמכים כלכליים. אנחנו תוך 10 ימים ברחנו מהמלחמה באשרה הומנוטרית.
ש: לא, אני לא שם.
ת: אין קשר בין מסמכים כלכליים ותאריכים פה, מה שמצאנו.
כב’ הש’ דהן: טוב, אין קשר היא אומרת. אוקי. אין קשר זה ראיות..”
מעבר לעדות התובעת, אשר לא היתה נהירה ולא התקבלו ממנה תשובות ברורות כיצד משכה כסף במזומן מחשבונה לכאורה, כיצד נתנה הכספים לידי המנוח לכאורה וכיצד שימשו כספים אלו לצורך רכישת הדירה , אין חולק כי לא עלה בידי התובעת להציג מסמכים רלוונטיים , ראיות או תדפיסי משיכות מזומן מחשבונה בזמנים רלוונטיים ו/או מסמכים בדבר העברת כספים ומסירתם לידי המנוח.
באשר למשכנתא אין חולק והתובעת לא טענה אחרת- כי המנוח הוא שנטל את הלוואת המשכנתא, הוא שילם את החזרי המשכנתא וכי אין לתובעת כל קשר להלוואת המשכנתא בהתייחס לדירת המנוח.
דירת המנוח נרשמה על שמו בלבד ועל כך אין חולק; התובעת טענה בראשית כי היא לא יכלה לרכוש דירה על שמה ולקבל משכנתא (ראה עמוד 3 לפרוטוקול מיום 16.09.2019). המתווך מר א.פ העיד בפניי וטען כי ייעץ לבני הזוג לרשום הדירה ע”ש המנוח בלבד ‘מטעמי מיסוי’ ובהמשך העידה התובעת כי לא היתה לה משכורת רשמית באותו מועד (ראה עמוד 115 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורה 3).
שלל הסברים לאופן רישום דירת המנוח ואולם בסיכומו של עניין, אין חולק כי המנוח נרשם כבעלים היחיד של הדירה, הוא נרשם כלווה יחיד של המשכנתא, והוא שילם את מלוא התשלומים לבדו ומחשבונו.
מרכישת פוליסת ביטוח הבריאות על ידי המנוח, ניתן ללמוד כי כאשר ביקש המנוח לדאוג לתובעת, עשה זאת בצורה מפורשת ומסודרת ככל הנראה ממקום של דאגה ומחווה על היכרות רבת שנים ונוכח מצבה הכלכלי של התובעת ואולם מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו- המנוח לא ביקש ליתן לתובעת זכויות בדירתו.
מהעדויות שהונחו בפניי עלה כי לא נערכו שיפוצים מהותיים בדירת המנוח;
עוד בעמוד 23 לפרוטוקול מיום 11.03.2021 עת נחקר השיפוצניק מר ק.א , העיד זה כי לא נערך שיפוץ יסודי בדירה אשר לא היתה במצב שפיר:
“ש. יש לי סרטון משנת 2019 של הדירה ב— שהדירה נראית ישנה מאוד?
ת. את מראה לי את המטבח שם לא עשינו שיפוץ. גם באמבטיה לא נגענו. עשינו שיפוץ בחלונות ובדלתות, לא אמרתי באמבטיה ובמטבח. אינסטלציה לא עשינו אני לא יודע לעשות את זה. עבדנו בחלונות גם של המטבח. זה היה שיפוץ טוב אבל לא יסודי.”
ראה שורות 23-26 לפרוטוקול.
בעמוד 155 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, קבעתי ולאחר שהוצגו בפניי הראיות כי: “אני לא ראיתי בדירה שיפוצים משמעותיים” (ראה שורה 19).
ובהמשך בחקירתה של התובעת ביום 06.10.2021 , נשא. על השיפוצים הנטענים, החל משורה 18 בעמוד 162 לפרוטוקול :
“עו”ד בכר: הלאה. את מדברת על שיפוצים וששיפצת והשקעת כסף, אני מראה לך סרטון של בית..
עו”ד בכר: אני מראה לך סרטון של בית לא משופץ בעליל, ואני מבקשת להבין, הוגשה היום לבית המשפט חשבונית על סך כמה? 13 אלף ₪ בערך?
עו”ד ברונשבאק: כן.
עו”ד בכר: עם מכולה ופינוי פסולת, ולא שברתם שום קיר, ולא החלפתם את הארונות מטבח ולא עקרתם את האסלה או את האמבטיה. תסבירי את החשבונית הזאת.
העדה, : את לא מתארת לעצמך, אני עובדת עם עולים חדשים וחיפשנו להם דירות. אין פה תמונה של הדירה הזאת, של מצב הדירה הזאת שהיתה לפני השיפוצים הא.. לא צריך לשבור קירות, יש דירות שנותן לך שפכטל על הראש, את מתחילה לבדוק שם, חצי תקרה נופלת לך.
ש: בואי, אנחנו מדברים על דירה של ארבעים וארבע מטר, אז הורדתם את השפכטל, בואי, זה לא מצדיק מכולה של 13 אלף שקל…
עו”ד בכר: אמרתי מדובר בדירה של ארבעים וארבעה מטר, ובכל הכבוד לזה שהם הורידו את השפכטל, זה לא מצדיק לשכור מכולה בשלוש עשרה אלף שקל, ואני אבקש לפסול את הראיה הזאת אלא אם כן תגיע..
העדה, גב’ : זה לא רק פסולת..”
יוער כי המדובר בחשבונית קבלה כפי שהוסבר בסעיף 31 לעיל ואולם ב”כ הנתבעת ביקשה לחקור את עורכת הקבלה ומשהדבר לא הסתייע, התנגדה להגשת החשבונית (שכן לא ניתן באמת להבין מה נעשה, מי באמת שילם את סכום הקבלה ובגין מה התשלום).
מהנתונים שהונחו בפניי עלה כי התובעת לא יכולה היתה לספק ראיות שהשתתפה בהוצאות הבית. מהנתונים עלה כי המנוח הוא זה אשר שילם את הוצאות הבית:
התובעת הצהירה כי גם כאשר שילמה היא את חשבונות הדירה והוצאות הבית, עשתה זאת התובעת תוך שימוש בכרטיס אשראי של המנוח- ראה בעמוד 2 לפרוטוקול מיום 16.09.2019, בשורות 8-13 ;
כן ראה סעיף 38 לסיכומי התובעת בו הצהירה כי שילמה בכרטיס אשראי של המנוח וכן עשתה שימוש בכרטיס זה באמצעות כלתה, אשר סייעה טכנית ושילמה עבורם את החשבונות (ראה גם נספחים ת/3, ת/4 לתיק מוצגים).
לא זו אף זו, אף אילו היה עולה בידי התובעת להציג רכישות שביצעה עבור דירת המנוח, אין בכך ללמד בהכרח על משק בית משותף וראה עמוד 32 לפרוטוקול מיום 06.10.2021, בשורה 16.
לצדדים היו חשבונות בנק נפרדים וראה חקירת התובעת עוד בדיון מיום 16.09.2019:
“ש: היה לך ולמנוח חשבון משותף
ת: לא.
ש: לך היה חשבון בנק נפרד ולו היה חשבון בנק נפרד
ת: כן
ש: איפה היה החשבון שלך
ת: בנק לאומי ושלו בבנק הפועלים.
ש: עבדת בתקופה כשחייתם יחד
ת: כן. עבדתי הרבה. התחלתי לעבוד כמו מנהלת. עבדתי כמנהלת מועדון שניתן מ–.
ש: מה היתה המשכורת שלך כשהייתם יחד
ת: לפעמים 7000 לפעמים 6000.
ש: כמה הרוויח המנוח
ת: בהתחלה לא כל כך הרבה ואחרי זה המשכורת גדלה יותר בהתחלה היה 8000 שח. הוא עבד בלילה ובסוף הוא קיבל עבודה בשבת והמשכורת אחרונה היתה 20,000 ₪. ” עמוד 1 לפרוטוקול, החל מהשורה 18.
מעדות זו לא ברור הכיצד התובעת אשר השתכרה כ- 7,000 ₪ לחודש ואילו המנוח הרוויח כ- 20,000 ₪ (משכורתו מהשב”ס ) וכן קיבל בנוסף רכב עבודה, היא זו אשר “טיפלה” בחובות של המנוח ו’עשתה לו סדר’ בהלוואות והתחייבויות כטענתה.
עוד חשוב לציין כי, המנוח לא הצהיר על התובעת בשב”ס כ’ידועה בציבור’ שלו אלא נרשם במקום העבודה כ’אלמן’; יש חשיבות לעניין שכן טופס ‘ידועה בציבור’ קיים בשב”ס.
העובדה שהתובעת נכחה בטקס הענקת דרגות בשב”ס הפתוח לנוכחות של כל דכפין, אין בה כדי להפכה לבת זוגו כעולה ממכתב שב”ס שצורף כנספח א’ לכתב ההגנה :
המנוח אף בחר שלא להניח אחריו צוואה ; כאשר רצה המנוח להסדיר עניינים ידע לעשות זאת וראה לעניין זה הביטוח הרפואי שערך. מעובדה זו ניתן ללמוד כי המנוח ביקש שחוק הירושה יחול עליו והנתבעת היא בתו היחידה, תהא היורשת שלו.
לטענת הנתבעת, בין המנוח לתובעת היו יחסים אינטימיים עוד בא., כאשר כל אחד מהם נשוי לאחר. המנוח בשלב מסוים עלה ארצה עם רעייתו שלאחר שלוש וחצי שנים נפטרה ממחלת הסרטן.
זמן לאחר מכן, עלתה התובעת ארצה יחד עם בעלה ובנה כמשפחה, הם קיבלו סל קליטה, פתחו חשבונות משותפים וכיו”ב. לא זו אף זו, התובעת בחרה להשאר נשואה לבעלה וביצעה את אקט הגירושין רק לאחר פטירת המנוח.
זאת ועוד, התובעת רצתה לשמור על שלום בית ולא רצתה להתגרש מבעלה- זאת עולה משיחתה עם העדה הגב’ ת.
התובעת נתנה שלל תירוצים לעובדה כי נותרה נשואה לבעלה- החל מהצורך להתפרנס, הוריה המבוגרים והחולים, המנוח החולה, מדובר בתהליך יקר וארוך ועוד ; כל עדיה של התובעת לא ידעו לשפוך אור על הסיבה מדוע נשארה התובעת נשואה ;
בעמוד 1 לתמליל השיחה עם הגב’ ת, בשורות 17-19 ניתן ללמוד כי התובעת לא רצתה להתגרש כלל: “היו לי ריבים עצומים בבית כמעט הגיע עד גירושים, לא נתנו לי להכנס הביתה…”
במקרה זה נראה כי תחת לתור אחר תירוצים שונים ומשונים, יש להביט על המציאות נכוחה- התובעת בחרה שלא להתגרש מבעלה ונותרה נשואה לו במשך שנים- הן בא. והן בישראל- במקביל ליחסיה עם המנוח.
התובעת היא שיזמה שיחת טלפון עם הגב’ ת. אשר עבדה כאחות במחלקה בה עבד המנוח; השיחה התקיימה ביום 20.04.2019, שיחה זו הוקלטה והתמליל שלה צורף לתצהיר מטעמה אשר הוגש על ידי הנתבעת.
מהשיחה עלה כי המנוח לא סיפר כי הוא מתגורר יחד עם התובעת והיא טענה בשיחה כי עשה כן כדי ‘לא להפחיד את האושר’ (מטעמי עין הרע) ; עוד כאמור לעיל כי התובעת לא רצתה להתגרש וראה עמוד 1 לתמליל:
המימון לרכישת הדירה הגיע ממענק גדול שקיבל המנוח והוא השקיע המענק ברכישתה (עמוד 2 לתמליל, שורות 1-3);
בניגוד לטענת התובעת בהליך (וראה סעיף 330 לעיל), טענה התובעת בשיחה כי היו לה 2,000$ בלבד ואותם היא נתנה למנוח (עמוד 12 לתמליל):
המנוח “התנגד בתוקף” לערוך צוואה (עמוד 2 לתמליל, שורה 21) והתובעת טענה מפורשות בשיחה שהיא כלל לא מעוניינת בדירת המנוח:
לקראת תום השיחה בין התובעת לבין הגב’ ת., אישרה התובעת למעשה כי עסקינן בדירת המנוח, שלו בלבד, המשכנתא נלקחה על שמו וכי חלומו היה שהדירה תיוותר לנכדו (הוא בנה של הנתבעת) וראה עמוד 11 לתמליל בשורות 19-27:
העדה, הגב’ ת. נחקרה בפניי ביום 22.01.2023; עדותה היתה קוהרנטית ומהימנה.
כך העידה בעמוד 191 לפרוטוקול, בשורות 12-26:
“העדה, גב’ : לא, אנחנו לוקחים חלקים. כן, למה את לא קוראת שאני כן יודעת? שהייתה אישה נשואה, שהייתה באה לבקר אותו כמה פעמים בשבוע, זה את לא קוראת.
עו”ד ברונשבק: על מה את מדברת?
העדה, גב’ : כי אמרתי לה שהם היו יחד, היא הייתה עדיין נשואה.
עו”ד ברונשבק: הבנתי.
העדה, גב’ : ובעלה היה גם בארץ, גם היה מגיע לפה, זה את לא קוראת. את מוציאה פה את התשובות שלי.
עו”ד ברונשבק: לא, כי אני שואלת אותך, תקשיבי.
עו”ד בכר: מה, תני לה להשלים.
עו”ד ברונשבק: ת.
כב’ הש’ דהן: לא, זה בסדר גמור.
עו”ד ברונשבק: אני שואלת אותך על הידיעה שלך לגבי הזוגיות שלהם. אני לא שואלת אותך,
העדה, גב’ : אני לא יודעת איך קוראים לזוגיות עם בן אדם אלמן ואישה נשואה.
עו”ד ברונשבק: הבנתי אותך.
העדה, גב’ : אם אפשר להגיד את זה זוגיות. (ההדגשה בקו איננה במקור מ.ד)
עוד העידה העדה כי, המנוח היה בטוח שהתובעת תתגרש כשתעלה ארצה והוא התאכזב מכך שהדבר לא נעשה (עמוד 192 לפרוטוקול, בשורות 15-21).
סיכום
מן המקובץ ולאחר שבחנתי מכלול העדויות והראיות שהונחו בפניי, עולה כדלקמן:
התובעת היתה בקשר עם המנוח ומשפחתו, לרבות עם הנתבעת “כל השנים”- כבר מא. ואח”כ בהמשך במדינת ישראל.
לא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן התגוררה יחד עם המנוח בדירתו וכי הם ניהלו משק בית משותף בדירתו (חלף ביקורים תכופים של התובעת).
התובעת עלתה ארצה יחד עם בעלה, הם פתחו חשבון בנק משותף וקיבלו סל קליטה; התובעת טיפלה בגירושיה והתרת הנישואין מבעלה רק לאחר פטירת המנוח.
כ- 7 חודשים לאחר עליית התובעת ארצה, נרכשה דירת המנוח; לא עלה בידי התובעת להראות כי השתתפה במימון רכישת דירת המנוח.
אף לגרסת התובעת (אשר לא נתמכה בראיות כלל) דובר בסך כולל במזומן של 20,000$ שנתנה למנוח וכן סך של 2,000$ לצורך תשלום לתיווך/עו”ד (קרי, סה”כ 22,000$) וזאת מתוך עלות רכישת דירה בגובה 850,000 ₪ (כ- 245,000$ לפי שער הדולר במועד הרלוונטי).
משיחת התובעת עם הגב’ ת. עלה כי המימון לרכישת הדירה הגיע ממענק גדול שקיבל המנוח וכי לתובעת היו במועד זה 2,000$ בלבד, אשר לטענתה נתנה למנוח.
אין חולק כי הלוואת המשכנתא למימון דירת המנוח נלקחה על ידי המנוח בלבד והוא נשא לבדו בהחזרי ההלוואה.
העדים מטעם התובעת העידו כי התובעת והמנוח ‘התגוררו יחד’ וכי היו ‘בקשר אינטימי’ ואולם לא היו ראיות ו/או אסמכתאות לנטען למעט עדות העדים כי ראו בגדים ונעליים של התובעת בדירת המנוח. בוודאי שלא היתה לעדים ידיעה בדבר אופן מימון רכישת דירת המנוח ו/או הוצאות המחייה השוטפות.
אין חולק כי לתובעת ולמנוח לא היה חשבון משותף; אולם לתובעת ולבעלה- כן היה חשבון משותף.
לא עלה בידי התובעת להראות כי נשאה בעלות שיפוצים שבוצעו בדירה; מהעדויות שהובאו עלה כי דובר בשיפוצים קלים בדירה ולא מאסיביים. הקבלה היחידה שהציגה התובעת היתה בסך כולל של 12,987 ₪ אשר שולמה במזומן ולא הוברר מי נשא בפועל בתשלום המזומן, עורך הקבלה לא נחקר והיתה התנגדות להצגתה כראיה.
לא עלה בידי התובעת להראות כי נשאה בהוצאות שוטפות של משק הבית ו/או תיקונים שוטפים; כהצהרתה היתה לה גישה לכרטיס האשראי של המנוח ואף אם שילמה הוצאה- היה זה מכספו של המנוח ובסיוע טכני של כלתה (רעייתו של ד.).
לא הוצגו ראיות לטענות התובעת כי למנוח היו ‘חובות’ וכי היא נאלצה להסדיר את ההתחייבויות שלו; כמו כן לא ברור מדוע נדרש הדבר ונוכח הפרשי ההשתכרות בין הצדדים .
המנוח רכש עבור התובעת פוליסת ביטוח בריאות של חברת מנורה ושילם עליה מחשבונו. עובדה זו מצביעה על כי כאשר המנוח רצה ‘להסדיר’ הטבה ולדאוג לרווחת התובעת- עשה זאת באופן יזום וברור.
המנוח הצהיר על עצמו בשב”ס כ ‘אלמן’ ולא הצהיר על התובעת כ’ידועה בציבור’.
מהשיחה אשר יזמה התובעת עם הגב’ ת. עלה כי המנוח לא סיפר לאנשים שהם ‘ידועים בציבור’ , כי המנוח התאכזב מהעובדה שהתובעת היתה נשואה בכל עת וכן כי התובעת כלל לא ביקשה לעצמה חלק בדירת המנוח (נכון למועד השיחה) שכן חלומו של המנוח היה שהדירה תיוותר לנכדו (הוא בנה של הנתבעת).
אשר על כן, נחה דעתי כי לא עלה בידי התובעת להראות כי היא והמנוח היו ‘ידועים בציבור’, כהגדרת המונח בהלכה הפסוקה;
לנוכח כלל הנסיבות והראיות שהוגשו נמצא כי בין הצדדים התקיים קשר זוגי, אינטימי, קרוב אשר כלל תקשורת תדירה משך תקופה בת מספר שנים , אולם, קשר זה איננו עונה על הגדרת בני זוג ידועים בציבור, שכן הצדדים לא חיו יחד ולא ניהלו משק בית משותף.
לא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה בעניין ועל כן אני מורה על דחיית גרסתה.
אף אילו היו מוגדרים המנוח והתובעת כידועים בציבור והתובעת היתה מרימה את הנטל להוכיח כן, הרי שיש לבחון את כוונת הצדדים לשיתוף עצמו וראה כמצוטט לעיל בע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, [פורסם בנבו] (16.02.1984).
במקרה דנן, לא הוכח בפניי כי היתה כוונת שיתוף בין הצדדים ומהתנהלות המנוח לעניין דירתו ו/או ההתנהלות הכוללת לא עלתה כל כוונת שיתוף.
למעלה מהצריך
אף אילו הייתי מקבלת טענת התובעת כי היא והמנוח היו ‘ידועים בציבור’ וכי היתה להם כוונת שיתוף במובן של שיתוף בנכסיהם, אף אז יש לבחון כל מקרה לגופו ולעניין הנכסים והיקף החלוקה.
אף לגרסת התובעת עצמה, אשר לא הוכחה, מסרה היא בידי המנוח סך כולל של 22,000$ לצורך רכישת דירת המנוח (כאמור לא הוצגו תימוכין לגרסת התובעת).
בהינתן מחיר רכישת דירת המנוח (כ- 245,000$ לפי שער הדולר במועד הרלוונטי) והשיפוץ שבוצע בדירה (אשר הוערך במספר אלפי ₪ בודדים)- הרי שאף אם תתקבל גרסת התובעת בדבר העברת מזומן למנוח, המדובר בחלק קטן מאוד מתוך ההשקעה הכוללת בנכס (לכל היותר כ- 9% מעלות הרכישה).
במצב דברים זה, יכול והייתי מורה כי המדובר ב’שיתופיות מוחלשת’ בנכס ועל חלוקה כלשהי של הנכס בין הצדדים, שלא על דרך של מחצה על מחצה.
ואולם, במסגרת בע”מ 1983/23 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו], פס”ד מיום 10.08.2023 קבעה כב’ השופטת יעל וילנר כי נכסים משותפים לבני זוג לפי חזקת השיתוף יחולקו ביניהם בחלקים שווים בלבד:
“כאשר נקבע כי חלה על הצדדים הלכת השיתוף ביחס לנכס מסוים, משמעות הדבר היא כי זכויותיהם בנכס שוות. אין מקום להוסיף ולקבוע את “היקף השיתוף”, בהתאם לנסיבות המקרה ו”תחושת הצדק”. חריגה מחלוקה שוויונית, לנוכח טיב הזכויות האמורות ומועד התגבשותן, יכולה להתבצע רק מכוח הוראה מפורשת בחקיקה, שאינה קיימת בענייננו.
…נכסים משותפים לבני זוג לפי הלכת השיתוף יחולקו ביניהם בחלקים שווים; אין לסטות מחלוקה כאמור אלא בהוראה בחקיקה, שאינה קיימת בדין הישראלי. לנוכח ההבחנה המהותית בין זכויות בני זוג ברכוש המשותף לפי הלכת השיתוף, לבין זכויות בני זוג לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, אין להקיש לענייננו מסעיף 8(2) לחוק. לבסוף, אף שהשא. אינה מתעוררת במקרה דנן, נראה כי גם נכסים שחל עליהם שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי יש לחלק בין בני הזוג באופן שוויוני.”
מן האמור הרי שבמודל זוגיות כפי דנן, אין אפשרות לקבוע את היקף השיתוף בדרך אחרת ממחצה על מחצה ואין חריגה מחלוקה שוויונית, אשר בנסיבות המקרה דנן אינה עולה בקנה אחד לא עם הראיות שהוצגו ולא עם כללי הצדק וההוגנות.
סוף דבר
אשר על כן, אני מורה כי לא עלה בידי התובעת להראות כי היא והמנוח היו ‘ידועים בציבור’, כהגדרת המונח בהלכה הפסוקה.
במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה כי התקיימה בינה ובין המנוח כוונת שיתוף ו/או כוונת שיתוף ספציפית באשר לדירת המנוח.
נוכח זאת, אני מורה על דחיית התובענה כפי שהוגשה; מחייבת התובעת בהוצאות הנתבעת על סך 20,000 ₪ .
תמ”ש 5749-06-20
טענות התובעת
י., בתו היחידה של המנוח (התובעת בתיק דנן) וכאמור, עתרה בתביעה לחיוב א. (הנתבעת בתיק דנן) בדמי שימוש בגין השימוש בדירת המנוח.
בבעלות המנוח כאמור היתה דירה ברחוב —, שעליה רובצת הלוואת משכנתא; המנוח הלך לעולמו ביום 26.03.2019.
הנתבעת אשר טענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח, עתרה בבקשה למתן צו הגנה כנגד התובעת בתיק ה”ט 38683-04-19 ובכך מנעה מהתובעת גישה לדירת המנוח, השתלטה על רכוש התובעת ומונעת ממנה כבעליו החוקיים של הנכס לעשות בו שימוש.
לטענת התובעת , הרי שהיא הבעלים היחיד של המקרקעין בהיותה היורשת היחידה על פי דין של המנוח והנכס אף הועבר על שמה בטאבו ביום 26.05.2019.
לאחר פטירת המנוח התברר כי לא נערכה עבורו פוליסת ביטוח חיים לצרכי נטילת משכנתא; במסגרת הדיון מיום 16.09.2019 הצהירה הנתבעת כי היא מבקשת להשתתף בהחזרי המשכנתא ולהעבירם לבנק ואכן הוגשה הסכמה לפיה הנתבעת תישא במחצית החזרי המשכנתא, יחד עם התובעת.
בסיכומי התובעת, נטען כי לא רק שהנתבעת מחזיקה בנכס שלא שייך לה, אלא שחלק נכבד מהזמן הנתבעת אינה מתגוררת בנכס אלא דווקא בנה ד. ובני ביתו.
התובעת הפנתה לסרטוני מעקב שהוצגו ולעדות החוקר הפרטי אשר מהם עולה כי בכל תקופת המעקב נראית הנתבעת בכניסה לדירה רק פעמיים ואילו את בנה ד. ומשפחתו רואים גם רואים בכל יום מהימים בהם הוצבה מצלמה.
נוכח האמור לעיל ובהינתן כי הנתבעת אוחזת בדירת המנוח ועושה בה שימוש, הרי שהיא מונעת מהתובעת לעשות בדירה שימוש ולמעשה גורמת לה לנזקים כספיים עצומים, החל מחודש אפריל 2019. אשר על כן מתבקש בית המשפט לעשות שימוש בסעיף 33 לחוק המקרקעין ולפסוק את שמי השימוש המירביים עבור הנכס- דהיינו השכירות אשר הייתה מתקבלת לו הדירה היתה מושכרת בשוק החופשי.
טענות הנתבעת
הנתבעת והמנוח חיו יחד כידועים בציבור תחת קורת גג אחת בדירת המנוח.
בתוך יומיים מיום פטירתו של המנוח, התובעת השיגה גבול לדירת המנוח וגנבה מתוכה כרטיסי אשראי, מסמכים, תמונות וכו’ של המנוח; ביום 16.04.2019 נכנסו שוב התובעת ובן זוגה לדירת המנוח, פרצו את דלת הכניסה והובילו את כל חפציה של הנתבעת לדירת הורי הנתבעת באמצעות מוביל. עקב כך הגישה הנתבעת תלונה במשטרה וביום 17.04.2019 הגישה בקשה למתן צו הרחקה כנגד התובעת ובן זוגה.
התובעת השתלטה על כל רכוש המנוח לרבות חשבון הבנק המתנהל על שמו, משכורות ומענקי הסתגלות (בגובה 4 משכורות) שהתקבלו מהשב”ס וחלקה של הנתבעת בכספי מכח חזקת השיתוף.
הנתבעת מתגוררת בדירה כדין, כפי שהתגוררה בה יחד עם המנוח ממועד רכישתה וזאת מכח חזקת השיתוף בין בני זוג.
בסיכומי הנתבעת טענה כי היא זו אשר מתגוררת בדירת המנוח ומעולם לא עזבה את המקום; לטענת הנתבעת הבקשה להגשת סרטוני הוידאו נערכה שלא כדין תוך עבירה על חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981. עוד טענה כי למעט מועדים בהם נאלצה לטפל בהוריה החולים ובתקופת הקורונה הרי שהיא התגוררה בדירה ואילו בנה ד. נאלץ לשהות בדירה לסירוגין עד שעבר להתגורר בדירתו המושכרת ב—-.
במקרה בו ייפסקו דמי שימוש לחובתה, עתרה הנתבעת לקזז מסכום זה הן את מלוא מענק ההסתגלות שהוקצב בראש ובראשונה לבת הזוג האבלה (מהשב”ס) וכמובן את מלוא תשלומי המשכנתא בהם נשאה הנתבעת רטרואקטיבית מחודש מאי 2020.
דיון
ככלל, בעל זכויות במקרקעין שנמנע ממנו השימוש בנכס על יד שותף אחר, זכאי לדמי שימוש ראויים, בהתאם לסעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ”ט- 1969;
כך נקבע בעניין זה בע”א 7156/10 חברת הירקון בע”מ נ מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (11.10.12), בסע’ 9 :
“הזכות לדמי שימוש היא נגזרת של זכות הבעלות, שהרי מהותה של הבעלות במקרקעין היא האפשרות “להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין ולפי הסכם” (סעיף 2 לחוק המקרקעין). לפיכך, כאשר הבעלות במקרקעין היא משותפת, חייב שותף שהשתמש במקרקעין לשלם שכר ראוי בעד השימוש ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין (סעיף 33 לחוק המקרקעין)… דמי השימוש הראויים בגין שימוש במקרקעין עשויים לייצג את נזקיו של השותף שאינו משתמש במקרקעין מהסגת גבולו- אז מצוי מקור החיוב בדין הנזיקי- או את רווחיו של השותף המשתמש במקרקעין מן החסכון בדמי שכירות- ובמקרה כזה מקורו של החיוב מצוי בעיקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט”
ראה גם ע”א 891/95 זידאני נ אבו- אחמד [פורסם בנבו] ( 01.09.1999).
יוצא אפוא, כי זכותה של התובעת לקבלת דמי שימוש ראויים מהנתבעת העושה שימוש גם בחלקה של הדירה, נובע הן מהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין והן מדיני עשיית עושר ולא במשפט.
שווי דמי השימוש עשוי להיקבע במגוון דרכים, כאשר אחת הדרכים המקובלות, כפי שייעשה בנדון, היא על ידי שמאי, כאשר השווי נקבע, בין היתר, בהתאם למצבו של הנכס.
במסגרת הכרעתי דלעיל, קבעתי כי לנוכח כלל הנסיבות והראיות שהוגשו נמצא כי בין הצדדים התקיים קשר זוגי, אינטימי, קרוב אשר כלל תקשורת תדירה משך תקופה בת מספר שנים, אולם, קשר זה איננו עונה על הגדרת בני זוג ידועים בציבור, שכן הצדדים לא חיו יחד ולא ניהלו משק בית משותף.
כמו כן קבעתי כי הנתבעת לא הוכיחה כשהתקיימה בינה ובין המנוח כוונת שיתוף ו/או כוונת שיתוף ספציפית באשר לדירת המנוח.
נוכח האמור לעיל, הרי שלנתבעת אין זכויות בדירת המנוח וכי לא עומדת לה דרישתה לקבל מחצית מהדירה קרי, הנתבעת איננה שותפה בדירה יחד עם התובעת.
אשר על כן, על הנתבעת היה לפנות את דירת המנוח ולאפשר לבעליה החוקיים (התובעת) לעשות שימוש ברכושה הבלבדי אשר ירשה מאביה.
הנתבעת והתובעת אף אינן “שותפות” במקרקעין, אלא התובעת דכאן היא הבעלים הבלעדי של דירת המנוח ומשכך אין חולק כי הנתבעת חבה בתשלום דמי שימוש לתובעת בגין השימוש בנכס ומניעת השכרת הדירה לצד ג’ תוך תשואה לתובעת.
סעיף 108 (א) לחוק הירושה הקובע כדלקמן:
“מי שערב מות המוריש היה גר עמו בדירתו, בין שהמוריש היה בעל הדירה ובין ששכר אותה, רשאי להוסיף ולגור בה שלושה חדשים, ואם היה יורש – ששה חדשים לאחר מות המוריש, ורשאי הוא להשתמש, אותה תקופה, במטלטלי משק הבית המשותף במידה שהשתמש בהם ערב מות המוריש.”
ככל והנתבעת היתה “גרה עם המנוח” ערב מותו, הרי שזכאית היתה להמשיך להתגורר בדירת המנוח משך שלושה חודשים, או אז לפנותה ואולם כפי שהוכרע דלעיל, לא עלה בידי התובעת להצביע על מגורים משותפים במובן ההלכה הפסוקה; יוער כי הנתבעת בעצמה לא טענה לזכותה להמשיך להתגורר בדירה מכח סעיף 108 לחוק הירושה ו/או כל הוראה אחרת למעט זכותה הנטענת על ידה עפ”י הלכת השיתוף.
נוכח שנקבע לעיל, אין כל משמעות לסוגייה האם מאז מועד פטירת המנוח התגוררה הנתבעת בדירה או שמא בנה ד. ומשפחתו וכפי הנטען על ידי התובעת (אשר הציגה כאמור סרטוני מעקב בדירה); משעה שהנתבעת אינה בעלת זכויות בדירה הרי שלא היא ולא מי מטעמה רשאי להתגורר בדירה ובין אם היא או בנה התגוררו בדירה, חלה חובה לשלם דמי שימוש לידי התובעת בתיק.
באשר להחזרי המשכנתא, כך נקבע בהחלטתי מיום 17.05.2020 :
אין חולק כי בהסכמת הצדדים, הנתבעת נשאה בחלק מהחזרי המשכנתא; נוכח קביעתי דלעיל הרי שסכומים אלו ששולמו על ידי הנתבעת יקוזזו מדמי השימוש, רטרואקטיבית.
לא עלה בידי הנתבעת להראות כי מענק ההסתגלות שקיבל המנוח לאחר פטירתו, הוקצב לאישה ‘האבלה’ וממילא כאמור לעיל הרי שהמנוח לא הכריז על הנתבעת כ ‘ידועה בציבור’ בשב”ס אלא נרשם כ ‘אלמן’.
מן המקובץ, אני מורה כדלקמן:
אני מורה על קבלת התביעה לחיוב בדמי שימוש.
הנתבעת חבה לתובעת דמי שימוש בגין דירת המנוח, החל מחודש מאי 2020 ועד למועד פינוי הדירה בפועל על ידי הנתבעת.
אני מורה על מינוי השמאי מר אלי סידאוי טלפון 03-5015558 , לשום את דמי השימוש בדירת המנוח; הנתבעת תישא בשכר טרחתו של השמאי.
מסך דמי השימוש, יש לקזז את מלוא התשלומים שהעבירה הנתבעת לידי התובעת ו/או לחשבון המשכנתא כאשר הם צמודים למדד המחירים לצרכן; ככל ולא יעלה בידי הצדדים לבצע התחשיב אורה על מינוי אקטואר שיבצע החישוב.
מחייבת הנתבעת בהוצאות התובעת על סך של 10,000 ₪ .
התיקים ייסגרו.
ניתן היום, ט’ ניסן תשפ”ד, 17 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
