לפני
כבוד השופט ישראל פת
התובעים
1. ויטל אלמקיס
2. נסים אלמקיס
ע”י ב”כ עוה”ד אפרת רחף
נגד
הנתבעות
1. שושנה זבלי ז”ל
2. מזל זאדה זבלי
3. סופיה זאדה זבלי
ע”י ב”כ עוה”ד יצחק בן יצחק ואבי מוזס
פסק דין
רקע כללי ותמצית טענות הצדדים בקליפת אגוז
עניינה של התביעה שלפניי בעתירת התובעים, בני זוג נשואים (להלן: התובעים, וכן: התובע והתובעת, בהתאמה), בעלי הזכויות להירשם כבעלי המקרקעין בבניין דו קומתי ברח’ בנימין 3 בעיר רחובות, הידוע כחלקה 398 בגוש 3704, שמהווה בניין לשימור (להלן: הבניין). התביעה הוגשה ע”י התובעים כנגד הנתבעת 1, השוכרת בשכירות מוגנת של דירה בת 3 חדרים, המצויה בצד המזרחי בקומה השנייה של הבניין, מעל קומת הקרקע (להלן: הדירה), גב’ שושנה זבלי, שבמהלך ניהול ההליך הלכה, למרבה הצער, לבית עולמה (להלן: המנוחה), וכנגד שתי הנתבעות הנוספות, המגדירות עצמן כ”בנותיה” של המנוחה, והטוענות כי הן מחזיקות כיום בדירה. הנתבעות, שתי אחיות תאומות, מזל וסופי זאדה (להלן: מזל וסופי, הנתבעות או האחיות הנתבעות), גודלו, לדבריהן, ע”י המנוחה מגיל צעיר במסגרת משפחת אומנה. אין כל חולק כי האחיות מעולם לא אומצו באופן חוקי ע”י המנוחה וודאי כי הן אינן מוגדרות כבנותיה. בשולי עניין זה אעיר כי בשלב מסויים צירפו האחיות הנתבעות לשם משפחתן – זאדה, את שם משפחתה של המנוחה – זבלי (לעניין זה ר’ התייחסותה של מזל בפר’ הדיון מיום 28.12.23, עמ’ 115, ש’ 11-23 ועמ’ 116, ש’ 11-35, כאשר נראה כי הוספת השם נעשתה בעצת אחד מעורכי דינן הקודמים של הנתבעות). המנוחה שכרה את הדירה בשכירות מוגנת, יחד עם בעלה המנוח, מאת הבעלים המקורי של הבניין, מר משה ברנשטיין (הבניין והדירה יכונו להלן: המקרקעין או הנכס), בהתאם לחוזה שכירות מוגנת, מיום 30.6.1968, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל”ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק) שצורף כנספח 2 לתצהירי התובעים (להלן: הסכם השכירות). התובעים רכשו את הבניין מאת יורשי יורשיו של מר ברנשטיין, בחודש יולי 2020.
לטענת התובעים, הנתבעות, ובכללן, המנוחה, אינן מתגוררות בדירה מזה שנים רבות. זאת, כאשר לפי הנטען, מתגוררות הנתבעות בדירה בבניין סמוך, ברח’ הבנים 21 ברחובות, הידועה כגוש 3704, חלקה 611, תת חלקה 3, הרשומה נכון ליום 26.7.21, על שמה של המנוחה (להלן: הדירה ברח’ הבנים). בהקשר זה מבהירים התובעים, כאמור, שהנתבעות, השולטות דה-פקטו בנעשה בדירה, מתיימרות להציג עצמן כ”בנותיה המאומצות” של המנוחה, למרות שמעולם לא אומצו פורמלית ע”י המנוחה, ולא ניתן להגדירן כבנותיה. כן טוענים התובעים כי התגלה להם שהנתבעות השתלטו על שטחים נרחבים במקרקעין וניכסו אותם לשימושן הפרטי ללא רשות.
לטענת התובעים, לדברי הבעלים הקודמים של הבניין והדירה, הם עצמם קיבלו את זכויותיהם במקרקעין בירושה, כאשר הדירה כבר הייתה מושכרת למנוחה ולבעלה המנוח בשכירות מוגנת. עם זאת, הם לא מסרו לתובעים את הסכם השכירות, מאחר שלדבריהם לא איתרו אותו עובר למכירת המקרקעין לידי התובעים. במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין התובעים לנתבעות לפני הגשת תביעה זו, הגישה המנוחה את הסכם השכירות, שנכרת בין מוריש המקרקעין לבעלים הקודמים מצד אחד לבין בעלה המנוח ובינה מצד שני.
לטענת התובעים, המנוחה היא הדיירת המוגנת היחידה בדירה לפי הסכם השכירות ולפי חוק הגנת הדייר. משכך, לאחיות הנתבעות מעולם לא הייתה זכות חזקה או שימוש עצמאית בדירה, וכל עילת פינוי כנגד המנוחה מקימה מאליה עילת פינוי גם נגד האחיות הנתבעות.
עילות הפינוי לשיטת התובעים הן: נטישת הדירה; מניעת גישה של התובעים, בעלי הזכויות במקרקעין, לדירה; עשיית שימוש בדירה ובמקרקעין לשם גידול בעלי חיים באופן מטריד וחסר פרופורציה; מתן זכות חזקה בדירה לצדדים שלישיים – האחיות הנתבעות; וכן, הפסקת תשלום דמי השכירות עבור הדירה במשך תקופה של קרוב לשנה.
התובעים עותרים לקבלת הסעדים הבאים: צו פינוי לסילוק ידה של המנוחה בגין נטישה, ועילות פינוי נוספות לפי סע’ 131 לחוק הגנת הדייר. כן עותרים התובעים למתן סעד הצהרתי שלפיו ייקבע כי לנתבעות אין כל זכות חזקה או שימוש בדירה או במקרקעין וליתן צו פינוי המורה על סילוק ידן מהדירה ומהמקרקעין בכלל; כאשר לצד זה עותרים התובעים לחיוב הנתבעות בהוצאות ריאליות בגין ההליכים בתיק.
מנגד, טוענות הנתבעות כי המנוחה היא דיירת מוגנת, שאימצה לחיקה את האחיות הנתבעות, עת היו תינוקות והן מתגוררות עמה ודואגות לה משך למעלה מ-50 שנים. האחיות הנתבעות מתגוררות בדירה ולא בשום מקום אחר והתובעים משקרים בעניין זה במצח נחושה. לטענת הנתבעות, התובעים אף התקינו מצלמות במקום.
הנתבעות מפנות למספר הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, ובמיוחד במסגרת הליכי הטרדה מאיימת שהוגשו על ידן, בשל ההתעללות הממושכת של התובעים בנתבעות (כך, לשיטתן של הנתבעות), כאשר בכל הליך שכזה ציינו התובעים מפורשות כי הנתבעות נמצאות בדירה בכל שעות היום.
רקע דיוני
בראשית פרק זה, אציין כי ביום 19.3.23 נמסרה לי הודעה בדבר פטירתה המצערת של המנוחה לבית עולמה, כבר ביום 9.3.23. המנוחה היא הדיירת המוגנת וכעת עלינו לדון, בין היתר, במעמדן של האחיות הנתבעות, הטוענות לזכויות בדירה מכוחה של המנוחה.
כן אפנה להליך שהוגש ע”י הנתבעות דכאן בביהמ”ש השלום בת”א בשבתו כבית הדין לשכירות, לפני כב’ השופטת טל פישמן לוי, בתיק ש’ 29540-07-21, שושנה זבלי ואח’ נ’ ניסים אלמקייס. במסגרת אותו הליך התבקש להצהיר על זכויות הנתבעות כדיירות מוגנות בדירה. לתביעה שם צורפו תמונות המתארות את מצבם הקשה לכאורה של הדירה ושל המקרקעין. בסופו של דבר, ההליך הנ”ל נמחק ביום 18.10.21, בפסק דינו של המותב שם, בשל העדר סמכות מקומית ועניינית.
לא מן הנמנע מלציין כי לצד ההליכים בתיק שלפניי, הוגשו במהלך השנים בקשות שונות למתן צווים לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, בפני מותבים שונים, בבתי המשפט השלום ברחובות ובראשון לציון (5 בקשות ע”י הנתבעות דכאן או מי מהן, והבקשה האחרונה – ע”י התובעים דכאן). כן הוגשו תלונות הדדיות בין הצדדים למשטרת ישראל. הפר’ של ההליכים הללו צורפו לתצהירי ב”כ התובעים, כמפורט לקמן:
בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת בה”ט 23208-08-20, שושנה זבלי נ’ אלמקייס (17.8.20) לפני כב’ השופטת כרמית בן אליעזר. באותו יום ניתנה החלטתה של השופטת בן אליעזר, ולפיה יש ממש בטענות המבקשת, המנוחה, לפיהן ניתק התובע את מערכת הגז של המנוחה, במטרה לגרום לה לצאת מהדירה ולפנותה. משכך, האריכה השופטת בן אליעזר צו במעמד צד אחד שהוצא באותו תיק ע”י כב’ השופט סתיו. בשולי הדברים אעיר כי בדיון עצמו נחקרו המבקשת שם, כמו גם בנה, שי לוי (להלן: שי), וסופי; כאשר מצד שני העיד התובע דכאן, הוא המשיב שם. בחקירתה העידה המנוחה כי נכון לאותה עת היא מתניידת באמצעות כסא גלגלים, כאשר המנוחה מעידה כי נוכח מצבה של הדירה ומצבה הרפואי, היא זקוקה לעזרתן של שתי האחיות הנתבעות על מנת להגיע לדירה.
במסגרת אותו הליך מעידה המנוחה כי ראתה את התובע מפרק את השביל עבורה (עמ’ 5, ש’ 1-4). בהמשך היא מצינת שבכלל ראתה את התובע מהחלון מלמעלה (שם, ש’ 5-10), כאשר בהמשך היא מסתבכת עם תיאור מיקום החלון, והעובדה שבכלל ראתה את התובע, כשהיא מציינת שהיא רואה את הדברים במטושטש (שם, מעמ’ 5, ש’ 19 ועד עמ’ 6, ש’ 9). מהעדות של המנוחה עולה כי היא איננה יכולה לזכור דבר. ויוער: במסגרת הדיון מיום 25.4.21 כבר מציינת המנוחה כי היא עיוורת (עמ’ 1, ש’ 13). כלומר: לא הוכח כי המנוחה פגשה אי פעם את התובע פרונטלית, חרף טענותיה החמורות נגדו.
בשולי עניין זה אעיר כי מתצהירו של התובע עולה (סע’ 12) כי נשלח מכתב התראה למנוחה ע”י עו”ד שי עקרבי מטעם התובעים, ביום 2.8.20, בגין הפרות שונות של ההסכם, והנה סמוך לאחר מכן הוגשה הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע בה”ט 23208-08-20, שושנה זבלי נ’ אלמקייס (מיום 17.8.20, כאמור). לא הייתי עומד על כך, לולי היה מדובר בהתנהלות שיטתית של הנתבעות כפי שאדגים בהמשך הילוכי.
בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת בה”ט 36045-04-21, שושנה זבלי ואח’ נ’ אלמקייס ואח’ (25.4.21), לפני כב’ השופטת אושרית הובר היימן. בהחלטתה מאותו יום קבעה השופטת הובר היימן כי דינה של הבקשה להידחות, לאחר שהיא התרשמה (בניגוד להתרשמותה של השופטת בן אליעזר, והשופטת הובר היימן מציינת אף זאת) כי העבודות שמבצע התובע בדירה הן להשבחת הנכס שבבעלותו ולשיפור מראהו החיצוני. בשולי הדברים מציינת השופטת הובר היימן כי הנתבעות דכאן הגישו תלונה למשטרה ביחס להפרת הצו הקודם, וכי לטעמה, אין מקום לנקוט בהליך של מניעת הטרדה מאיימת בסוגיה זו. עוד בשולי הדברים מציינת השופטת הובר היימן כי שקלה הטלת הוצאות משפט על הנתבעות דכאן והמבקשות שם, אולם לפנים משורת הדין, היא איננה עושה צו להוצאות.
בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת בה”ט 37116-06-21, זאדה זבלי ואח’ נ’ אלמקייס (21.6.21). ניתן צו הדדי ע”י כב’ השופטת אדנקו סבחת חיימוביץ. בהחלטתה קבעה השופטת סבחת חיימוביץ את הדברים הבאים:
“ניתן בזאת תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיו נאסר עליהם לפנות אחד לשני, וכל שכן לאיים.
כמו כן, רשמתי בפניי הסכמת המבקשות שלא לפנות לשוכרים שמביא המשיב לראות את הדירות.” (מעמ’ 3, ש’ 29 ועד לעמ’ 4, ש’ 2. ההדגשות כאן ולהלן – שלי).
כלומר: כבר בקביעתה של השופטת סבחת חיימוביץ (מיום 21.6.21) מצאנו רמז לכך שהנתבעות דכאן פונות לשוכרים פוטנציאליים במטרה לסכל השכרת הדירות בבניין.
בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת 20133-07-21, אלמקייס נ’ זאדה זבלי, מיום 18.7.21, כשבמסגרתו נדרשה שוב השופטת סבחת חיימוביץ להתנהלות הצדדים. השופטת צפתה בסרטונים ומצאה לדחות את הבקשה לצו. עם זאת, קבעה כי –
“התרשמתי כי הצדדים לא מבקשים לנהוג באופן שימנע הגעה לבתי משפט מעת לעת בקשר להתנהלות הצדדים בבניין המגורים האמור. נוכח התרשמותי אני מוצאת לקבוע כבר עכשיו כי צד שיפר את הצו שנקבע ביום 21.6.21 יישא בהוצאות לטובת הצד השני בסך של 1,000 ₪ בגין הפרת הצו ללא קשר להוצאות שיפסקו בהליך עתידי בגין הפרת הצו.”
בקשה נוספת לצו למניעת הטרדה מאיימת, ה”ט 45441-10-21, סופיה זאדה זבלי נ’ ניסים אלמקייס, לפני כב’ השופטת אדנקו סבחת חיימוביץ. על מנת ללמד על הלך הדברים אבקש לצטט מתוך החלטתה של השופטת סבחת חיימוביץ (מיום 26.10.21) כדלקמן:
“בדיון היום ובטרם שמעתי את המבקשת, הסבה את תשומת הלב ב”כ המשיב כי מדובר בבקשה שהוגשה מכבר בהליך קודם בין הצדדים. המבקשת נתבקשה להסביר את הדברים ותלתה את האחריות לכך בעו”ד שהגישה את הבקשה אף שמהבקשה לא עולה שזו הוגשה על ידי עורך דין.
יצוין כי העמוד הראשון לבקשה אכן זהה לחלוטין לבקשה שהוגשה בהעתק 37116-06-21 ובעמודים הבאים ישנן טענות אשר יש בהן חזרה לגבי הטענות שהועלו כנגד המשיב באותו תיק.
בפניי ולבקשתי לברר מה מהות מעשיו של המשיב שבגינו הוגשה בקשה זו, נמסרו מס’ דברים שאין באף אחד מהם כדי להוות עילה למתן צו. התמונות שהוצגו בפניי, בוודאי אין בהן כדי לחזק את דברי המבקשת ומובן מאליו כי תיעוד של הדברים באופן קולי או באמצעות צילום וידיאו, היה בו לשפוך אור במקום תמונות שלא ניתן ללמוד מהן דבר.
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נדחית….
בשים לב לכך שמדובר בהעתקה חלקית של אותה בקשה, ומשבית המשפט הזהירה בעבר ובשים לב לכך שאין בפניי כל עילה למתן הצו ותוך שנתתי דעתי לכך שבין הצדדים התקיימו הליכים בבקשות מסוג זה, הרי שצודקת ב”כ המשיב ובשלה העת לחייב את הצדדים בהוצאות.
יחד עם זאת, אני מבהירה למבקשת כי אני נוהגת עימה במידת הרחמים בחיוב בהוצאות. אין בכך חלילה להעביר מסר למי מן הצדדים שלא להגיש בקשה למתן סעד במקרים הנדרשים אלא כדי להבהיר הן למבקשת והן למשיב, כי בקשות סרק שיוגשו לבית המשפט – יחייבו בהוצאות לטובת הצד שהוטרח להגיע לבית המשפט שלא לצורך.
נוכח כל האמור אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ₪.”
הדברים מדברים בעד עצמם: סופי הגישה בקשות סרק, במטרה להטריד את הנתבע, לאחר שהוזהרה כבר בדיון הקודם בעניין!
בקשה נוספת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, ה”ט 28972-06-22, מזל זבלי נ’ אלמקייס, מיום 20.6.22, לפני כב’ השופט קובי אסולין. הצדדים הגיעו להסכמה למתן צו הדדי בהמלצת המותב. בשולי הדברים נרשמה שוב הסכמת הנתבעות דכאן שלא לפנות לשוכרים פוטנציאליים, כפי שנהגו בפועל, כדלקמן:
“אין בכך לאסור על המבקשות לענות למי שפונה אליהן, אך נאסר עליהן ליצור מיוזמתן קשר עם אותם שוכרים פוטנציאלים.”
למצער, משני פרוטוקולים לפני שני מותבים שונים (בה”ט 37116-06-21, לפני כב’ השופטת סבחת חיימוביץ, ובה”ט 28972-06-22, לפני כב’ השופט אסולין) עלה כי הנתבעות פנו לשוכרים פוטנציאליים שהביא התובע לשם שכירת דירות במקרקעין, במטרה להניא אותם משכירת הדירות. אין צורך לומר כי עולה כי הנתבעות עשו שימוש לרעה בהליכי משפט בפניותיהן החוזרות והנשנות, המהוות פניות סרק, בבקשות לצווי הטרדה מאיימת כנגד התובע.
העיקר יהיה חסר מן הספר אם לא אציין כי בשלב הסיכומים הסכימו ב”כ הנתבעות להודות כי נכון להיום לסופי אין זכויות בדירה דנן, בהינתן זכויותיה בדירה ברח’ הבנים. כלומר, אינני צריך להכריע בדבר זכויותיה של סופי בדירה אלא רק בדבר זכויותיה של מזל. כמו כן, בשלב מתקדם של ההליך, לאחר הגשת רשימת העדים והגשת תצהירי הנתבעות, הועלתה טענה כי נכדה של המנוחה, עומר לוי (להלן: עומר), התגורר עם המנוחה בדירה. כפי שיצויין מדובר בטענה כבושה, מתפתחת, המהווה הרחבת חזית, כאשר עומר עצמו לא צורף כצד להליך, ולא התבקש לתקן את כתב ההגנה במסגרת ההליך. אתייחס לכך בהרחבה בהמשך הילוכי.
יוער כי במסגרת דיון קדם משפט לפניי מיום 7.9.22 הצעתי כי ימונה שמאי מטעם ביהמ”ש על מנת להעריך את הדירה, כאשר לאחר מכן יבואו הצדדים בדברים בינם לבין עצמם, ובאמצעות ב”כ. הנתבעות הסכימו להצעתי, אולם התובעים לא הסכימו.
כן יצויין כי כבר בשלב מקדמי של ההליך (ביום 27.12.22) הוגשה בקשה להחלפת ייצוג משפטי מטעם הנתבעות, וזו אושרה על ידי בהחלטתי מאותו יום.
כל ההפניות בפסק דין זה הן לפרוטוקולי הדיונים, ובמיוחד לפר’ דיוני ההוכחות, מימים 21.12.23 ו-28.12.23.
ראיות הצדדים
הצדדים הגישו תצהיריהם כדלקמן: מטעם התובעים העידו באמצעות תצהירים העדים הבאים: התובעים עצמם; גלעד אביגד, אחד מהבעלים הקודמים של המקרקעין, שמכרו את המקרקעין לידי התובעים; וכן החוקר הפרטי רונן ביטון, שצירף לתצהירו תמלילים משיחותיו עם הנתבעות.
מטעם הנתבעים העידו שתי הנתבעות, וכן אחיהן החורג ובנה של המנוחה, שי לוי; עומר לוי, אחיינם החורג ובנו של שי; תקוה לוי, חברה של סופי; קלרה קוגן, שכנה לשעבר של התובע, שלה סכסוך עם התובע; ומר ניר אטלס, חברה לעבודה של מזל, וכן חוות דעת המומחה, המהנדס דוד פרייזינגר, מיום 6.9.22.
באשר לראיות הנתבעים מן הראוי לציין כי ביום 22.11.22 הוגשה רשימת עדים מטעם הנתבעות, המקיפה כ-11 עדים. בהחלטתי מאותו יום קבעתי כי על הנתבעות לבחור עדים “נבחרים” מטעמן. מכל מקום, הרשימה כללה, בין היתר, את מר שי לוי, הבן של המנוחה, שבאותה עת שימש כאפוטרופוס שלה. ביום 25.12.22 הוגשה רשימה מעודכנת של עדים מטעם הנתבעות. בין היתר, צויין כי מר שי לוי ייחקר במקום אמו, הנתבעת 1, בשים לב למינויו כאפוטרופוס של המנוחה. ויודגש: הודעה זו נמסרה חודשים מספר עובר לפטירתה של המנוחה. דא עקא שפתע פתאום הודיע ב”כ הנתבעות ביום 22.3.23, כי בנסיבות פטירתה של המנוחה, הרי שיעיד מטעמה הנכד, עומר לוי, המתגורר עם המנוחה, כך, לטענת ב”כ המבקשות, שלא לוותה בתצהיר, החל מחודש יולי 2022. הבקשה חזרה על עצמה ברשימת עדים מיום 30.3.23. בהמשך הילוכי אעסוק בעדותו של הנכד, שטען, כאמור, כי התגורר עם סבתו בדירתה. דא עקא שגרסה זו מהווה גרסה כבושה והרחבת חזית אסורה, באשר גרסה זו איננה מוזכרת לחלוטין בכתב ההגנה (שהוגש קודם לכן, ביום 13.1.22), כמו גם מלכתחילה היא לא פורטה ברשימת העדים הראשונה מטעם הנתבעות. הבקשה להעיד עד חשוב זה שהתגורר לפי הנטען עם סבתו המנוחה עובר לפטירתה, היתה רק בדיעבד, עם פטירת המנוחה. לא ברור מדוע נושא כה חשוב זה לא עלה ברגע הראשון. לעניין זה ר’ השגתה של ב”כ התובעים על הגשת תצהיר זה ומסמכים נוספים מיום 16.4.23, ובעיקר סע’ 6 לבקשה, שבו השגות על עצם הגשת תצהירו של הנכד. בנסיבות העניין, אין לי אלא לקבוע כי העלאת הטענה בדבר הרחבת חזית אסורה הוגשה בהזדמנות הראשונה.
עוד בשולי עניין זה אעיר כי עד הנתבעות, ניר אטלס, לא הופיע לא ברשימת העדים מיום 22.11.22, ולא ברשימת העדים מיום 25.12.22, אלא רק ברשימה מיום 30.3.23, ובכל זאת, עדותו צורפה במסגרת תצהיר והוא העיד לפניי (באופן שדווקא חיזק את טענת התובעים בכמה היבטים: העדר היכרות עם בן הזוג הנטען של סופי, ישיבת “שבעה” על המנוחה בדירה ברח’ הבנים, והעדר ביקור בדירה דנן בשנים האחרונות).
בשולי עניין זה אציין כי נתתי דעתי גם לטענת ב”כ הנתבעות בסע’ 45 לסיכומיהם, שלפיה לא התאפשר להן ע”י המותב לזמן לעדות את כל העדים מטעמן, ובכלל זה, שכנה מהדירה ברח’ הבנים, בשם מיכל טל, שמכתב מטעמה צורף לתצהיר כנספח 6 לתצהירה של סופי. דא עקא שלו שכנה זו היתה מופיעה ברשימת העדים מטעם הנתבעות (בהיותה העדה היחידה מטעמן המתייחסת לדירה ברח’ הבנים) הרי שהייתי מאפשר זימונה. די לי בכך שהנתבעות עצמן לא דרשו לזמנה. יתירה מכך: עצם העובדה שצורף רק מכתב מטעמה של “עדה” זו ולא תצהיר מדבר בעד עצמו. מכל מקום, גם עדה זו טוענת במכתבה כי היא מכירה את סופי כבעלת הדירה ברח’ הבנים. וכאן נשאל את עצמנו: ממה נפשך: האם סופי היא אכן דיירת בדירה דנן או בדירה ברח’ הבנים?!
במסגרת דיון ההוכחות מיום 21.12.23 העידו עדי התובעים (ובכללם, רונן ביטון וגלעד אביגד, כמו גם התובעים עצמם) ואילו במסגרת דיון ההוכחות מיום 28.12.23 העידו עדי הנתבעות (שי לוי; עומר לוי, תקוה לוי, קלרה קוגן, וניר אטלס).
דיון והכרעה – תקציר
אקדים אחרית לראשית ואומר כי דינה של התביעה להתקבל. ראשית, אבהיר את דרך הילוכי בפסק דין זה: ענייננו בתביעה לפינוי דיירת מוגנת, שהלכה לבית עולמה במהלך ניהול הליך זה. כמפורט לקמן: עם פטירתה של הדיירת המוגנת, המנוחה, לא בא איש בנעליה, באשר המנוחה עצמה נטשה את הדירה למעלה ממחצית השנה לפני פטירתה וממילא איש לא התגורר עמה בדירה במחצית השנה שלפני פטירתה. יתירה מכך: האחיות הנתבעות אינן קרובות משפחתה, בהיותן בנות משפחת אומנה, הא ותו לא. באשר לנכד המנוח, כפי שיפורט לקמן, הרי שעדותו של זה לא פורטה ברשימת העדים, עדותו היא בגדר הרחבת חזית אסורה, עדות כבושה, ויתירה מכך: הוא בכלל לא צד להליך, כאשר לא התבקש לתקן את כתב ההגנה ולצרפו כצד להליך. גם אילו הייתי מקבל את עדותו של הנכד, הרי שגם הוא לא התגורר עם המנוחה בחצי השנה שעובר לפטירתה בדירה, באשר המנוחה עצמה לא התגוררה בדירה במחצית השנה שלפני פטירתה. למעלה מן הצורך, וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך הילוכי, הרי שהתובעים השכילו להוכיח בראיות חד משמעיות כי המנוחה נטשה את דירת מגוריה עובר לפטירתה. משהמנוחה נטשה את הדירה, הרי שהאחיות הנתבעות לא התגוררו עמה מחצית השנה בדירה עובר לכך, וממילא לא רכשו כל זכות בדירה, אף לו היו בנותיה הביולוגיות. אותם דברים אמורים אף ביחס לנכד עומר. למעלה מן הצורך ייאמר כי הוכח כי הנתבעות נמנעו מלשלם דמי שכירות במהלך תקופה ארוכה, כמפורט לקמן, מנעו כניסה של התובעים לדירה, והטרידו והציקו להם. כל זאת, לבד מהשתלטות על חלק מהנכס והכנסת בעלי חיים לנכס. די בכל אלו כדי לקבוע כי מתקיימות עילות פינוי סטטוטוריות של הנתבעות מהדירה.
כפי שיובהר לקמן, נטל הראיה בדבר עילת נטישת דירה מוטל על התובע, אולם כאשר זה משכיל להרים את הנטל שלעניין, הרי שהנטל מתהפך ועובר לנתבע. בענייננו, הוכיחו התובעים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי המנוחה נטשה את דירתה, וכי למנוחה היתה דירה אחרת, כאשר מבחינת מאזן ההסתברויות עולה כי לא היתה כל סיבה להחזיק בדירה דנן. יתירה מכך: גם לו הייתי מקבל את הטענה כי המנוחה התגוררה בדירה דנן עד סוף ימיה, ובעניין זה הוטל ספק רב מאד, נוכח מצבה של הדירה, נוכח דבריה של המנוחה עצמה לפניי, ובשים לב למצבה הבריאותי עובר לפטירתה, הרי שברי כי הנתבעות לא השכילו להוכיח את מעמדן שלהן ביחס למנוחה וביחס לדירה. הנתבעות לא התגוררו בדירה. הן לא הביאו כל ראיה חפצית ואפילו לא תמונה אחת המעידה על מגוריהם בדירה. כך, גם בעניינו של הנכד עומר. לכך יש לצרף את הממצאים שלפיהם, הנתבעות לא אפשרו את כניסתו של התובע לדירה לצורך בדיקתה. כלומר: משך שנים, איש לא נכנס לדירה על מנת לבדוק אותה; וכן את הממצא שלפיו הנתבעות לא שילמו את דמי השכירות עבור הדירה משך תקופה של שנה, ואפילו לא הפקידו את דמי השכירות השנויים במחלוקת, לשיטתן.
חוק הגנת הדייר – המישור הנורמטיבי וההלכה הפסוקה
ראשית, נסקור את הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל”ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק) הרלוונטיות לענייננו:
סע’ 20(ב) לחוק קובע ביחס לדייר של דירה שנפטר, ללא שהותיר בן זוג, כבמקרה שלפניי, את ההוראות הבאות:
“באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.”
באשר להגדרת ילדי הדייר המוגן, הרי שנושא זה מוסדר מפורשות בסע’ 1 לחוק (הוא סע’ ההגדרות) כדלקמן:
“”ילד” – לרבות ילד של בן-זוג, ילד מאומץ ונכד שהתייתם מהוריו;”
ילד מאומץ אכן מוגדר כילדו של הדייר המוגן, אולם “ילד באומנה”, כבמקרה שבנדון, איננו מוגדר כילדו של הדייר המוגן. דומה כי די בכך להכריע את המחלוקת מושא פסק דין זה.
למעלה מן הצורך, אפרט את תניותיו של סע’ זה. התנאים המצטברים לקיומו של דייר ממשיך הם כדלקמן: 1. באין ילדים – קרובים אחרים. הסע’ מדגיש, כי תנאי להמשך האחזקה של הקרובים האחרים בדירה הוא “ובאין ילדים”. ברי כי במקרה שלפנינו קיים למצער ילד ביולוגי אחד, ומשכך, לא ברורה הטענה בדבר מעמדן של הנתבעות כ”קרובים אחרים”. ויובהר: קרובים אחרים (גם אם אכיר בנתבעות ככאלו, יבואו רק “באין ילדים” ולא זהו המקרה שלפניי. 2. על הקרובים להתגורר עם הדייר המוגן לפחות 6 חודשים, וככל שיתברר כי המנוחה עצמה נטשה את הדירה, הרי שלא נמצא כי הקרובים או הנתבעות התגוררו עם המנוחה במשך 6 חודשים. 3. כל זאת, בתנאי שאין להם דירה אחרת. במקרה שלפניי נמצא כי לנתבעות או למי מהן דירה אחרת. אעסוק בכל היסודות הללו בהמשך הילוכי.
באשר לפרשנותו של סע’ 20 לחוק (ובמיוחד לצמצום ההגנה החוקית הניתנת ע”י סע’ החוק הנ”ל במקרה של פטירת הדייר המוגן), אפנה לדבריו של כב’ השופט חנוך אריאל בע”א 4100/97, 4133, רינדר ואח’ נ’ ויזלטיר; דרור נ’ תדמור ואח’, פ”ד נב(4), 580, 589-590 (פס’ 8 ו-11) כדלקמן:
“מקובל עליי כי משנשתנו העתים והמחסור בדירות אינו כה כבד כפי שהיה בעת חקיקת חוק הגנת הדייר ואותה מצוקת דיור אינה קיימת עוד, יש לצמצם, על-ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו עקב חוק זה. גם מקובל עלי שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחזק פרשנות כזו. גם אינני סולד מחקיקה שיפוטית במקום שהדבר ניתן. לעניין זה גם מקובלים עליי דברי חברתי הנכבדה השופטת ט’ שטרסברג-כהן בדבריה בפסק-הדין בע”א 3295/94, רע”א 6770/94 פרמינגר נ’ ח’ מור ואח’; פ’ א’ ליוס נ’ א’ ו’ ליוס….”
כן ר’ דבריו בהשוואה בין חוק הגנה הדייר לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדלקמן:
“הפרשנות לטובת בעל הבית צריכה להתמקד, לדעתי, בפירוש הסעיפים בחוק הגנת הדייר כדי לא להרחיבם על מי שאינו ממלא את התנאים הנדרשים במלואם בדווקנות או שהם מתקיימים בו באופן מלאכותי או שלא בתום-לב או שלא לפי רוח החוק ותכליתו המתבקשת עם שינוי הזמנים וחקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו…
יש לזכור גם שעל-פי החוק (ראה ההוראות שהוזכרו לעיל) יש ששרשרת ההגנה על-פי סעיף 20 וסעיפים אחרים הנותנים הגנה, נפסקת (סעיפים 27-29), משאותם דיירים שקיבלו הגנה נפטרו, פרט למקרים מסוימים.”
דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
לא זו אף זו: ככל שיוכח כי המנוחה נטשה את הדירה, הרי שאין למי מקרוביה, ובכלל זה, ילדיה, ובמיוחד הנתבעות (שאינן מוגדרות כבנותיה), ונכדה, כל מעמד של “דייר ממשיך” בדירה במקומה של המנוחה. לעניין זה אפנה לפסיקתו של ביהמ”ש המחוזי בתל אביב בע”א (ת”א) 11795-02-18, עזבון המנוחה מדלן רגואן ז”ל נ’ אהוד עוז (15.8.19. בפסקה 9 לחוות דעתה של כב’ השופטת עינת רביד) כדלקמן:
“אשר לנכד נקבע כי משקמה עילת פינוי כנגד המנוחה בגין נטישת הדירה, ממילא היא אינה רשאית להעביר לנכד כל זכות בדירה ולכן הנכד מחזיק בדירה שלא כדין ועליו לסלק ידיו ממנה.”
סע’ 131 לחוק עוסק בעילות הפינוי. אפרט את העילות הראשונות של סע’ זה כדלקמן:
“על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
(1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו;
(2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי;
(3) המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים;
(4) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית; אולם שימוש במושכר ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית;
(5) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו”
עילת הנטישה, שהיא פרי הפסיקה, נדונה בהרחבה בע”א 977/91, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ’ מוחמד זכי נוסייבה, פ”ד מו(5), 758, 765 (8.10.92, להלן: עניין נוסיבה) מפי כב’ הנשיא מאיר שמגר, כדלקמן:
“עילת הנטישה היא עילת פינוי, שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הראציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונאל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק.”
ובהמשך (עמ’ 766-767, פסקה 7) נקבע כי –
“על מנת שתקום עילת פינוי מכוח נטישה, יש צורך בהתקיימות מספר תנאים, והנטל להוכחתם הוא על הטוען לנטישה. כדברי השופט זוסמן בע”א 170/63…..
“בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור… אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה; אומנם, כמו שאמר מר מזובר בשם המערערים, אם השופט לא יאמין לראיות הדייר, הדייר לא הסביר, השופט רשאי לפסוק פינוי. אך ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לאו, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק”.”
עוד קובע הנשיא שמגר (עמ’ 765, בפסקה 6) כי –
“מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק”
כן ר’ רע”א 3666/19, פלונית נ’ חברת הירקון 278 בע”מ (5.9.17). במסגרת זו קובע כב’ השופט ניל הנדל כי סע’ 131 לחוק עוסק בשני סוגים של עילות פינוי: הסוג הראשון: עילות הפרה על ידי הדייר – הפסקת תשלום, אי קיום תנאי מתנאי השכירות, גרימת נזק בזדון למושכר, שימוש בו למטרה לא חוקית, הטרדת השכנים או הרגזתם והשכרת המושכר על-ידי הדייר בתנאים מסויימים. הסוג השני, מתמקד לא בדייר, אלא בבעל הבית. לא נידרש לעילות מהסוג השני כעת.
לענייננו, מציין השופט הנדל כי עילת הנטישה אינה מנויה בין עילות הפינוי הקבועות בסע’ 131 לחוק. עילה זו פרי הפסיקה היא, והוכרה כעילה לפינוי דייר מוגן מנכס. תחילה באנגליה, נוכח הוראות החוק להגנת הדייר שהונהגו שם, ואחר כך בארץ (ר’ למשל: ע”א 76/58 עזבון המנוח פרייאר נ’ באומן פ”ד יג 316 (1959), מפי מ”מ הנשיא ש’ ז’ חשין; וכן ע”א 477/67 רבינוביץ נ’ ארגש, פ”ד כב(1) 309 (1968) (להלן: עניין רבינוביץ)).
ביסוד עילת הנטישה, ניצבת תפיסה לפיה ככל שנכס חדל לשמש כמקום מגורים לדייר – אין זה מן הצדק להוסיף ולהעניק לו הגנה מכוח חוק הגנת הדייר. לדבריו, הפסיקה אף התייחסה לאי-הצדק בתרחיש בו דייר זוכה להגנה, אך בפועל אינו דר במקום. לעניין זה מפנה השופט הנדל לדברי השופט י’ קיסטר בעניין רבינוביץ, שלפיהם –
“…המטרה של חוק הגנת הדייר להבטיח גג מעל ראש של דייר ושלא יושלך מדירתו בזמנים שהמחוקק רואה אותם כזמני חירום, וכן למנוע איבוד המקום בו מנהל אדם את עסקו בזמנים כאלה; אבל אם המקום חדל לשמש מקום מגורים לדייר או מקום בו הוא מנהל את עסקו, אין זה מן הצדק שימשיך להחזיק בדירה…” (שם, בעמ’ 311).
השופט הנדל מסכם את ההלכה הפסוקה שלעניין וקובע כי מהפסיקה עולה כי בעל נכס התובע את פינויו בעילת נטישה, נדרש להוכיח – דהיינו הנטל עליו – שני תנאים מצטברים: הראשון הוא כי הדייר המוגן אינו מחזיק עוד בנכס. זהו ההיבט ה”פיזי” של הנטישה. היסוד השני, הוא כי אין בכוונת הדייר לשוב ולהחזיק בנכס. זהו ההיבט “הנפשי”. היבט זה, דהיינו יסוד הכוונה, מורכב כשלעצמו משני יסודות: האחד, רצון הדייר לחזור, והשני, סיכוי ממשי להתממשות החזרה. דהיינו, רצון לשוב מצד הדייר אינו בהכרח ממצה את העניין. אלא, מעבר למימד סובייקטיבי זה יש לבחון את סיכויי התממשותו בפועל. החל ממקרים של עזיבה רצונית על ידי הדייר או הדיירת, וכלה במקרים בהם ביסוד העזיבה עמדו נסיבות שאינן בשליטת הדיירים והתקיימה כוונה לחזור. במניין המקרים האחרונים, ניתן לציין, למשל, מקרהו של דייר שעבר לנכס אחר משום שהמושכר לא היה ראוי לשימוש.
ביחס לעילת הנטישה, לא מן הנמנע להפנות לע”א 170/63 ישראל ופפסימידוף נ’ חיזק, פ”ד יז 2498 (1963, להלן: עניין פפסימידוף). שם קובע כב’ הנשיא יואל זוסמן כי לא התקיימה עילת נטישה. כן נקבע כי –
“משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא לכאורה ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהיה עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור. הדייר יכול להראות כי העדרו מן הדירה, אפילו לזמן ממושך, אינו מצדיק את מסקנת הנטישה. אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש.
הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה; אומנם, אם השופט לא האמין לראיות הדייר – הדייר לא הסביר, והשופט רשאי לפסוק פינוי. אך ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק. הרי זהו המבחן המלמדנו, כי נטל השכנוע רובץ על התובע…”
כלומר: נטל הראיה מוטל על התובע, אולם, כאשר זה השכיל להציג את ראיותיו ולהרים את הנטל, הרי שנטל הראיה והשכנוע מועברים לנתבע.
בהינתן רוחב האפשרויות ומורכבותן, נקבע בפסיקה כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
הדאגה לטובת הדייר היא קו מנחה בחוק הגנת הדייר. יש שבכוחה לגבור על שיקולים אחרים. השופט הנדל קובע כי לא ראוי לקבוע שזכויותיו של דייר בדירה יופקעו ממנו, ודאי לא במקום בו הוא עשוי להיוותר ללא קורת גג. מגמה זו אף עולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו ספק נטישה – פועל לטובת הדייר.
בשולי הדברים אפנה לדבריו של כב’ השופט אליקים רובינשטיין, ברע”א 9064/11 עוזי קיסלביץ ואח’ נ’ הנסי פרופרטיס לימיטד (19.2.13) הדן בשאלת ההגנה מן הצדק בהתאם להוראות סע’ 132(א) לחוק. ראשית הוא מפנה להוראת סע’ 132(א) לחוק כדלקמן:
“על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת”.
והוא קובע (בהתאם לרע”א 4740/92 אדלר נ’ חן (2.11.92; הנשיא שמגר) כי –
“בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט לסרב ליתן פסק דין של פינוי, הגם שהוכחה עילת פינוי…” (שם, פס’ יב).
עם זאת, מבהיר השופט רובינשטיין הבהר היטב כי על הדייר המוגן להבין כי דייר שמפר את חובותיו לא יזכה להגנת ביהמ”ש, כדלקמן (פס’ יג):
“בית משפט זה הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע”א 5/79 רייכמן נ’ רוזנבלום, פ”ד לד(2) 208; השופט בייסקי). כפי שצוין זה מכבר, “מבית-משפט זה צריך … לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק””
הוכח כי המנוחה נטשה את הדירה
וכעת אפנה ללבת טענת התובעים. לטענתם, הוכח כי המנוחה נטשה את הדירה, זה מכבר, והתגוררה בדירה אחרת, היא הדירה ברחוב הבנים. לעניין זה אפנה לראיות הבאות: תחילה, נפנה לממצאים ביחס לדירה ברח’ הבנים. בהתאם לנסח טאבו מיום 26.7.21, שהמציאו התובעים, במסגרת נספח 12 לתצהיר התובע, עולה כי דירה זו היא בבעלותה של המנוחה, החל משנת 2004. עוד עולה מצילום דלת הדירה ברח’ הבנים כי שם המשפחה של המנוחה מתנוסס עליו – “לוי זבלי”. כן עולה כי שמה של המנוחה התנוסס גם על גבי תיבת הדואר שם (לעניין זה אפנה לנספח 13 לתצהיר התובע, התמונות הן מיום 26.7.21). מהתשובות לשאלון שמסרה המנוחה לבקשת ב”כ התובעים (נספח 14 לתצהיר התובע, השאלון נחתם ביום 9.8.22, ר’ סע’ 7 על תתי הסע’), עולה כי זו מכחישה לחלוטין כי היא התגוררה בדירה ברח’ הבנים, והיא מגדילה לעשות ומציינת כי מדובר ב”שקר”. כאשר המנוחה נשאלת מי כן גר שם, היא משיבה כי אף אחד לא גר בדירה. כפי שנראה בהמשך הילוכנו, בניגוד לטענת המנוחה בשאלון, ולמצער, סופי התגוררה בדירה, לפי עדותה שלה, בסופי שבוע. לדבריה של המנוחה, היא מעולם לא גרה בדירה ברח’ הבנים. לבסוף המנוחה משלימה את תשובתה כי “אף אחד לא גר שם, זה של הילדה (סופי)”. כל זאת, כאמור, כאשר שמה של המנוחה, מתנוסס הן על דלת הדירה ברח’ הבנים והן על תיבת הדואר. יתירה מכך: האם ניתן להעלות על הדעת שהמנוחה רכשה את הדירה ברח’ הבנים כ-18 שנים לפני מועד המענה לשאלון, במטרה שאיש לא יגור בדירה זו? כמו כן, האם יתכן שמדובר בכלל בדירה של הנתבעת 3, סופי, כאשר הדירה נרשמה על הבעלות של המנוחה?
לא זו אף זו: בסע’ 23 לתצהיר מטעמו טוען התובע כי במהלך חודש יולי 2021, התעורר אצלו ספק האם המנוחה אכן מתגוררת בדירה דנא, וזאת, בשים לב לכך שכלל לא פגש אותה בדירה, לא ראה ולא שמע אותה, אלא פגש רק כלבים נובחים שגודלו ע”י הנתבעות בדירה. הספק של התובע התגבר נוכח העובדה שמדובר באשה מבוגרת המתגוררת בדירה ללא תנאים, ללא מזגן, וללא כבלי טלוויזיה ולוויין. לדבריו, באותה עת פנה למחלקת ארנונה בעיריית רחובות, ושם הובהר לו כי המנוחה רשומה כמתגוררת בכלל בדירה ברח’ הבנים, כפי שגם מוכיח הנסח על שמה, כמו גם מופעי שמה על גבי דלת הדירה ועל גבי תיבת הדואר. לתצהירו של התובע צורפו גם תעודות עובד ציבור של חברת החשמל, העירייה ותאגיד המים העירוני, המעידות על צריכת חשמל ומים בדירה ברח’ הבנים, בניגוד להצהרתה של המנוחה שאיש לא התגורר בדירה.
כעת אפנה לתעודות עובד הציבור שהוגשו ע”י התובעים כנספחים לתצהירים מטעמם: תחילה צורפה תע”צ של גב’ אסתי רוזנפלד מענף הגבייה בחב’ החשמל, מיום 13.12.22. במסגרת זאת, מבהירה גב’ רוזנפלד כי מיום 30.3.04 ועד ליום 4.7.22 היתה רשומה המנוחה כלקוחה בדירה ברח’ הבנים, ואילו מיום 5.7.22, רשומה כלקוחה גב’ סופי זדה זבלי, הנתבעת מס’ 3. כן צורפו דו”חות בדבר צריכה משמעותית של החשמל בתקופה שבה היתה רשומה המנוחה כלקוחה של חב’ החשמל בגין הדירה ברח’ הבנים, באופן שמצביע על שימוש אינטנסיבי בחשמל בדירה זו. עוד צורפה תע”צ של מר קובי ביסמוט, מנהל הארנונה בעיריית רחובות, מיום 8.1.03, שלפיה בהתאם לספרי העירייה המחזיקה בדירה ברח’ הבנים בין התאריכים 1.4.04-31.10.21 היא המנוחה, כאשר לאחר מכן רשומה הנתבעת 3 כמחזיקה בנכס. למסמך זה צורפו נתוני השימוש במים בדירה זו, ומדובר בנתונים משמעותיים. לבסוף צורפה תע”צ של גב’ חנה בן מיכאל מתאגיד המים הבאר השלישית ברחובות, שמהם עולה כי ממועד הקמת התאגיד בחודש מאי 2016 ועד ליום 1.9.21 היתה רשומה המנוחה כבעלת הנכס בדירה ברח’ הבנים, כאשר לאחר מכן הועברה הדירה ברישומי התאגיד לסופי. גם לתעודה זו צורפו חשבונות מים, המעידים על צריכה משמעותית של מים בדירה. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם, וברי כי לא ניתן לקבל את הטענה כי איש לא התגורר בדירה!
בשולי סע’ זה אעיר כי ב”כ התובעים עתרה לקבלת תע”צ אלו כבר ברשימת הבקשות מטעם התובעים מיום 14.11.22. בעניין זה הוגשה תגובת ב”כ הנתבעות מיום 21.11.22 שעתרה למחוק את הבקשה על הסף, בהעדר כל טענה עובר להגשת התביעה דנא, ובשים לב לכך שהתובעים נרשמו כבעלי הדירה דנא רק החל משנת 2020, כמו גם בשל טענת התיישנות. עוד הוגשה תגובה מאותו יום העותרת לדחיית רשימת הבקשות של התובעים. לגופו של עניין, הוריתי בהחלטתי מיום 29.11.22 על גבי תשובת התובעים לתגובת ב”כ הנתבעות, כי מתוך רצון לירד לחקר האמת ולאחר שלא מצאתי טעם אמיתי להימנע מקבלת התע”צ, כי יש לקבל את בקשת התובעים בעניין במלואה, ואכן ביום 30.11.22 נחתמו על ידי הצווים שלעניין. יודגש כי עצם הניסיון למנוע מב”כ התובעים, כמו גם מהמותב, מלקבל מידע כה חיוני זה במסגרת התע”צ, כמפורט לעיל, מעורר תהיות בפני עצמו. מכל מקום, ולגופו של עניין וכאמור לעיל, מצאתי כי התעודות הללו אכן האירו את עיניי בשאלה האם המנוחה אכן התגוררה בדירה ברח’ הבנים.
עוד בשולי עניין זה ומעניין לעניין באותו עניין, אפנה גם לפנייתה של ב”כ התובעים לב”כ הנתבעות (נספח 15 לתצהיר התובע, מכתב מיום 6.9.22 והודעת דוא”ל מאותו יום) באשר להמצאה חלקית של סרטונים מטעמן של הנתבעות. בקשה בעניין הוגשה ע”י ב”כ התובעים, שלפיה לא הועברו מלוא הסרטונים לעיונה עובר למועד דיון הקדם המשפט ביום 16.4.23, כאשר בהחלטתי מאותו יום קבעתי כי הנושא יידון במעמד הדיון. בסופו של דבר, לא נדרשתי לסוגיה זו במהלך דיון קדם המשפט וב”כ התובעים לא הפנתה שימת לבי לכך.
יתירה מכך: המנוחה העידה פעם אחת בלבד לפניי, במועד דיון קדם המשפט מיום 7.9.22. וכך היא העידה (בעמ’ 1, ש’ 10 לפר’ הדיון הנ”ל):
“אני גרה ברחוב בנימין, לא יודעת את המספר. אני גרה שם 18 שנה. אני לא יודעת באיזה קומה אני גרה.”
אי הידיעה של המנוחה היכן היא בדיוק מתגוררת, ובכלל זה פרטי מספר הבניין והקומה בבניין, יכול להעיד הן על מצבה המנטלי של המנוחה באותו שלב, והן על עצם העובדה שהמנוחה לא התגוררה בפועל בדירה דנא אלא בדירה ברח’ הבנים. אולם, אם היה לנו ספק בעניין, הרי שהמנוחה עצמה ידעה לומר בבירור כי היא מתגוררת בדירה 18 שנים, פרק זמן ההולם להפליא דווקא את פרק הזמן שממועד רכישת הדירה ברח’ הבנים ועד למועד מסירת העדות הנ”ל.
אחר עדותה זו של המנוחה לפניי, הגיש ב”כ הנתבעות הודעה בדבר רשימת העדים מטעמו, מיום 25.12.22, כאשר במסגרת הודעה זו נמסר כי בעניינה של המנוחה (עובר לפטירתה) נפתח תיק אפוטרופסות לגוף ולרכוש, ולפיכך בנה הביולוגי של המנוחה, שי, יעיד וייחקר במקום המנוחה. כשלעצמי, מצאתי גם בעניין זה קושי, בשים לב לכך שעיקר ענייננו הוא במקום מגורי המנוחה עצמה. בהקשר זה אציין כי במסגרת חקירתו הנגדית של שי ניסתה ב”כ התובעים להקשות על שי (בעמ’ 48-52 לפר’ הדיון מיום 28.12.23), מדוע הבקשה למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש הוגשה רק כעת, כאשר מצבה הפיזי והנפשי של המנוחה לא השתנה לכאורה בתקופה האחרונה. ב”כ הנתבעות התערבו בחקירה וניסו להשיב על כך, הגם שלא בהצלחה יתירה. מכל מקום, לא מצאתי שניתנה לכך תשובה ברורה. עם זאת, נדרשתי אני לשאלה, מדוע נקבה המנוחה דווקא במספר 18 כדי לתאר את תקופת מגוריה בדירה דנא, כאשר המספר 18 הולם בדיוק את תקופת מגוריה בדירה ברח’ הבנים? ושי מבהיר כי איננו יודע להסביר את המספר הזה (עמ’ 52, ש’ 20). יש בכך משום משנה תוקף לטענה כי המנוחה התגוררה במשך שנים בדירה ברח’ הבנים.
לכל האמור לעיל ניתן לקבל חיזוק נוסף מעדותו של העד גלעד אביגד, אחד הבעלים הקודמים של המקרקעין, שטען בתצהירו (סע’ 7-8) כי הגיע לפגוש את המנוחה (בליווי נציגי עירייה ורשויות) רק בתיאום מראש, כאשר המקום שרץ חתולים, וכאשר מאחורי דלת הדירה שמע נביחות של כלבים, ואילו המנוחה עצמה ישבה בכסא במסדרון הכניסה. עד זה מעיד בתצהירו כי תהה לעצמו כיצד גב’ קשישה זו מצליחה לטפס במדרגות ולהגיע לדירתה. בהקשר זה לא מן הנמנע מלהפנות לחקירה הנגדית של המנוחה עצמה, במסגרת ההליך בה”ט 23208-08-20, זבלי נ’ אלמקייס ואח’, שבמסגרתו מעידה המנוחה על עצמה באריכות (עמ’ 4 לפר’ מיום 17.8.20), כי היא מתניידת בכסא גלגלים בצאתה מהדירה, וכי שתי הבנות (האחיות הנתבעות) צריכות לסייע לה על מנת לטפס בחדר המדרגות לדירתה, כאשר במהלך הטיפוס הסזיפי לדירה) היא היתה מתיישבת באמצע המדרגות ולאחר מכן ממשיכה בטיפוס לדירה. יוער כי בנה של המנוחה, שי לוי עצמו, התקשה להבהיר את מצבה הבריאותי של אמו, וכאשר נשאל האם נראה לו תקין כי המנוחה הקשישה התגוררה בדירה שאינה מונגשת בתנאים מעין אלו, הוא השיב “מאד תקין” (עמ’ 38, ש’ 26-30). בשולי הדברים אציין כי “השבעה” על פטירת המנוחה התקיימה בכלל בדירה ברח’ הבנים, כפי שעולה מעדותו של ניר אטלס (עמ’ 2, ש’ 17-18 לפר’ מיום 28.12.23), מה שנראה כמקום מגורי המנוחה. עולה מן המקובץ מסדרת עדויות זו כי למנוחה, הנכה והמתניידת על כסא גלגלים, ומסתייעת בנתבעות על מנת להגיע לדירה, כשהיא מעידה על עצמה שהיא עיוורת, ובהינתן מצב הדמנציה שלה, היה מניע משמעותי לנטישת הדירה, כאשר לא נראה כי היה בכוונתה לחזור לדירה שאותה נטשה. כך הוכח שהמנוחה נטשה את הדירה על מנת שלא לשוב אליה עוד.
באשר לאחיות הנתבעות הרי שבעניינן של אלו מצאתי גרסה מתפתחת. ואבהיר: בסע’ 13 לכתב ההגנה מטעמן טוענות כלל הנתבעות (כולל המנוחה) כי הנתבעות מתגוררות בדירה ולא בשום מקום אחר. לדבריהן, התובעים מודעים לכך, ומשקרים במצח נחושה. בסע’ 12 מפורט כי האחיות הנתבעות מתגוררות עם המנוחה זה כ-50 שנה בדירה. והנה, במענה לשאלון מיום 9.8.22 כבר מודה המנוחה כי קיימת דירה ברח’ הבנים, אולם לטענתה, איש לא גר שם, ודירה זו שייכת לבת סופי, הנתבעת 3. דא עקא שלפי הנטען, סופי עצמה לא התגוררה מעולם בדירה, והדירה נרשמה על שמה של המנוחה, למרות שמדובר בדירה שבכלל שייכת לסופי. נציג את התייחסותה של סופי עצמה לאוקסימורון זה: בסע’ 9 לתצהירה טוענת סופי כי בשנת 2004 רכשה מכספה את הדירה ברח’ הבנים, וזו נרשמה על שם אמה המנוחה, על פי ייעוץ שקיבלה, לאחר שיצאה עם בן זוג משך 16 שנים וחששה שזה ידרוש זכויות בדירה. גם האחות מזל, הנתבעת 2, חוזרת על גרסה זו בתצהירה (כן ר’ בעמ’ 119, ש’ 31-35). אין צורך לומר כי בן זוגה לשעבר של סופי לא הובא לעדות לפניי, וכן לא הוצגה כל ראיה לטענה המופרכת שלעניין. יתירה מכך: משום מה, לא ראו הנתבעות כל צורך לאזכר בכתב ההגנה מטעמן את הדירה ברח’ הבנים, עד שהתובעים הם אלו שהציבו את המראה בפניהן. סופי מדגישה כי היא עצמה הביאה את הדוד (אחיה של המנוחה) שנפטר מדי פעם בפעם לסופי שבוע לדירה זו. אולם, לדבריה, האם המנוחה מעולם לא התגוררה בדירה ברח’ הבנים. אין צורך לומר שהדברים נסתרים על ידי הממצאים של הופעת שמה של המנוחה הן על דלת הדירה והן על תיבת הדואר, כפי שהדברים עולים מהדיווחים של העירייה, חברת החשמל ותאגיד המים. סופי נשאלה על נושא השימוש בדירה ברח’ הבנים בחקירתה הנגדית, והיא משיבה כי הדירה לא היתה בשימוש משך 18 שנים (מעמ’ 73, ש’ 23 ועד עמ’ 74, ש’ 1 לפר’). סופי מבהירה שהדירה ברח’ הבנים היתה סגורה (עמ’ 74, ש’ 1), אולם מייד חוזרת בה, ומבהירה כי אירחה בדירה בסופי שבוע את האח של המנוחה, יעקב ארז, כאמור (שם, ש’ 3-23). במסגרת עדותה מעידה סופי על הקשר המיוחד בין האח הנ”ל לבין המנוחה, אולם בכל זאת, עומדת על כך שהאח היה מגיע לסופי שבוע לדירה ברח’ הבנים, כאשר היא עצמה היתה שוהה עמו שם (עמ’ 75, ש’ 34-35), ואילו המנוחה עצמה (כפי שהדברים עולים מתצהיר ומהפר’) מעולם לא העתיקה את מגוריה מהדירה דנן. כל זאת, למרות הקשר ההדוק בינה לבין אחיה המנוח! ברי כי הדברים הללו מופרכים. בהקשר זה תוהה ב”כ התובעים בפני סופי על כך שגרסה זו כלל לא הוזכרה בכתב ההגנה, אלא רק בתצהיר, וגם זאת, רק לאחר הצגת השאלון שלעניין (עמ’ 74, ש’ 21-23). סופי משיבה כי פשוט לא נשאלו על הדירה ברח’ הבנים (שם, ש’ 24, 26 ו-38 ועמ’ 75, ש’ 1 ו-3), כאילו מאן דהוא היה אמור לנחש שבבעלות הנתבעות או מי מהן דירה נוספת. כן מבהירה סופי מהיכן נבעה צריכת החשמל בדירה ברח’ הבנים, משני מקררים ישנים שהיו בדירה (עמ’ 74, ש’ 32-36). יוער כי במהלך החקירה הנגדית נשאלת סופי כיצד זה שחשבון החשמל מבטא צריכה משמעותית יותר מזה שהיה בתקופת הדייר/הבעלים הקודם של הדירה ברח’ הבנים כשאיש כמעט לא התגורר בדירה זו, והיא משיבה כי איננה יכולה להתייחס לפרטי החשבון של הדייר הקודם (עמ’ 76, ש’ 1-3). בסוף חקירתה הנגדית של סופי, הופנו אליה שאלות המותב ביחס להעדר השכרת הדירה משך 18 שנים לטענתה (מעמ’ 105, ש’ 33 ועד עמ’ 106, ש’ 12), והיא לא משכילה להבהיר מדוע ויתרה על השכרת הדירה, כאשר לטענתה (בעמ’ 106, ש’ 4) הפסידה במהלך השנים כמיליון ₪ בהעדר השכרת הדירה. ברי כי מדובר בגרסה כבושה, ויש לומר אף מופרכת: סופי רכשה דירה לפני כ-20 שנה, רשמה אותה על שם המנוחה (בהינתן לטענה בדבר קשר זוגי כלשהו שניהלה באותה עת), הפסידה במהלך השנים כמיליון ₪, ואף החזיקה שני מקררים ישנים בדירה זו, שגרמו לה להפסדים בגין הוצאות חשמל, כאשר כל העת סימני הזיהוי בדירה זו הם דווקא של המנוחה, וכאשר סופי עצמה טרחה להעביר את הבעלות על שמה רק כאשר התברר כי ברשות המנוחה והנתבעות דירה נוספת. ההצדקה להוצאות החשמל והמים נובעת לטענת סופי, כאמור, מבואו של אחיה היקיר והאהוב של המנוחה לדירה זו בסופי שבוע, כאשר המנוחה עצמה נותרה לשהות בדירה דנן ולא עזבה אותה מעולם. פשוט סיפור פנטסטי וגרסה כבושה. לבסוף, לאחר שעקבנו עקב בצד אגודל אחר התפתחות גרסתן של הנתבעות, החל מכתב ההגנה, המשך בשאלון ובתצהירים מטעמן, כמו גם בחקירתן הנגדית, אין לנו אלא לפנות לסיכומי ב”כ הצדדים. בסיכומי ב”כ הנתבעות כבר מסכימים ב”כ הנתבעות להודות כי סופי היא דיירת מוגנת (לשיטתם) שוויתרה על זכויותיה בדירה, בהינתן זכויותיה בדירה ברח’ הבנים. אין זאת, אלא שלפניי גרסה מתפתחת שהחלה להתפתח כאמור רק לאחר שנחשף כי לנתבעות זכויות בדירה ברח’ הבנים.
לאחר שהוכח כי המנוחה התגוררה בדירה ברח’ הבנים ונטשה לכאורה את הדירה דנא, הרי שנטל הראיה מועבר לכתפי הנתבעות ואלו לא השכילו להתמודד עם הטענות בפרק זה באשר לנטישת הדירה ברח’ בנימין ומעבר לדירה הסמוכה ברח’ הבנים.
בהקשר זה ייאמר כבר כעת כי גם עדי הנתבעות לא הצליחו לשפוך אור על גרסת הנתבעות והמנוחה ביחס למגורי המנוחה בדירה ברח’ הבנים. יתירה מכך: העד ניר אטלס מעיד כי הנתבעות ישבו “שבעה” על פטירת המנוחה בדירה ברח’ הבנים, ולא בדירה דנא (עמ’ 2, ש’ 17-18 ו-36-37). יוער כי במהלך עדותו הסתכל עד זה על הנתבעות, על מנת לאמת את תשובותיו, על כל המשתמע מכך (שם, ש’ 19-28). עוד הוא הודה כי בשנים האחרונות לא עלה לדירה דנא (עמ’ 3, ש’ 11-19). ויודגש: מדובר בעד שכל עניינו להעיד על הדירה דנא. עוד בשולי הדברים, מעיד עד זה כי לא הכיר את בן הזוג של סופי (עמ’ 2, ש’ 8-11).
באשר לעדותה של תקוה לוי, עולה כי חלק מעדותה של זו מהווה עדות שמיעה, ביחס מעשי בעלה, שהיה מביא לכאורה את הדוד יעקב ארז לדירה ברח’ הבנים (סוף עמ’ 7). עדה זו איננה משכילה להבהיר מדוע כל השנים הדירה ברח’ הבנים היתה רשומה על שם המנוחה, כאשר לפי הנטען סופי היא שהתגוררה בדירה זו, ולטענתה היא לא מבינה בעניינם אלו (עמ’ 7, ש’ 29-30). כמו כן, היא איננה יודעת בדיוק מהי התקופה שבה גר הנכד עומר עם סבתו המנוחה (עמ’ 9). ככלל מצאתי עדות זו כלא מהימנה.
עולה מן המקובץ עד כה כי התובעים השכילו להציג בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ראיות מכריעות ביחס למקום מגורי המנוחה בדירה ברח’ הבנים, וממילא לעצם נטישת המנוחה את הדירה. לא זו אף זו, וכפי שיפורט לקמן, ההימנעות של הנתבעות לחשוף את הדירה ברח’ הבנים (דירה שבשלב הסיכומים מודות הנתבעות עצמן כי זו מצויה בחזקתה של סופי וממילא סופי איננה טוענת לחזקה בדירה דנן), היא כשלעצמה מעוררת חשד ומשליכה על מידת האמון שבגרסתן המתפתחת של הנתבעות. בהינתן נטישת הדירה ע”י המנוחה, הרי שממילא אין הנתבעות יכולות לאחוז בטענה כי מי מהן או מקרובי המשפחה האחרים, כמו הנכד, עומר, התגורר עם המנוחה בדירה במחצית השנה שעובר לפטירתה.
מעמדן של הנתבעות כ”בנות המנוחה”
ראשית דבר יצויין כי ענייננו בזכויות דיירות מוגנת בדירה. משענייננו בחוק הגנת הדייר ובזכויות על פיו, הרי שברגיל ענייננו בזכויות קנייניות, אשר על הטוען כנגדן להתכבד ולהוכיח טענותיו וראיותיו ברמה מוגברת. לא כך הם פני הדברים במקרה שלפניי. כאמור לעיל, המנוחה הלכה לבית עולמה במהלך ניהול ההליך, ומשכך, לפניי טענות הנתבעות, המכנות עצמן כ”בנותיה המאומצות” של המנוחה, ללא כל אסמכתה, וזאת, כאשר הן עצמן מודות שאין מדובר באימוץ כדין ובהתאם לחוק. משכך, אין מנוס מלקבוע כי ענייננו בטענות של אדם זר, ולא בבן משפחה הטוען לזכויות דיירות מוגנת מכח זכויות מקורבו שהלך לבית עולמו. ויודגש: מקורבו ולא קרובו. אין כאן קרבת משפחה על פי דין. לא נטען, וודאי שלא הוכח כי הנתבעות הן בנותיה המאומצות וודאי שלא בנותיה של המנוחה. משכך, ברי כי הנתבעות אינן יכולות לטעון לזכויות יש מאין, אפילו הוכיחו שהתגוררו כל השנים עם המנוחה בדירה. כפי שנראה בהמשך הילוכנו, גם טענה זו מעוררת ספקות, אולם, כאמור, טרם עברנו את המשוכה הראשונה של קרבת המשפחה. בנסיבות העניין, מצאתי כי יש להפוך את הנטל באופן שבו על הנתבעות להוכיח את קרבתן המשפחתית למנוחה ולאחר מכן להוכיח כי התגוררו יחד עם המנוחה בדירה.
בהקשר זה אפנה להוראות חוק אומנה לילדים, תשע”ו-2016, העוסק במשפחות אומנה. יובהר ויודגש כי חוק זה נחקק רק בשנת תשע”ו-2016, ואילו הנתבעות דנן נקלטו כילדות אומנה של המנוחה ובעלה המנוחה בשנות ה-60. עם זאת, יש בעיון בחוק זה ללמד על המהות של משפחת אומנה. כך, למשל, נקבע בסע’ ההגדרות (סע’ 2) כי אומן הוא אדם שבידו רשיון אומנה, ושקיבל לידיו ילד למטרות אומנה. כן נקבע כי אומנה משמעה מגורים במשפחה שאינה בית הוריו, שלא לפי חוק אימוץ ילדים. עוד נקבע בסע’ 31(ב) לחוק כי תהליך השמה של ילד במשפחת אומנה יימשך כל עוד מדובר בילד (עד גיל 18 או 20 לפי העניין) וטרם ניתן לגביו צו לפי חוק אימוץ ילדים. יתירה מכך, בשונה מאימוץ הרי שבהליך של אומנה ישנו מעמד להורה הביולוגי (גם אם בפועל זה איננו מממשו). לעניין זה, ר’ למשל סע’ 33 לחוק. ויובהר: הליך של אומנה הוא בגדר פתרון זמני, בניגוד לאימוץ, כאשר אם יימצא כי משפחתו הביולוגית של הילד שבאומנה השתקמה הרי שהילד יוחזר למשפחתו. נמצאנו למדים כי הליך השמת ילד באומנה הוא הליך שאינו מתנהל לצד הליך של אימוץ ילד. לשון אחר: ילד באומנה איננו ילד מאומץ, על כל המשתמע מכך. ברי, אפוא, כי ילד באומנה איננו מוגדר כילדו של ההורה שבאומנה. אם הדברים נכונים ביחס לילד באומנה, הרי שהם נכונים מקל וחומר לבגיר שכבר איננו נחשב כילד באומנה.
בשולי עניין זה, אצביע על כך שהנתבעות בכללן לא הוכיחו את טענתן בדבר קליטתן במשפחת אומנה אצל המנוחה, ובכלל זה: חתימת המנוחה על תעודות בית ספר, תכתובות נוספות ועוד. לא זו אף זו: לו היו מאומצות ע”י המנוחה ובעלה המנוח היו הדברים מוכחים באמצעות רישום בתעודת זהות של המנוחה וכיו”ב. כל אלו לא הוצגו לפניי.
מגורי נכדה של המנוחה בדירה
הנכד של המנוחה והאחיין החורג של הנתבעות, עומר לוי, הגיש תצהיר מיום 28.3.23, וזאת, לאחר שהתרתי הגשת תצהיר מטעמו, חרף העובדה שלא פורט במסגרת רשימת העדים מטעם הנתבעות מלכתחילה. ויוער: עניין זה כשלעצמו מעורר תהיה, כאשר לטענת עומר הוא התגורר בדירה החל מחודש יולי 2022, ואף העביר את כתובתו לדירה החל מיום 9.9.22, באמצעות טופס מקוון. התהיה מתגברת נוכח העובדות הבאות: שינוי הכתובת ע”י עומר נערך ימים ספורים לאחר שהמנוחה עצמה העידה לפניי על מגורים בדירה משך תקופה של 18 שנים, באופן המחשיד כי זו התייחסה בכלל לדירה ברח’ הבנים, וכאשר עומר עצמו משרת כחייל ביחידה סגורה ומגיע לבית סבתו רק בסופי שבוע, כעדותו בתצהירו, וכאשר עד לאותו מועד הוא התגורר בבית הוריו. בהקשר זה מבהיר האב, שי, כי אין כל מניעה כי עומר יחזור לגור בבית הוריו (מעמ’ 31, ש’ 29 ועד עמ’ 32, ש’ 16). כלומר: מעברו של עומר החייל לדירה, היה מעבר טקטי, וגם הוא לאחר שהמנוחה כבר נטשה את דירת מגוריה. בהקשר זה אציין כי (כאמור לעיל), בהתאם לסע’ 20(ב) לחוק, יוכר מעבר של קרוב משפחה מחצית השנה לפני פטירת הדייר המוגן, רק ככל שלא היתה לקרוב המשפחה הממשיך בזמן פטירתו של הדייר המוגן דירה אחרת למגורים, וברי כי לא כך הם פני הדברים בנדון דנן.
מכל מקום, מתבקש היה כי עומר יגיש תצהיר מטעמו סמוך לאחר מעברו לדירה, ולמצער, לאחר ששינה כתובתו לכתובת הדירה, אך זה לא נעשה. עומר והנתבעות העדיפו להמתין עם הגשת תצהירו של עומר עד ליום 28.3.23, בחלוף כמחצית השנה ממועד מעברו הנטען של עומר לדירה. בהקשר זה אפנה לתשובותיה של מזל בחקירתה הנגדית לפיהן הנתבעות שקלו שלא לערב את עומר בכלל בהליכים המשפטיים, בהיותו ילד ביישן שמשרת בצבא, אולם בלית ברירה נאלצו להגיש תצהיר מטעמו על מעבר הדירה (ר’ עמ’ 111-115, ובמיוחד בעמ’ 112, ש’ 25-29 ובעמ’ 115, ש’ 1-3). בתצהירו טוען עומר כי הוא זוכר חוויות מהדירה מתקופת ילדותו. כן הוא טוען בסיפת תצהירו כי לשיטתו הוא זכה למעמד של קרוב משפחה ממשיך בדירה של סבתו, וזאת, כאשר העביר את מקום מגוריו בסופי שבוע (בהינתן שירותו ביחידה “סגורה” בצבא) לדירה. דא עקא, שכפי שראינו לעיל, המנוחה התגוררה בדירה ברח’ הבנים, למצער, החל מיום תיעוד התמונות ע”י התובעים של הופעת פרטי המנוחה על גבי דלת דירתה ברח’ הבנים, כמו גם על גבי תיבת הדואר בבניין, מיום 26.7.21, כלומר כמחצית השנה לפני שעומר עבר לדירה. רוצה לומר: שעומר מעולם לא התגורר יחדיו עם הסבתא המנוחה בדירה, בהינתן שלמצער החל מיום 26.7.21 זו נטשה את הדירה. לא זו אף זו: הנתבעות לא השכילו להבהיר מדוע לא הגישו את פרטיו של עומר ברשימת העדים, כמו גם לא הוגש תצהירו מלכתחילה. זאת ועוד: ככל שלנתבעות טענה כי עומר הוא הנכד הממשיך הרי שהיה עליהן לבקש לצרפו כבעל דין להליך, והייתי מקבל בקשתן בהתאם להוראות תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן: התקנות) וזה לא נעשה. יתכן שעומר מתגורר בדירה כיום, אולם מגוריו כיום אינם יכולים להואיל, בהינתן נטישת המנוחה את הדירה עובר לכניסתו של עומר לדירה. מכל מקום, לא מצאתי כל אישוש לדבריו ולגרסתו, גם במסגרת שלל הליכי ההטרדה המאיימת בין הצדדים. לגופו של עניין: במהלך חקירתו הנגדית מציגה ב”כ התובעים לעומר שני מסמכים: האחד: ספח של עדכון הכתובת במשרד הפנים, מיום 12.3.23 (ולא מיום 9.2.22), כאשר עומר משיב כי אינו יודע לענות על סתירה זו (עמ’ 11, ש’ 6 עד עמ’ 12, ש’ 6), המעידה למעשה כי לפנינו שינוי כתובת למפרע. והשני: משלוח מדואר ישראל של עדכון הכתובת מיום 28.3.23 (כאשר המנוחה נפטרה ביום 19.3.23, ר’: עמ’ 13, ש’ 9-35), באופן המעלה חשד כי כל עניינה של העברת הכתובת נערך רק לאחר פטירתה של המנוחה. בהקשר זה נתתי דעתי גם לשאילתה שהוצגה לפניי ע”י ב”כ הנתבעות במהלך דיון ההוכחות עצמו, ביחס למועד שינוי הכתובות והעדכון בדואר ישראל, אולם די לי בכך שעומר עצמו איננו משכיל להשיב על שאלות ב”כ התובעים בעניין. בהמשך לא מצליח עומר להבהיר כיצד התגוררו בדירה הקטנה בת שלושת החדרים, היא הדירה דנן, סבתו המנוחה, שתי האחיות הנתבעות והוא עצמו, וזאת, לצד הכלבים שהתגוררו גם הם בדירה הקטנה. גם שי נדרש לסוגיה זו בחקירתו הנגדית, והוא מעלה גרסה חדשה כי הדירה בכלל חולקה ל-5 חדרים, אבל הוא חוזר בו מגרסתו (עמ’ 32, ש’ 17-32). ברי, אפוא, כי לפנינו גרסה מתפתחת, כבושה, הנסתרת מאליה, וכל זאת, לצד קביעתי שעניינו בהרחבת חזית אסורה, כמו גם קביעתי שממילא עומר לא התגורר יחד עם המנוחה בדירה, באשר זו נטשה את הדירה עובר לשינוי הכתובת ע”י עומר. כאמור, גם לו היו הנתבעות ועומר מתגברים על כל המשוכות הרי שפרשנות סע’ 20(ב) לחוק איננה מכירה בקרוב משפחה שיש לו דירת מגורים נוספת שבה הוא מנהל את חייו (דירת הוריו ומגוריו בצבא) כעומד בתנאי ההמשכיות של הדייר המוגן.
בשולי פרק זה אתייחס בקצרה לתצהירה של שכנה בבית סמוך ברח’ הרצל 168, בשם קלרה קוגן (להלן: קלרה) מטעם הנתבעות. זו מעידה על עצמה כי הכירה את המנוחה ואת בעלה המנוח, כמו גם את הנתבעות ואת הנכד עומר. עדה זו מעידה על סכסוך שיש לה עם התובע, כאשר במהלך חקירתה הנגדית מתברר כי זו מתגוררת בדירה שבה מכהן התובע כוועד בית, וכי במהלך השנים התעורר סכסוך משפטי ביניהם ביחס לחובות לוועד הבית, כאשר סוגיה זו התנהלה לפני המפקחת על הבתים המשותפים. בתצהירה טוענת קלרה כי התובע אף ניסה לדרוס אותה. ענייננו בטענות חמורות שעניינן צריך להתברר לפני רשויות החוק, הגם שלא מצאתי כי הוצג לפניי איזשהו מסמך המאשש טענות אלו. לגופו של עניין טוענת קלרה בתצהירה כי הנכד עומר עבר להתגורר בדירה לפני כ-8 חודשים והיא רואה אותו באופן קבוע. בחקירתה הנגדית לא משכילה קלרה להבהיר מניין לה הנתון המדוייק כי עומר עבר לגור בדירה לפני כ-8 חודשים (מעמ’ 24, ש’ 30 ועד עמ’ 25, ש’ 39), ונוצר הרושם שהיא קיבלה מידע זה מצד ג’, על כל המשתמע מכך. מכל מקום, אינני רואה מקום להרחיב בעדותה של קלרה, נוכח מסקנותיי לעיל.
דיון בעילות הפינוי הנוספות למעלה מן הצורך
לאחר שנמצא כי הנתבעות לא שהו בדירה דנן, נוכח נטישת הדירה ע”י המנוחה, והעדר זיקה של הנתבעות לדירה, הרי שהדיון בטענות התובעים הנוספות ובעילות הפינוי הנוספות, הוא בבחינת “למעלה מן הצורך”. עם זאת, והדברים ראויים להיכתב, הרי שדומה כי אין בור משפטי שהנתבעות לא הכניסו את עצמן אליו, ובכלל זה: מנעו גישה מהתובעים לדירה, לא שילמו דמי שכירות במשך שנה שלימה, הציקו והטרידו את התובעים עצמם ופגעו באינטרסים שלהם, והכל כמוכח וכמפורט היטב לקמן:
מניעת גישה של בעלי הדירה לדירה
בסע’ 8 להסכם השכירות נקבע מפורשות כי –
“השוכר מתחייב להרשות למשכיר או לבא-כוחו להכנס למושכר בכל זמן מתקבל על הדעת לבדוק את מצב המושכר.”
לטענת התובעים, הן בכתב התביעה (סיפת סע’ 15) והן בתצהיר מטעמם (סע’ 39 לתצהיר), לא אפשרו לו הנתבעות (במשך שנתיים וחצי) להיכנס לדירה לצורך בדיקתה, וזאת, לבד מכניסה לדירה לאחר הגשת התביעה, לצורך תיקון מערכת החשמל, לצד עובדי חברת החשמל. כן טוען התובע כי משענייננו בבניין לשימור, הרי שהוא נדרש לבצע עבודות אחזקה בבניין, ובכלל זה, עבודות חשמל, מים וגז, תיקון מדרגות שבורות ורעועות, פינוי פסולת בניין ואזבסט וכיו”ב. לדברי התובע, הוא פגש את סופי (גם אם לא את המנוחה, שבדיעבד התברר לו כי אינה מתגוררת בדירה) וביקש ממנה להיכנס לדירה על מנת לתקן את המחדלים, אולם זו לא אפשרה לו (ר’ סע’ 6-8 לתצהיר התובע).
בהינתן האמור, הרי שלטענת התובעים יש להפעיל את הוראות סע’ 12 להסכם השכירות, שלפיו –
“כל אחד מהתחייבויותיו של השוכר לפי חוזה זה ייחשב כהתחייבות יסודית ובמקרה של הפרת אחד מהם הזכות בידי המשכיר לבקש את פינוי המושכר ולתבוע את כל הנזקים ההפסדים וההוצאות שייגרמו לו עקב הפרת אחד תנאי החוזה.” (השגיאות – במקור. י”פ).
הנתבעות עצמן הכחישו את הטענה בדבר מניעת גישה לדירה (בסע’ 27 לכתב ההגנה מטעמן). דא עקא שסופי עצמה הבהירה במהלך עדותה כי הנתבעות אכן פעלו למניעת גישה לדירה, בעצת באת כוחן הקודמת (ר’ שאלות ב”כ התובעים במסגרת החקירה הנגדית, מעמ’ 103, ש’ 26 ועד עמ’ 104, ש’ 25. אפנה לתשובותיה של סופי, המהוות גרסה כבושה, שם, בש’ 1-3, 10, 12-13):
“זה קיבלתי, עו”ד מיכל פוקס-חנינה אמרה לנו לא לאפשר לו, בעקבות כל הסכסוכים וכל הבלאגן שהיה לנו היא ביקשה מאיתנו לא להכניס אותו, וכשהכנסנו אותו הוא גם שם עשה בלאגן…..
היה גם את קופר ואמר לא…..
קופר אמר לנו לא להכניס אותו, לחכות למשפטים וכשהכנסתי אותו גם שם הוא עשה לנו בלגאן, בכניסה לבית….”
פתע פתאום מתעוררת סופי ומודה שאכן לא אפשרו כניסתם של התובעים לדירה, בניגוד להסכם (כאשר תנאי זה מהווה תנאי יסודי) ובניגוד להוראות החוק. בהקשר זה אפנה להוראות סע’ 131(2) להוראות החוק, הקובעות כי –
“הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי”
כאמור לעיל וכפי שהדברים הובהרו במסגרת הסכם השכירות הרי שענייננו בהפרה יסודית של ההסכם, על כל הנובע מכך. כל זאת, מבלי להידרש למהימנות הנתבעות, אשר בתחילה הכחישו מכל וכל את טענות התובעים, ופתע פתאום הם מאמצים את טענותיהם של אלו, במסגרת עדותה של סופי, המהווה עדות כבושה, כאמור.
ברי כי התנהלות זו בפני עצמה (כאשר הנתבעות סירבו לאפשר לתובע זכות גישה לדירה, מטעמים השמורים עמהן) לטעמי יש בה כדי להעיב על גרסתן, ולפגם בה, כאשר מצאתי כי ענייננו בגרסה מתפתחת, ולא מהימנה.
העדר תשלום דמי שכירות
בהתאם לסע’ 4 להסכם השכירות, יש לשלם את דמי השכירות מדי חודש בחודשו, ביום אחד לכל חודש. דא עקא שהמנוחה והנתבעות לא עמדו בתנאי זה.
סוגיית תשלום דמי השכירות הוצפה כבר ע”י העד גלעד אביגד בתצהיר מטעמו, כאשר הוא מציין (בסע’ 11לתצהירו) כי כבר לפני שנים(בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת) התנהלו הליכים משפטיים נגד המנוחה ובעלה המנוח בהעדר תשלום דמי שכירות. כן הוא מציין (בסע’ 12) כי המנוחה שילמה דמי שכירות בהעברה בנקאית לחשבון הבנק שהתנהל על שם יורשי הבעלים המקוריים של הנכס. הוא עצמו איתר תדפיסים של העברות בנקאיות לשנת 2018, בסך של 400 ₪, מדי חודש בחודשו. התובע עצמו מציין (בסע’ 19 לתצהירו) כי בתחילה קיבל את דמי השכירות לשנת 2020 מהבעלים הקודמים של הנכס, שקיבלו אותם מהמנוחה. עם זאת, החל מחודש ינואר 2021 היתה אמורה המנוחה לשלם את דמי השכירות ישירות לתובעים. התובע טוען כי לא פגש במנוחה, ואז פנה אל האחיות הנתבעות בכתב ובעל פה. בסופו של דבר נשלח מכתב התראה למנוחה מיום 6.4.21 (נספח 8 לתצהיר התובע). לדבריו, סמוך לאחר משלוח מכתב ההתראה הוגש נגדו הליך בה”ט 36045-04-21, שושנה זבלי ואח’ נ’ אלמקייס ואח’ (25.4.21). אכן לוחות הזמנים שלעניין מצביעים על הקשר לכאורה בין מועד משלוח מכתב הדרישה לדמי השכירות להגשת הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת. אציין כי במסגרת זו טענו הנתבעות כי התובע זרק את כסא הגלגלים של המנוחה, שבר את המדרגות ואיים עליה, כאשר, בין היתר, נטען כי כאשר המנוחה ביקשה לשלם לתובע את דמי השכירות הוא סירב לכך. אזכיר שוב, כי השופטת הובר היימן דחתה הליך זה, וקבעה דברים חריפים בעניינן של הנתבעות, כאשר רק לפנים משורת הדין, היא נמנעה מלהטיל עליהן הוצאות משפט. כן אפנה להחלטתה של השופטת סבחת חיימוביץ מיום 26.10.21 בה”ט 45441-10-21, סופיה זאדה זבלי נ’ ניסים אלמקייס ולאמירות החריפות כנגד המבקשת סופי במסגרת זו. כאמור לעיל, במסגרת אותה החלטה חוייבה סופי לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, וגם זאת, לפנים משורת הדין. ואכן, סמוך לאחר מכן, העבירו הנתבעות בעצת ב”כ דאז, ובאמצעות שליח שני שיקים בחתימת המנוחה מיום 27.10.21: האחד על סך של 1,000 ₪, בגין החיוב בהוצאות המשפט דלעיל, והשני, על סך 4,400 ₪ בגין דמי השכירות לשנת 2021 (נספח 19 לתצהיר התובע, הכולל צילומי השיקים והקבלה שהנפיק התובע). יודגש כי דמי השכירות שולמו רק בשלב זה, לאחר עיכוב של חודשים רבים, וגם זאת, כנראה, נוכח הצורך לשלם הוצאות המשפט בסך של 1,000 ₪. כאמור לעיל, לא נמנעו התובעים מלקבל את דמי השכירות. דא עקא שלאחר העיכוב בתשלום דמי השכירות חל עיכוב נוסף בדמי השכירות, ואלו שולמו רק בשיק של המנוחה על סך של 2,400 ₪, בחלוף 5 חודשים נוספים, ביום 9.3.22, וקבלה הונפקה באותו היום (סע’ 31 לתצהיר התובע ונספח 20 לתצהיר התובע). למען הסר ספק, לא מצאתי כי התובעים סירבו באיזשהו שלב לקבל את דמי השכירות כנטען. בשולי הדברים וכאמור לעיל השתכנעתי בצדקת התובעים כי התלונות והבקשות לצווים למניעת הטרדה מאיימת הוגשו בסמוך ועל רקע הבקשה לקבלת דמי שכירות, בבחינת הנתבעות “ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה” “וכל האמצעים כשרים” על מנת להימנע מלשלם דמי שכירות. מכל מקום ולדברי התובע (בסע’ 32 לתצהירו) חלפו 10 חודשים נוספים, ולא שולמו (מאז ועד עתה!) דמי שכירות נוספים.
במסגרת חקירתה הנגדית העלתה סופי לראשונה את התירוץ כי התובע מסרב לקבל מהנתבעות את תשלום דמי השכירות (עמ’ 67, ש’ 1-11). אבקש להתמקד בתשובתה של סופי בש’ 9-11, המתארות את התנהלותו של התובע, לטענתה של סופי, טענה שלא מופיעה בתצהיר מטעמה, כדלקמן:
“… כשהוא קם, זה כמו בן-אדם כשהוא קם בבוקר עם מצב רוח הוא לקח, היו פעמים שהוא דיבר, בא, לקח, וכשהוא לא רצה הוא לא לקח…”
ברי כי ענייננו בגרסה כבושה וכוזבת, כאשר הוכח שהתובע מקבל כל שיק שמגיע לרשותו ומקפיד להוציא קבלות. ברי כי לו היו מחזיקות הנתבעות העתקי המחאות ששולמו על ידן, היו מציגות אותם לפניי, וזה לא נעשה.
כאמור לעיל, קובע סע’ 131(1) לחוק כי במקום שהשוכר לא שילם את דמי השכירות, הרי שזו עילה לפנותו, ועילה זו מוצאת את מקומה כעילת הפינוי הראשונה בסע’ הנ”ל.
בהקשר זה אפנה להחלטתו של השופט רובינשטיין ברע”א 2367/17, ג’סאן אסמאעיל נופל ואח’ נ’ עזבון המנוח עיסא מוסטפא עבידי ואח’ (23.4.17, סוף פסקה יד) כדלקמן:
“גם כאשר אין בעל הבית מסכים לקבל דמי שכירות שאינם עונים על דרישותיו, יש לדייר דרכים פשוטות לשלמם, בהיות דמי השכירות ליבת ההתקשרות; למשל, על-ידי תשלום לעורך הדין, או אף הפקדה בחשבון בנק מיוחד לכך.”
ואכן סופי נשאלה שוב ושוב מדוע לא שילמו את דמי השכירות חרף פניות התובע, והיא משיבה כי זה סירב לקבל את דמי השכירות (עמ’ 59, ש’ 1-8). בהקשר זה אני שואל את סופי מדוע לא פנו לתובע בכתב (שם, ש’ 27-28), וסופי טוענת כי היו מיוצגות אז ע”י עו”ד אחרת, עו”ד מיכל פוקס חנינה, ששלחה שליח בעניין (שם, ש’ 33). ברי כי לו היה בידי הנתבעות מכתב כזה הן היו מציגות אותו. סופי מוסיפה וטוענת בהמשך כי עו”ד חנינה פנתה בשני מכתבים (ר’: עמ’ 60, ש’ 1-26 וכן בהמשך החקירה הנגדית).
עולה מן המקובץ כי החל מחודש מרס 2022 לא שילמו הנתבעות דמי שכירות ואף לא ניסו להפקידן בהתאם להוראות ההלכה הפסוקה כדלעיל. ברי כי התנהלות זו כשלעצמה מצדיקה את דרישת הפינוי בהתאם לסע’ 131 (1) לחוק, על כל המשתמע מכך.
הטרדות והצקות לתובעים
כפי שעלה בהרחבה בתצהירו של התובע (סע’ 6-15), רכשו התובעים את הנכס על מנת להרחיב את פעילותם העסקית. בעניין זה התרשמתי רבות מהתמונות של המבנה המוזנח ומשיפוצו (ר’ סע’ 15 לתצהיר), שצורפו לתצהירי התובעים, כמו גם מחוות הדעת של המהנדס המומחה בתחום שצורפה כנספח לתצהיר התובע. כן עיינתי בהחלטתה של השופטת הובר היימן בה”ט 36045-04-21, שושנה זבלי ואח’ נ’ אלמקייס ואח’ (25.4.21), שממנה עולה כי אכן – “הראיות שהוצגו לפניי בהחלט מתיישבות עם טענת המשיבים לביצוע פעולות במבנה שבבעלותם, להשבחתו ולשיפור מראיהו החיצוני.” (שם, עמ’ 3, ש’ 4-5). די לי בכך, על מנת לקבל את טענתו של התובע בתצהירו, שלפיה הוא השקיע משאבים רבים בנכס (סע’ 15 לתצהיר). התובעים טוענים בתצהיריהם כי הנתבעות מנעו מהם מלהנות מקניינם (ר’ באריכות בסע’ 18-22, 27-29, ו-33-38 לתצהיר התובע, כמו גם סע’ 17-26 לתצהיר התובעת). יודגש כבר כעת כי כך גם אני התרשמתי מגרסותיהם הסדורות והמהימנות, המגובות בראיות של התובעים, אל מול גרסאות הנתבעות, שהן גרסאות מתפתחות ולא מהימנות לחלוטין.
לא זו אף זו, אלא שהאחיות הנתבעות פנו לשוכרים פוטנציאליים במטרה להניאם מלשכור דירות בנכס, כפי שעולה מהחלטתה של השופטת סבחת חיימוביץ בה”ט 37116-06-21, זאדה זבלי ואח’ נ’ אלמקייס (21.6.21), שלפיה –
“כמו כן, רשמתי בפניי הסכמת המבקשות שלא לפנות לשוכרים שמביא המשיב לראות את הדירות. אין בכך לאסור על המבקשות לענות למי שפונה אליהן, אך נאסר עליהן ליצור מיוזמתן קשר עם אותם שוכרים פוטנציאלים”
למען שלימות התמונה אציין כי התובעים עצמם הגישו בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת במסגרת ה”ט 20133-07-21 אלמקייס נ’ זאדה זבלי, כאשר לטענתם, הנתבעות פנו לשוכרים פוטנציאליים. במסגרת אותו הליך הוצגו סרטונים בפני השופטת סבחת חיימוביץ, אולם בשל איכות הסרטונים וגם לגופו של עניין לא הוכח כי הנתבעות פנו לשוכרים אלא לדיירים אחרים.
עם זאת, השכילו התובעים להביא ראיה משמעותית בדמות דו”ח החוקר רונן ביטון מטעמם (להלן: החוקר) שהופעל ע”י התובעים, התקרב לאחיות הנתבעות והקליט אותן משוחחות עמו, בהזדמנויות שונות, כמפורט בתמלילים שהוצגו על ידו. ביום 13.6.22 הגיע החוקר לנכס ומייד נתקל בסופי שהחלה להכפיש את התובעים ולהלין עליהם, כפי שעולה מתמליל ההקלטה שצורף. עוד השכיל החוקר להוכיח כי הנתבעות פעלו בניגוד לצווים שהוצאו בעניינן ובכלל זה פעלו מול לקוחות פוטנציאליים לסיכול שכירות בנכס המקרקעין של התובעים. לעניין זה אפנה לתצהירו של החוקר, כאמור, כמו גם לתמלילים שצורפו לתצהיר.
מאידך גיסא, לא השכילו הנתבעות להתמודד עם הטענה בדבר יצירת הקשר עם החוקר. כך, למשל, טוענת סופי בחקירתה הנגדית שוב ושוב (עמ’ 90 לפר’ הדיון מיום 28.12.23) כי החוקר מחק חלק מהתמליל בהקלטה (שם, ש’ 14, 16-17, 19, 22, והקביעה כי הכל שקרים, בש’ 25). כן מציינת סופי כי היא חשדה בחוקר מלכתחילה (ש’ 38). ברי כי לא אוכל לקבל טענה מעין זו ללא כל הוכחה, כאשר לפניי תמליל שהוגש כדין. בכלל זה, לא מבהירה סופי מדוע בכלל פנתה מיוזמתה לחוקר! לגופו של עניין, לא מצליחה סופי להבהיר מדוע היא משוחחת בהקלטה עם החוקר ושואלת אותו על התשלום שזה משלם לתובע, כאשר היא טוענת שמדובר בתשלום יקר, בהינתן שאין מדובר במלון (עמ’ 92, ש’ 22-26).
כמו כן, לא משכילה סופי להבהיר מדוע היא אוספת חתולות ומאכילה אותן בשטחי הנכס, ולא רק בדירה (ר’ עמ’ 93, ש’ 8-39).
כמו כן, מעמתת ב”כ התובעים את סופי עם הטענה שהנתבעות פחדו מהתובע, כאשר, לטענתן, זה שלף את איבר מינו כלפיהן, ומציגה סרטון מטעם הנתבעות דווקא, שבמסגרתו נראה שקטעים בו נערכו (עמ’ 97, ש’ 9-19). בהקשר זה נשאלת סופי בחקירתה הנגדית מדוע התלונה בעניין המעשה המגונה שעשה כביכול התובע נסגרה, והיא משיבה שלא היה לה זמן לגשת למשטרה (מעמ’ 102, ש’ 37 ועד עמ’ 103, ש’ 8). ברי כי תשובה זו משקפת את מהימנות התלונה בפרט ואת מהימנותה של סופי בכלל. כן מודה סופי כי אחותה מזל צעקה לתובע “אתה יכול לקפוץ” (שם, ש’ 33-39). בהמשך מתברר כי לטענת סופי, חוקרות המשטרה אמרו לה שאם התובע מטיח דבר כלפיהן, הרי שיחזירו לו בחזרה (עמ’ 98, ש’ 1-21), כאשר מדובר בכלל בסרטון שצולם לפני התלונה שהוגשה ע”י הנתבעות למשטרה! בהמשך מודה סופי כי אחותה מזל צעקה לתובע “אתה סמרטוט קטן” (שם, ש’ 32-33), כאשר לא נשמעת כל פנייה מטעמו של התובע עצמו. לטענתה של סופי, צעקותיהן שלהן היו בעקבות צעקותיו של התובע עצמו, אולם דברי התובע עצמו, שצולמו ע”י הנתבעות בכלל חסרות מהסרטון, או שמא יש לומר כי מעולם לא נאמרו!
בשולי הדברים הללו אפנה להודאה של מזל כי טענה שבני הזוג התובעים ישבו בכלא, הגם שכפי שעלה אלו לא ישבו מעולם בכלא, חרף הודאתו של התובע עצמו שהורשע בעבר הרחוק בהרשעה פלילית (לעניין זה אפנה לחילופי הדברים בין ב”כ התובעים לבין מזל במסגרת חקירתה הנגדית, מעמ’ 120, ש’ 23 ועד סוף עמ’ 121). גם במהלך עדותה טוענת מזל שוב ושוב כי שני בני הזוג ישבו בכלא (עמ’ 120, ש’ 37 ועמ’ 121, ש’ 5 וש’ 16-18). בהמשך מבינה מזל כי מדובר בלשון הרע וטוענת כי צד ג’ מסר לה מידע זה, אולם היא מסרבת למסור מי מסר לה. מכל מקום, התנהלות זו מצביעה גם היא על מהימנותה של מזל.
עולה מן המקובץ כי עניין לנו בנתבעות פרובוקטיביות ומניפולטיביות, על כל המשתמע מכך. אין לי אלא לקבל את גרסת התובעים והחוקר מטעמם גם בעניין זה.
התנהלות הנתבעות מכסה טפחיים ואפילו טפח אינה מגלה
ייאמר כבר כעת כי כפי שיוצג להלן: התנהלות הנתבעות בתיק שלפניי מנסה להסתיר עובדות ומתכחשת לממצאים, בבחינת מכסה טפחיים ואפילו טפח אינה מגלה. כך, הם פני הדברים ביחס לצירוף תמונה אחת בודדה לתצהיריהן (נספח א’ לתצהירה של סופי) שבמסגרתה נראית האם המנוחה עם שתי בנותיה ועם בת/ילדה נוספת. יתכן שמדובר בילדת אומנה. מכל מקום, לא ברור היכן צולמה תמונה זו. יתירה מכך: אין בתמונה זו כדי לאשש את טענתן של הנתבעות בדבר מגוריהן בדירה. לא זו אף זו, שהבן הביולוגי שי לוי צולם בצילום צבעוני בדירה (נספח 8), מה שלא ניתן לומר ביחס לאחיות הנתבעות. העדר תצלומים ותמונות מהדירה ושל הנתבעות בדירה, עומד בעוכריהן של הנתבעות. לא יתכן שמשך עשרות שנים המנוחה והנתבעות לא הצטלמו בדירה. כלומר: לו היו מתגוררות הנתבעות במשך כל השנים בדירה כבנות מאומצות של המנוחה הרי שוודאי היו ברשותן תמונות צבעוניות או אף בשחור לבן המצביעות על הקשר שלהן לדירת המנוחה, אולם לא כך הם פני הדברים. בהקשר זה אציין כי במסגרת גילוי המסמכים מטעמן המציאו הנתבעות סרטונים שבמסגרתם צילמו את עצמן ואת התובע, כלומר: נושא הצילום אינו זר לנתבעות כלל ועיקר, ובכל זאת, לא המציאו הנתבעות צילום אחד או תמונה אחת שלהן מהדירה, כאשר ענייננו בתקופה של עשרות שנים. כלומר: משך תקופה של עשרות שנים, שנות הילדות, הבחרות, והבגרות, לא הוצגה אף לא תמונה אחת של הנתבעות בדירה.
כך הם פני הדברים אף ביחס להעדר ציון של הדירה ברח’ הבנים במסגרת כתב ההגנה, כפי שפורט בהרחבה לעיל. נתון זה מלמד בפשטות על נטישת המנוחה את הדירה וממילא יש בו להשליך על מהימנות כלל הנתבעות וגרסתן.
לא זו אף זו שהנתבעות לא טרחו לזמן ולו עד אחד מהבניין שבו מצויה הדירה של סופי, ברח’ הבנים, על מנת להעיד שהנתבעות אינן מתגוררות בדירה זו; כאשר לעניין זה התייחסתי במסגרת הדיון במכתבה של השכנה מיכל טל, בפרק העוסק בראיות הצדדים לעיל.
בהקשר זה נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה כי אי הבאתו לעדות של עד רלוונטי תעמוד לחובת הצד אשר היה עליו להביאו. לעניין זה אפנה לפסיקת כב’ השופט אליעזר גולדברג בפסק הדין בע”א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מח(4), 651, 658, (כן ר’: ע”א 641/87 זאב קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע”מ, פ”ד מד(1) 239; ע”א 8382/06, כורש בוטח נ’ דוד כהן (26.8.12, בפס’ 28); וע”א 373/54 אהרונסט וגורדון המוציאים לפועל של צוואת המנוח הרב פישל נוימן נגד חוה נוימן, פ”ד י’ 1121, 1142).
השופט יעקב קדמי קובע בספרו, על הראיות (חלק רביעי, תש”ע-2009, בעמ’ 1719) כי –
“נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה – משמעה דחיית הטענות.” (ההדגשה כאן – במקור. י”פ)
וכך הם גם פני הדברים ביחס להעדר הצגת כלל הסרטונים, כאשר אלו שהועברו ע”י ב”כ הנתבעות לידי ב”כ התובעים ולמותב היו חלקיים בלבד, ולפי הנטען אף סלקטיביים.
עוד נקבע כי הימנעות מגילוי של פרט מהותי או הימנעות מהמצאת ראיה דינם כהימנעות מזימונו של עד והלכת הבנק למימון חלה אף על התנהלות זו. לעניין זה ר’ ע”א 9656/05 נפתלי שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (27.7.08), שם קבע כב’ השופט סאלים ג’ובראן את הדברים הבאים (פסקה 26):
“הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב.”
עוד ר’: יעקב קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי 1649-1650, הקובע כי הימנעות זו מחזקת את הראיות העומדות לחובת הנמנע ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו.
כן ר’: ע”א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ”ד מז(2) 605, שם נקבעה ההלכה שהימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין. כן ר’: ע”א 268/71 מרגוליס נ’ לינדר, פ”ד כו(2) 761, ע”פ 112/52 גבוב נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ”ד ז, 251, פ”ע יב 252, ת”א (חיפה) 8238-07 נודרי פיצ’חזדה נ’ עטא חביב ואח’ (12.1.12, בסיפת פס’ 20ב).
לטעמי, לא עמדו הנתבעות בנטל הראייתי ולא השכילו להטות את מאזן ההסתברויות הנדרש לצדן, כאשר במקרה שלנו הן הצד הנושא בנטל השכנוע, במיוחד נוכח כל הראיות שהובאו ע”י התובעים ולא נסתרו, והנתבעות לא עמדו לא בנטל השכנוע ולא במאזן ההסתברויות.
אין צורך לומר שהתנהלות זו מעידה כאלף עדים על העדר אמת, בהתאם להוראות סע’ 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971. לעניין זה אפנה גם לע”פ 9352/99, מורד יומטוביאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד4, 632, 644, כדלקמן:
“אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ”אותות האמת” המתגלים מתוך “התנהגותם של העדים”.
אמנם התנהגותם של העדים ומה שנחזה כאותות אמת אינם חזות הכול. החזות עלולה להטעות. היא עלולה אף להיות תחבולה ומירמה. לכן בית-המשפט צריך להזהיר את עצמו לפני שהוא מבסס עצמו רק, או בעיקר, על התנהגותו של עד. עם זאת התנהגותו של עד עשויה להיות אמצעי יעיל לקביעת מימצאים עובדתיים על-ידי בית-המשפט.”
כן אפנה לקביעתו של כב’ השופט אלכס שטיין בע”א 765/18, שמואל חיון נ’ אלעד חיון (1.5.19, פס’ 27), המתייחס לכלל בדיני הראיות המכונה על ידו כ”חזקת השקר”, כדלקמן:
“הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו.”
התרשמותי הבלתי אמצעית מגרסתן של הנתבעות היא כי לא ניכרים בה אותות האמת והאמת איננה נר לרגליהן. גרסתן של הנתבעות נסתרת מאליה. מדובר בגרסה מתפתחת בהיבטים שונים, כמפורט לעיל. הגרסה איננה קוהרנטית, לא עקבית, מתפתלת, מתפתחת ואיננה הולמת את המציאות. יתירה מכך וכמפורט לכל אורכו של פסק דין זה, השתמשו הנתבעות במניפולציות שונות, על מנת לסכל את זכויותיהם הקנייניות של התובעים בדירה.
הרחבת חזית אסורה
במהלך ניהולו של הליך ההוכחות מצאתי כי חלק ניכר מטענות הנתבעות הוא בגדר “הרחבת חזית” או “שינוי חזית”. כך, למשל, העלאת הטענה המפתיעה בדבר מגורי נכדה של המנוחה, עומר לוי, בדירה. טענה שלא בא זכרה לא בכתב ההגנה ואף מלכתחילה לא הוצג עד זה כעד ברשימת העדים מטעם הנתבעות. בהקשר זה אציין כי אף לאחר מינוי אפוטרופוס על המנוחה התבקש להעיד את הבן שי, ולא את בנו, עומר.
כך, הוגשה, ביום 25.12.22 רשימה מעודכנת של עדים מטעם הנתבעות. בין היתר, צויין כי מר שי לוי ייחקר במקום אמו המנוחה, בשים לב למינויו כאפוטרופוס של המנוחה (עובר לפטירתה של זו), כאשר באותו שלב, טרם הוזכר עניינו של בנו, עומר. רק ביום 22.3.23 התבקש להעיד את הנכד, עומר, שלפי הנטען, התגורר עם המנוחה, כאשר עניין זה של מגורי הנכד עומר עם סבתו המנוחה לא הוזכר עד לבקשה הנ”ל, וכאשר בקשה זו לא לוותה בתצהיר. בשולי עניין זה יוער כי עד עתה ועד בכלל, לא התבקש לצרף את עומר כנתבע, בהתאם לסמכותו של המותב, בהתאם להוראות תקנות 46(א) ו-63(ב)(11) לתקנות, ודומה כי לא בכדי.
כך, יש לראות גם את טענות הנתבעות בדבר מעמד הדירה ברח’ הבנים. בתחילה נאמר כי זו נרכשה אכן ע”י המנוחה, כאשר בהמשך מתפתחת גרסה שלפיה הדירה נרכשה בכלל ע”י סופי, ולא הושכרה מעולם, כאשר כלל הנתבעות גרו יחדיו בדירה דנן. לבסוף, כאשר מתברר כי הוצאו הוצאות בגין הדירה ברח’ הבנים, ובכלל זה בגין חשמל ומים, עולה פתע פתאום גרסה חדשה כי בדירה התגורר אחיה המנוח של המנוחה בסופי שבוע.
ענייננו בגרסאות כבושות ודרמטיות, שהיה אך מתבקש להציגן מבעוד מועד. עצם ההצגה המאוחרת של גרסאות כבושות אלו רק מחמיר את הספק המתעורר בלבי ביחס למהימנות הגרסאות של הנתבעות, שנראה כי נאלצו לקושש טענות מן הגורן ומן היקב, כאשר טענותיהן הראשונות קרסו.
בהקשר זה של “הרחבת חזית” נקבע בהלכה הפסוקה כי “כלל ידוע הוא במשפט האזרחי, כי כתבי הטענות הם שגודרים את המחלוקת, וכי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות … ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו” (ע”א 397/68, וייס נ’ ג’ורג’, פ”ד כג(1) 402, 407 (1969)). טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה “שינוי חזית” או “הרחבת חזית” ויש לדחותה, בפרט כאשר היא מועלית בשלב מתקדם של ההליך (ר’: ע”א 6799/02, יולזרי נ’ בנק המזרחי המאוחד בע”מ, פ”ד נח(2) 145 (2003); רע”א 9123/05, אדמוב נ’ סיטי סטייט (25.10.2007)).
שלילת הגנה מן הצדק מאת הנתבעות
סע’ 132(א) לחוק קובע, כי –
“על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו”.
הנתבעות לא טענו להגנה מן הצדק, ולא מצאתי בנסיבות העניין כי יהיה צודק לאפשר להן להוסיף ולהחזיק בדירה, בשים לב להתנהלותן חסרת תום הלב, כמפורט לעיל, והולכת התובעים שולל במשך מספר שנים.
אפנה לאמור לעיל ברע”א 9064/11 עוזי קיסלביץ ואח’ נ’ הנסי פרופרטיס לימיטד (19.2.13) הדן בשאלת ההגנה מן הצדק בהתאם להוראות סע’ 132(א) לחוק, ולדבריו של השופט רובינשטיין שם שלפיהם –
“על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת”.
כן אפנה לקביעותיו של השופט רובינשטיין שלפיהן על הדייר המוגן להבין כי דייר שמפר את חובותיו לא יזכה להגנת ביהמ”ש, כדלקמן (פס’ יג):
“בית משפט זה הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל…”
כן אפנה להחלטתו של השופט רובינשטיין ברע”א 8334-07, דאלי בע”מ נ’ גיורא בירמן ואח’ (12.11.07, בפסקה ו’) כדלקמן:
“בית משפט זה אף הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע”א 5/79 זהבה רייכמן נ’ כתריאל רוזנבלום, פ”ד לד(2), 208 (1979)); סעד זה נתפס כ”תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין…”, כדברי הנשיא שמגר ברע”א 4740/92 אדלר נ’ חן (לא פורסם). עסקינן בנושא של צדק, ומבלי שנידרש לפרטיו העיוניים של מושג זה ובמסורת, ברי כי כדי שהגנה זו תופעל בגדרי הגנת הדייר יש צורך ככלל בנסיבות זועקות, ואין כאן מקום להאריך.”
בהקשר זה אציין כי לו היה ענייננו אך בזכויותיה של המנוחה בדירה, הרי שהיה מקום לבחון לעומק את ההיתכנות להענקת הגנה מן הצדק למנוחה. אולם, אין ענייננו במנוחה עצמה, שהלכה לבית עולמה לאחר נטישת הדירה על ידה, אלא בנשים שאין להן כל זיקה משפחתית רשמית למנוחה, שלא התגוררו עמה יחדיו בדירה (בהינתן שזו ננטשה על ידה), ושלהן דירה אחרת, בבעלותה של סופי. ברי כי בנסיבות אלו עלינו לדאוג לקניינם של התובעים בדירה ולא לזכויות שלא נרכשו מעולם ע”י הנתבעות בדירה.
שימוש לרעה בהליכי משפט ע”י הנתבעות
כאמור לעיל (ר’ במיוחד הפרק העוסק ברקע הדיוני), במהלך ניהול ההליך נחשפתי להליכים הרבים, ובמיוחד להליכים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, שהוגשו ע”י הנתבעות או מי מהן כנגד התובעים. בהקשר זה אפנה במיוחד להחלטתה של השופטת סבחת חיימוביץ מיום 226.10.21 בה”ט 45441-10-21, המדברת בעד עצמה. בהקשר זה אציין כי כמפורט לעיל, הוגשו מקצת מהבקשות לצווים למניעת הטרדה מאיימת בסמוך להליכים המשפטיים או למכתבי התראה שהוצאו לנתבעות וכתגובה לאלו, כאשר עולה כי ענייננו בהליכי סרק ובטענות סרק, שכל מטרתן להבאיש את ריחם של התובעים בעיני ביהמ”ש. ברי כי הנתבעות השתמשו בהליכים המשפטיים כמגן וחרב במלחמתן כנגד התובעים, וצר לי על כך. עם זאת, אין מנוס מלהתייחס לשימוש לרעה שאותו עשו הנתבעות בהליכי המשפט כדלקמן:
תקנה 3(ב) לתקנות קובעת את חובת הצדדים לפעול בתום לב במסגרת הליכים משפטיים, כדלקמן:
“חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.”
תקנה 4 לתקנות אוסרת על שימוש לרעה בהליכי משפט, כדלקמן:
“לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו.”
בהקשר זה מן הראוי להפנות לפסיקה שלעניין השימוש לרעה בזכות משפטית שלא בתום לב:
“עקרון תום הלב הוא עקרון “מלכותי” (בג”ץ 1683/93 יבין פלסט בע”מ נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(4) 702, 708). הוא חל על “כלל המערכת המשפטית בישראל” (ע”א 700/81 פז נ’ פז, פ”ד לח(2) 736, 742). בצדק צויין כי הדוקטרינה של תום הלב “חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה” (השופט מ’ חשין ברע”א 6339/97, רוקר נ’ סלומון, פ”ד נה(1) 199, 230). ע”א 9474/03, יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע”מ נ’ בהג’את מוסא, סא(3) 603 (2006).
המשפט העברי מתייחס אף הוא לסוגיית השימוש לרעה בזכות משפטית, והיא מוגדרת במקורותינו כ”מידת סדום”. הכלל שנקבע בעניין הוא “כופין על מידת סדום” (בבלי, כתובות, קג, א). לעניין זה, ר’ למשל מאמרו של מ. ויגודה, על תום הלב במשפט, עלון פרשת השבוע של משרד המשפטים, בעריכת א. הכהן, מ. ויגודה, פרשת “וירא” תשס”ה, גיליון מס’ 184.
עולה מן המקובץ בפרק זה כי לא ניתן להקל ראש בשימוש לרעה שעשו הנתבעות בהליכי המשפט כנגד התובעים, על לא עוול בכפם של אלו, שבאו להגן על קניינם, מול הפולשות אליו שלא כדין.
לקראת סיכום
כאמור לעיל, הנטל ביסודו להוכיח כי המנוחה נטשה את הדירה מוטל על התובעים. אלו השכילו להרים את הנטל שלעניין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים (כאשר לא מצאתי כי עדים אלו נסתרו כמלוא הנימה בחקירותיהם הנגדיות, ביחס לתצהיריהם), ולאחר מכן הועבר הנטל לכתפי הנתבעות. אלו לא הצליחו להתגבר על הראיות החד משמעיות שהוטחו בפניהן, במיוחד כאשר בתחילת הדרך הכחישו מכל וכל קיומה של דירה שאליה עברה המנוחה עובר לפטירתה. מכל מקום וגם לו היתה עמדתה של המנוחה נשמעת, כי מעולם לא נטשה את הדירה דנן (וכאמור לעיל, לא מצאתי לקבל עמדה זו, כאשר ענייננו בדירה נוספת ברח’ הבנים, שהיתה רשומה על שמה בלשכת רישום המקרקעין משך כ-20 שנים, דירה שהוכח כי היתה מיושבת, ושהיתה בה צריכה של חשמל, באופן המעיד על כך שנעשה בה שימוש, לא רק בסופי שבוע כנטען), הרי שהאחיות הנתבעות לא השכילו להתגבר על המשוכה של קרבת המשפחה למנוחה, בהינתן שאינן בנותיה, לא הביולוגיות ולא המאומצות. לא זו אף זו, אלא שהשתכנעתי כי משהמנוחה עצמה נטשה את דירתה הרי שהאחיות הנתבעות לא התגוררו עמה בדירה. הנתבעות לא השכילו להתגבר אף לו על אחת מהמשוכות הנ”ל. הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה, בנטל הראיה ולמעשה בשום נטל. יתירה מכך: התהיות באשר לגרסתן המתפתחת של הנתבעות הלכו וגברו במהלך ניהולו של ההליך, במיוחד נוכח הצגת גרסאות חדשות, כאשר האחרונה שבהן היא מגוריו של הנכד עומר עם סבתו בדירה. בהקשר זה יודגש כי במהלך החקירה הנגדית לנכד עומר, ונוכח הצגת ממצאים שונים וראיות לסתור בדבר מועד שינוי כתובת המגורים של הנכד בדירה, עלה כי מדובר בגרסה שקרית, שהועלתה כ”תכנית ב'” (PLAN B) נוכח הפרכת גרסת האחיות הנתבעות עצמן בדבר מגוריהן בדירה עם המנוחה עקב נטישתה של זו ע”י המנוחה. ואבהיר: כאמור לעיל, לנתבעות אין צילום אחד או תמונה אחת מהדירה. לנתבעות אין הסבר להעדר השכרת הדירה ברח’ הבנים, משך תקופה של 18 שנים, כאשר סופי עצמה מודה כי היא הפסידה בהעדר השכרה של הדירה סכום בסך של מיליון ₪ (ככל שנקבל את הטענה כי היא היתה בעלי הדירה, כאשר זו היתה בכלל רשומה על שם המנוחה משך 20 שנה).
הנתבעות אינן משכילות להתגבר על בעיית הסטטוס: הנתבעות אינן בנות “מאומצות” בהגדרה של הנתבעות, אלא, לטענתן, הן שהו אצל המנוחה ובעלה המנוח ששימשו עבורן משפחת אומנה. הא ותו לא. ברי כי סטטוס זה איננו מקנה לאחריות הנתבעות כל זכות בדירה, אף לו התגוררו בה. כל זאת, מעבר לכך שהתרשמתי התרשמות בלתי אמצעית מעדויותיהן של הנתבעות ומגרסאותיהן המתפתחות ולא מצאתי לקבלן בהעדר מהימנות. אותם דברים אמורים גם ביחס לעדים מטעמן של הנתבעות, שחלקם בעלי אינטרסים וחלקם האחר איננו יכול לשפוך אור על זיקת הנתבעות לדירה. זאת, לבד מהתנהלותן המניפולטיבית של הנתבעות כנגד התובעים, ובכלל זה, הגשת הליכי סרק של הטרדות מאיימות, שימוש בטענות סרק חמורות ביותר והגשת תלונות סרק למשטרת ישראל. אתייחס להתנהלות זו בבואי לפסוק הוצאות משפט בגין ניהול ההליך ע”י הנתבעות.
בשולי הדברים אעיר כי במשפט העברי אנו נתקלים במושג של העמדת דבר על חזקתו הראשונה (חזקה דמעיקרא, בבלי, חולין, נג, א). כל עת שהיה ידוע לנו כי המנוחה מתגוררת בדירה, לא נסתרה חזקה זו. גם אם נניח שהמנוחה מעולם לא נטשה את דירתה (כאשר לעיל הוכחתי בהתאם למספר אינדיקציות, כי המנוחה אכן נטשה את הדירה, שלא על מנת לחזור), הרי שעם פטירתה היא איננה מחזיקה בדירה, כאשר כעת על הנתבעות להוכיח כי להן חזקה בדירה, ולא מצאתי כי אלו הרימו נטל זה, במיוחד לאחר שהוכח כי המנוחה נטשה את הדירה וכי הנתבעות אינן קרובות משפחתה.
לבד מהאמור לעיל, הרי שהוכח כי הנתבעות לא שילמו דמי שכירות משך תקופה ארוכה ולא פעלו לשלם אותם, כמו גם מנעו גישה של התובעים לדירה שלהם, וזאת, לאחר שהובהר כי לאחיות הנתבעות אין כלל זכויות בדירה. ברי כי ניתן ליתן צו לפינוי הדירה מכל אחת מהסיבות הללו, וודאי מכולן יחדיו.
סוף דבר ותוצאה
בסיכומו של דבר אין מנוס מלקבוע שהנתבעות לא השכילו להרים את נטל הראיה המוטל עליהן, וזאת, לאחר שהתובעים השכילו להוכיח כי המנוחה נטשה את הדירה עובר לפטירתה וכי לאחיות הנתבעות אין כל זכויות בדירה. זאת ועוד: הנתבעות לא שילמו שכר דירה משך למעלה מ-10 חודשים ועד עתה סירבו לשלם שכר דירה, הנתבעות פעלו לסיכול השכרת הדירות במקרקעין ופגעו ללא הרף בתובעים ובזכויותיהם, ולקינוח, לא אפשרו כניסת התובעים או מי מטעמם לדירה, באופן המעורר חשד כשלעצמו.
משכך, אני מורה כי לנתבעות אין כל זכות בדירה, ועליהן לפנותה מכל אדם וחפץ עד ולא יאוחר מתוך 60 ימים מהיום. בשולי הדברים אציין כי התלבטתי האם ליתן צווים נפרדים ביחס לשתי האחיות הנתבעות, נוכח הצהרת ב”כ הנתבעות בסיכומיהם כי סופי ויתרה על זכותה בדירה; אולם לפנים משורת הדין, אני מורה כי הדירה תפונה מכל אדם וחפץ ע”י שתי הנתבעות, בתוך 60 ימים, כאמור.
בנסיבות העניין ובשים לב לכלל האמור לעיל ונוכח דחיית טענות הנתבעות, כמו גם התנהלותן של הנתבעות במהלך השנים ביחס לדירה, שאין להן כל זכות בה, הגשת הליכי הסרק המרובים, ובכלל זה, בקשות לסעדים של הטרדות מאיימות, כאשר בחלק ניכר מהמקרים נקבע כי אלו הוגשו באופן לא מוצדק ובסמיכות להעלאת הדרישה לקבלת דמי השכירות, והתנהלותן הקנטרנית והפוגענית כלפי התובע, ובכלל זה, האשמתו בהאשמות שווא והטחת עלבונות כלפיו, הסתרת עובדות קריטיות להליך (ובכלל זה, העדר המצאת מכתבים רלוונטיים, תשלומים בגין דמי שכירות ומכתבים בעניין, שהיה על הנתבעות להמציאם, נוכח טענתן בדבר פנייה לתובע, שסירב לקבל את דמי השכירות, הסתרת רכישת הדירה ברח’ הבנים, וסרטונים שלא היו נוחים להן וכיו”ב) באופן המהווה ניצול לרעה של הליכי משפט, הרי שאין מנוס מלחייב את הנתבעות בהוצאות משמעותיות וריאליות.
משכך, אני מורה לנתבעות לשאת ביחד ולחוד בהוצאות משפט של התובעים ובכלל זה בשכר טרחת ב”כ התובעים בסך של 50,000 ₪. כן תישאנה הנתבעות בהוצאות עדותם של התובעים והתייצבותם לדיונים בסך כולל של 3,000 ₪. עוד תישאנה הנתבעות בהוצאות החוקר והוצאות התייצבותו לדיון בסך של 2,500 ₪. כן תישאנה הנתבעות באגרת משפט כפי ששולמה. כלל הסכומים ישולמו ע”י הנתבעות לתובעים בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.
המזכירות תדוור את פסק הדין לב”כ הצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, כדין.
ניתן היום, י”ז תמוז תשפ”ד, 23 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
