לפני
כבוד השופטת עירית כהן
המערערים
1. וידיס שירותי ניהול בע”מ
2. דני וידיסלבסקי
ע”י עוה”ד רון דרור או אופיר מנצ’ל ואח’
נגד
המשיבה
מירב הילה סמדג’ה יהושע
ע”י עוה”ד עדי בן חור או שמעון הלוי ואח’
פסק דין
לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב’ השופט הבכיר ז’ ימיני) בת”א 33060-09-18 מתאריך 19.2.2023, שבמסגרתו קיבל את התביעה שהגישה המשיבה ופסק לטובתה סך של 67,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 9,000 ₪.
מערערת 1 היא חברה בע”מ שעוסקת במתן שירותי פרסום באינטרנט ושירותים לקידום עסקים. מערער 2 הוא הבעלים, הדירקטור והמנכ”ל של מערערת 1.
המשיבה היא עורכת דין בעלת משרד עצמאי בבאר שבע.
תמצית פסק הדין של בית משפט קמא
המשיבה התקשרה עם המערערים בחוזה לשיווק ולפרסום המשרד שלה, והתחייבות המערערים להביא לקוחות למשרד וזאת תמורת תשלום של 60,000 ₪.
ההסכם נכרת בין המשיבה ובין מערער 2 באופן אישי (להלן – “המערער”). הדבר נלמד מכך שהפנייה הראשונה של המשיבה הייתה למערער והיא ביקשה שהוא זה שיעבוד מולה; קיימת תכתובת דואר אלקטרוני בין המשיבה לבין המערער שממנה עולה שהיא הייתה בטיפולו האישי של המערער; הסכום הגבוה ששילמה המשיבה עבור שירותי הפרסום והליווי של הפרויקט; המערערים החלו לעבוד מול המשיבה למרות שלא חתמה על נוסח ההסכם ששלחו אליה; תקופת הזמן של כ-10 חודשים שבמהלכה לא נעשה מאומה בעניינה של המשיבה משום שהמערער היה עסוק בדברים אחרים; אילו נכרת החוזה בין המשיבה למערערת 1 (להלן – “החברה”), היה הטיפול נמסר לעובדי החברה שהיו מטפלים בפרויקט מוקדם יותר; חוסר בעדויות מטעם המערערים והעדפת העדויות מטעם המשיבה.
המערערים הפרו את החוזה שנכרת עם המשיבה הן במישור תקופת הפרסום הן במישור תוצאות הפרסום. תקופת הקמפיין צריכה הייתה להיות במשך 12 חודשים. אין מחלוקת שלכל היותר ביצעו המערערים את הפרסום במשך חצי שנה. המערערים התחייבו לתוצאות כספיות שיניב הפרסום לפחות בסכום ששילמה המשיבה, אך לא עמדו בהתחייבות זו.
מחוות דעת מומחה המשיבה עולה שהמערערים הפנו למשיבה 6 לקוחות פוטנציאליים בסך הכל, ושאף אחד מהם לא הגיע לשלב של קבלת שירות מהמשיבה, מסיבות שאינן קשורות במשיבה. גם כאשר קיבלו עובדי המערערים על עצמם את ניהול השיחות עם הפונים שראו את הפרסומים, לא ראו ברכה בעמלם.
אין בסיס לטענת המערערים שהעלייה בהכנסות המשיבה הייתה בעקבות הפרסומים שביצעו עבורה.
בשל הפרת החוזה על ידי המערערים, המשיבה זכאית להשבת הסכומים ששילמה ולפיצויים.
נדחתה טענת המערערים שיש לקזז מהסכומים ששילמה המשיבה את שווי הקמפיין שביצעו מהטעם שהמערערים לא טענו לסכום הקיזוז ולא הוכיחו אותו.
המערערים חויבו להשיב למשיבה את הסכום שהיא שילמה להם בסך של 60,000 ₪, ללא המע”מ מאחר שהיא התקזזה במע”מ מול רשויות המס. כמו כן חויבו המערערים לשלם למשיבה פיצוי בסך של 7,000 ₪ בגין השכר שהיא שילמה לעובד המשרד שלה, שאת שירותיו שכרה כדי לטפל בלקוחות שיופנו על ידי המערערים. נדחתה תביעת המשיבה להוצאות נסיעה ולאובדן רווחים מפרסום פוטנציאלי.
גם אם יוצאים מנקודת הנחה שהחוזה נכרת בין המשיבה לבין החברה יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המערער בחיובי החברה. המערער הוא בעל המניות היחיד החברה, הדירקטור היחיד והמנהל היחיד בה. כל דבר עבר דרכו והוא היה מעורב באופן אישי בטיפול במשיבה. המערערים פיגרו בתחילת הקמפיין במשך 10 חודשים ולא קיימו את הקמפיין במשך 12 חודשים אלא כמחצית מהזמן, ובהתנהגות זו היה כדי להונות את המשיבה או לקפח אותה, באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.
עדותו של המערער היא עדות יחידה של בעל דין. המערערים לא הזמינו לעדות את העובדים שהיו מעורבים במקרה והדבר פועל לחובתם. המערערים הגישו לבית המשפט מסמכים מדפי הפייסבוק, אך לא הביאו את הדפים הרלוונטיים שבהם מופיעים הנתונים על הפרסומים שבוצעו ומועדי הפרסום, דבר שיכלו להציג בקלות רבה.
בית משפט קמא העדיף את עדות המשיבה על פני עדות המערער וקבע כי בכל סתירה בין עדות המשיבה לבין עדות המערער, יש להעדיף את עדות המשיבה.
טענות המערערים
בית משפט קמא שגה כשקבע כי המערערים הפרו את החוזה שנכרת עם המשיבה בעניין תקופת הפרסום ותוצאות הפרסום. בית המשפט לא הכריע ולא נימק מהו ההסכם שנכרת בין הצדדים, האם הסכם בעל פה, שתוכנו כפי שהמשיבה טענה, או הסכם לשירותי שיווק שנשלח למשיבה בדואר האלקטרוני, שהמשיבה טענה שלא ראתה אותו ולא הסכימה לתוכנו. בית המשפט יצר הסכם בע”פ ששני הצדדים לא טענו לו וקבע כי המערערים הפרו אותו.
בית המשפט פסק למשיבה על פי עילות שונות מאלה שנטענו על ידה בכתב התביעה ויצר מחלוקת שלא קיימת בין הצדדים.
העובדה שהמשיבה לא חתמה על הסכם השיווק שנשלח אליה למייל אינה מאיינת את תוקפו. היעדרה של חתימה אינה מעידה בהכרח על כוונת הצדדים שלא להתחייב בחוזה. המשיבה שילמה את התמורה במלואה ומסרה את השיקים לשליח המערערים. המשיבה היא עורכת דין במקצועה ולא סביר שלא קראה את ההסכם לפני התשלום אלא שידעה את תנאי ההסכם וקיבלה אותם. גם אם ההסכם הוא בע”פ הרי שהמשיבה לא הסבירה את פרטי ההתקשרות ולא טענה את שנקבע על ידי בית המשפט.
בעדות המשיבה היו סתירות לגבי מה שהובטח לה על ידי המערערים. האם החזר ההשקעה או הכנסות שיעלו על ההשקעה פי שניים או פי שלושה.
המערערים מודים שבאתר הם מתחייבים שיהיה גידול בהכנסות שאינו נופל מהתשלום ששילמה המשיבה למערערת וכי הם ימשיכו לעבוד בשיווק עד שיגיעו לגידול בהכנסות. המערערים לא התחייבו להחזר כספי, והמשיבה זו שהפסיקה את העבודה.
המשיבה לא הציגה את הכנסותיה ולא הוכיחה שלא היה גידול בהכנסות.
בית משפט קמא קבע שאין מחלוקת שהפרסום בוצע לכל היותר במשך חצי שנה. המערערים לא הסכימו לכך, המשיבה הודתה שהשירות ניתן במשך “כמעט שנה” והראיות תומכות בכך שהשירות ניתן כשנה וחצי.
המשיבה אישרה שהפנו אליה 10 לקוחות ולא טענה שהוסכם על מספר לקוחות כלשהוא שהמערערת התחייבה להפנות. זאת בניגוד לקביעת בית משפט קמא שהיו רק 6 לקוחות. לפי ראיות המערערים הופנו 69 לקוחות.
המשיבה חזרה בה מזימון עובדי המערערת.
לא ניתן לקבל קביעה כללית שעדותו של המערער כולה לא מהימנה ובכל סתירה מעדיף בית משפט קמא את עדות המשיבה.
ההתקשרות הייתה בין המשיבה ובין החברה. המשיבה קיבלה שירות מהחברה, עובדיה והמערער, כמנכ”ל החברה. אין אינדיקציה לחוזה אישי עם המערער. אין אינדיקציה לתרמית המצדיקה הרמת מסך. לא די בהפרת הסכם כדי להרים מסך.
המערערים עבדו על שיווק עסק המשיבה זמן רב ותוך השקעת משאבים, והתוצאה לפיה המשיבה קיבלה את כספה חזרה אינה צודקת.
המערערים מלינים על אופן ניהול התיק על ידי בית משפט קמא. בין היתר על כך שבית המשפט לא אפשר להם לחקור את מומחה השיווק שנתן חוות דעת מטעם המשיבה משום שהם לא הזמינו אותו להעיד. בית משפט קמא התעלם לטענתם מכך שבקדם המשפט הודיעה המשיבה שהמומחה יוזמן לישיבת ההוכחות אך הוא לא התייצב.
המשיבה הגישה תצהיר עדות ראשית ללא נספחים וללא תיק מוצגים ובית משפט קמא טעה כשהסתמך על המסמכים שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים.
בית המשפט שגה כשנעתר לבקשת המשיבה והורה למערערים שלא לעשות שימוש בדפי הפייסבוק שלה. המסמכים שבדף הפייסבוק היו רלוונטיים למשפט והוצאו על ידי המערערים בהתאם לרשות שהייתה להם לנהל את הדף העסקי של המשיבה בפייסבוק.
טענות המשיבה בערעור
המערערים הודו שהייתה עסקה והמחלוקת הייתה האם החברה או המערער הם הכתובת לקיום החוזה. המערערים הודו שהם התחייבו להחזר כספי על פי מבחנים מסוימים אך לא הציעו מדד שיאפשר לממש את התחייבותם.
העסקה הייתה הונאה של ממש מצד המערערים, תוך ניסיון להמר על המצאה שיווקית של המערער שלא הוכחה מעולם וכל תכליתה למכור למשיבה עוד ועוד שירותים ובהם קורסים הכוללים הדרכת הורים, כך שתמצא את עצמה מסובכת ברשת של התחייבויות בלתי מוגבלות כלפי המערערים.
המערער הבטיח תמורה באופן אישי. רק לאחר מכן הביא את התאגיד כדי לבצע את השיווק והפרסום. אין במתן השיקים לפקודת המערערת ראייה לכך שההתקשרות הייתה איתה.
רשת הדייגים הביאה פניות שאינן רלוונטיות לעורכת דין. רוב הפונים ביקשו טיפים ללא תשלום.
בית משפט קמא קיבל את חוות דעת המומחה מטעם המשיבה שקבעה שלא היה פרסום של ממש. בית המשפט ראה וחקר את המערער, ראה וחקר את העדים מטעם המשיבה והתרשם באופן ישיר מהעדויות שתמכו בכך שהפרסום היה חסר תועלת ומעשה הונאה של המערערים שמטרתו להוציא מהמשיבה סכומי כסף גבוהים, לא מוצדקים, בטענות שווא והולכת שולל.
המערערים פרצו לדף הפייסבוק של המשיבה כדי לחפש ראיות לפעולות הפרסום. מדובר במעשה הונאה. המערערים יכולים היו להציג רשימה של פעולות פרסום, אולם לא עשו כן.
הטענה שהמשיבה לא הגישה ראיות בתיק עלתה לראשונה בשלב הערעור ואין בה ממש. המשיבה הגישה מאות עמודים של מסמכים עם תצהיר גילוי המסמכים, ובתצהיר העדות הראשית היא הפנתה אל המסמכים וביקשה לראותם כחלק מתצהירה.
דיון והכרעה
הצדדים להתקשרות
אני מקבלת את הערעור בכל הנוגע לצדדים להסכם הנטען. בית משפט קמא קבע כי ההסכם נכרת בין המשיבה ובין המערער. הראיות שהוגשו תומכות בכך שההתקשרות של המשיבה הייתה עם החברה ולא עם המערער.
המשיבה הצהירה שאת ההצעה לשכור את שירותי החברה היא קיבלה לראשונה מעו”ד גב. עו”ד גב הרצה באחת ההרצאות של סמינר מכירות לעורכי דין שערכה החברה, שהתקיימה בסוף שנת 2015, ושם פגשה אותו המשיבה (סעיפים 12 – 13 לתצהיר העדות הראשית).
ביום 31.12.2015 שלח עו”ד גב אל המערער דואר אלקטרוני שבו הוא הודיע לו שהמשיבה רכשה קמפיין שיווק מנוהל לשנה, הכולל דף נחיתה-אסטרטגיה שיווקית, קופירייטינג, בניית הדף, מנוי רב מסר, פרסום, כדי להביא נרשמים וטכנית לנהל לה את זה (נספח א לכתב ההגנה).
המשיבה הצהירה אמנם כי כמה ימים אחרי השיחה עם עו”ד גב היא שוחחה עם המערער וסיכמה עימו את התנאים, אך עדותה איננה מתיישבת עם ההודעה ששלח עו”ד גב.
בכתב התביעה כתבה המשיבה שעו”ד גב הציע לה לשכור את שירותי החברה ולקבל ליווי אישי לעסק על ידי המערער (סעיף 8 לכתב התביעה). בתצהיר העדות הראשית היא מסרה גרסה שונה לפיה עו”ד גב הציע לשכור את שירותיו של המערער, למרות שקיימת אפשרות זולה יותר והיא לרכוש שירותים מהחברה (סעיף 13 לתצהיר). הגרסה שבכתב התביעה מתיישבת עם הודעת הדואר האלקטרוני ששלח עו”ד גב, שממנה עולה כי המשיבה התקשרה עם החברה וכי התנאים סוכמו עם עו”ד גב.
השיקים שנתנה המשיבה היו לפקודת החברה וגם עובדה זו תומכת בכך שההתקשרות הייתה עם החברה ולא עם המערער באופן אישי.
המשיבה הצהירה שהיא קיימה שיחות והתכתבויות עם עובדים של החברה.
ביום 25.9.2016 שלחה המשיבה הודעת וואטסאפ לאורן (עובד החברה) שבה היא מתלוננת על כך שעד לאותו מועד לא נסגרה אף לא עסקה אחת. ביום 28.9.2016 היא שלחה אל אורן בדואר אלקטרוני הודעה דומה (עמ’ 87 למוצגי המשיבה). בהודעה כתבה המשיבה: “כבר כמעט עשרה חודשים מאז שהתקשרתי עמכם ושלושה חודשים מיום שהפרסום עלה וחודש מיום שהתחלתם להעביר לי הפניות מרב מסר. אני רואה בכך סימן לכישלון תוכנית השיווק”. בהודעה, המשיבה איננה מתייחסת להתקשרות עם המערער, אלא להתקשרות “עמכם”, כלומר עם החברה. כחלק מהטיפול בעניינה של המשיבה פנה אורן לנרשמים וניסה לקבוע פגישות עם המשיבה (סעיף 32 לתצהיר המשיבה).
המערער הוא מנהל החברה, ומתוקף תפקידו היה מעורב במקרה, נפגש עם המשיבה, ואף הודיע בשלב מסוים שהוא ינהל את התיק שלה באופן אישי, אך אין בכך כדי להוכיח שההתקשרות החוזית הייתה עמו.
אני קובעת, אפוא, כי ההתקשרות הייתה בין המשיבה לבין החברה בלבד.
תוכן ההסכם
ביום 3.1.2016, לאחר שהמשיבה רכשה את שירותי החברה באמצעות עו”ד גב, שלח עובד החברה, אמיר כהן, למשיבה דואר אלקטרוני שאליו צורף הסכם לשירותי שיווק. הוא ביקש מהמשיבה לחתום על ההסכם ולהחזיר אותו בדואר אלקטרוני או בפקס או במעטפה עם שיקים לפקודת החברה בסך של 5,850 ₪ כל אחד. המשיבה לא חתמה על ההסכם. היא כן הכינה שיקים לפקודת החברה, ומסרה אותם לשליח אשר בא לקחת אותם.
המשיבה לא חתמה על אותו הסכם, ולכן אני קובעת כי התנאים המופיעים בו אינם מחייבים את הצדדים.
בית משפט קיבל את עדות המשיבה וקבע שמטרת ההסכם שנכרת הייתה להביא לקוחות ממשיים למשיבה אשר יניבו הכנסה שלא תפחת מסכום ההשקעה – 60,000 ₪. קביעה זו של בית המשפט עולה מהראיות, כפי שאפרט להלן, ולא מצאתי להתערב בה.
בדיון שהתקיים ביום 3.6.2020 הודה ב”כ המערערים כי “לנתבעת יש תעודת אחריות והיא כתובה ומפורסמת. היא אומרת שהיא תדאג ללקוחות שלהם לפחות להחזר השקעתם בשירות” (עמ’ 9 לפרוטוקול). ביום 6.12.2016 כתב למשיבה אורן כי “יש התקדמויות מצוינות. אנחנו לא עוזבים אותך עד שלא תכניסי לפחות כל שקל ששילמת. אנחנו ממשיכים לעבוד ולעשות…”.
המשיבה העידה כי שרית, עובדת של החברה, אמרה: “אנחנו נבנה תמונה שאת תחזירי את מה שהשקעת” (סעיף 45 לתצהיר המשיבה). שרית לא הובאה לעדות ועדותה של המשיבה לא נסתרה.
גם המערער הצהיר כי החברה מנהיגה תעודת אחריות למרבית שירותיה המתמשכים אשר מטרתם לסייע בהעלאת הכנסותיו של העסק. לפי התעודה האמורה אם העסק לא הגדיל את הכנסותיו בסכום השווה או הגדול מהסכום שאותו משלם הלקוח לחברה, החברה תמשיך לספק ללקוח שירותים, בהתאם לשיקול דעת החברה, לפחות עד לאותו המועד שבו הלקוח יכניס את השקעתו (סעיף 29 לתצהיר). המערער העיד, אמנם, כי הכוונה היא לספק ללקוח שירותים עד למועד שבו הלקוח יחזיר את השקעתו, אך לא הוכח כי תנאי זה נאמר למשיבה.
ראיות אלה תומכות בעדות המשיבה.
ההפרה
בנסיבות המקרה, לאחר שחלפה שנה וחצי מאז תחילת ההתקשרות, אשר במהלכה המשיבה שיתפה פעולה עם נציגי המערערת במטרה להביא לקוחות, ולא הגיע ולו לקוח אחד, נכון היה לקבוע כי המערערת לא עמדה בהתחייבותה.
לא נעלם מעיניי כי גרסת המשיבה בנוגע לגובה ההכנסה שהובטחה לא הייתה לגמרי עקבית. בתצהיר העדות הראשית היא הצהירה שעו”ד גב התחייב שיגיעו לקוחות למשרד בסכום כפול מזה שהיא תשלם (סעיף 14 לתצהיר), וכי המערער התחייב שהפרסום יניב הכנסה בסכום שיכפיל ואף ישלש את ההשקעה (סעיף 15 לתצהיר). בחקירה הנגדית היא העידה שה”עירבון”, כפי שהיא הגדירה אותו, היה שהיא תרוויח את סכום ההשקעה שלה, ומסיבה זו היא התקשרה עם המערערים (עמ’ 28 ש’ 28 לפרוטוקול).
כפי שקבע בית משפט קמא, בפועל לא הגיע אף לקוח ממשי שהביא להגדלת ההכנסה של המשיבה. על כן אינני נדרשת להכריע בסתירה האמורה.
המערערים מצביעים על קרוב ל-70 הפניות של לקוחות למשיבה, אולם הם לא הוכיחו שהפניות אלה הניבו לקוחות ששילמו שכר טרחה.
מההתכתבויות בין הצדדים עולה שהמשיבה חזרה וכתבה לנציגי המערערת שלא נסגרה אפילו עסקה אחת והם לא הכחישו את דבריה, רק חזרו וניסו למצוא פתרונות (ראו לדוגמה עמ’ 43 למוצגי המשיבה).
אני דוחה את טענת המערערים כי בית משפט קמא יצר התחייבות מספרית שלא נטענה. בית משפט קמא קבע כי ההתחייבות הייתה להביא לקוחות שיניבו הכנסות, והתחייבות זו לא קוימה.
משך הפרסום
אני מקבלת את הערעור בכל הנוגע לקביעת בית משפט קמא כי הפרסום נמשך לכל היותר חצי שנה. מהראיות עולה שההתקשרות בין הצדדים החלה ביום 1.1.2016. הפרסום החל ביוני 2016, והקשר העסקי נמשך מעל שנה. המערערים לא הודו שהם ביצעו את הפרסום במשך חצי שנה בלבד.
המשיבה הצהירה שמיום 30.5.2017 ועד ליום 11.6.2017, במשך 11 ימים, התקבלו פרטים של 10 נרשמים להתקשרות (סעיף 38 לתצהיר). מדובר בתקופה העולה על שנה מאז שהחל הפרסום. הדברים עולים גם מההודעה ששלחה המשיבה למערער ביום 18.6.2017 שבה כתבה כי “שנה וחצי ואין לקוח אחד” (עמ’ 43 למוצגי המשיבה).
אין, אפוא, בסיס לקביעה שהפרסום נמשך לכל היותר חצי שנה.
הרמת מסך
אני מקבלת את הערעור בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב המערער באופן אישי וקובעת כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להורות על הרמת מסך.
על פי סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, התשנ”ט – 1999, בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.
את הרמת המסך ביסס בית משפט קמא על כך שהחברה פיגרה בהתחלת הקמפיין במשך 10 חודשים ולא קיימה אותו במשך 12 חודשים אלא כמחצית מהזמן, ובכך היא הונתה את המשיבה וקיפחה אותה כנושה.
כפי שקבעתי, החברה קיימה את הפרסום לפחות שנה, ולא כפי שנקבע.
גם אם פיגרה המערערת בתחילת הפרסום, הדבר מהווה הפרה של ההסכם, אשר אינו מגיעה לכדי הונאה או קיפוח.
הראיות תומכות בכך שהחברה עשתה מאמצים רבים על מנת לספק למשיבה שירותי שיווק ופרסום ולהביא לקוחות למשרדה (ראו לדוגמה את ההתכתבויות עם אורן – עמודים 64, 65, 67 למוצגי המשיבה, וסעיף 35 לתצהיר המערער). בשלב מסוים עובדי החברה אף קיבלו על עצמם את ניהול השיחות עם הפונים בעניינה של המשיבה (סעיף 45 לפסק הדין).
אני מקבלת את טענת המערערים שהיה על בית משפט קמא לאפשר להם לחקור את המומחה מטעם המשיבה, גם אם הדבר היה כרוך בקביעת מועד נוסף. בקדם המשפט המסכם שהתקיים ביום 3.6.2020, הודיעה המשיבה “שמבחינתה” יש את העד המומחה והיא עצמה צריכה להיחקר (עמ’ 8 לפרוטוקול). מדברי המשיבה יכול היה ב”כ המערערים להבין שהמומחה יתייצב לישיבת ההוכחות לחקירה. משהתברר שהמומחה לא הוזמן על ידי המשיבה, היה על בית משפט קמא להיעתר לבקשת המערערים ולקבוע ישיבה נוספת על מנת לאפשר את חקירתו.
מאחר שמסקנותיי בערעור אינן מבוססות על חוות דעת המומחה, לא מצאתי שיש הצדקה להחזיר את התיק לבית משפט קמא לחקירת המומחה.
אני דוחה את טענת המערערים שהמשיבה לא הגישה ראיות. המשיבה הפנתה בתצהיר העדות הראשית לתצהיר גילוי המסמכים ולמסמכים שכבר הוגשו לתיק, וכתבה במפורש שהם חלק בלתי נפרד מתצהירה (סעיף 2 לתצהיר). די בכך כדי לראות במסמכים אלה ראיות מטעם המשיבה.
אני דוחה את הערעור על החלטת בית המשפט מיום 8.12.2019, האוסרת על המערערים להיכנס לדף הפייסבוק העסקי של המשיבה. משפרץ הסכסוך בין הצדדים והוגשה התביעה, פקעה הרשות שנתנה המשיבה למערערים לנהל את דף הפייסבוק שלה, ובדין ניתן צו המניעה.
אני מקבלת, אפוא, את הערעור באופן חלקי.
אני דוחה את התביעה נגד המערער.
בנסיבות המקרה משהתקבל ערעור החברה בחלקו, אך התוצאה האופרטיבית נשארה בעינה, אין צו להוצאות.
הערובה שהפקידו המערערים תוחזר להם.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן היום, י”ז אדר א’ תשפ”ד, 26 פברואר 2024, בהיעדר הצדדים.
