בפני
כב’ השופטת לורן אקוקה
תובעות
1. מ.
2. מ.
נגד
נתבעים
1. צ.
2. צ.
בעניין עיזבון המנוח צ.
פסק דין
הליך זה העוסק בהתנגדות לצו קיום צוואה, עוסק בשאלה האם סדרת הודעות טקסט שנשלחו באמצעות אפליקציית הודעות וואטסאפ (להלן: “ההודעות”) על ידי המנוח לאחותו מהווה את צוואתו.
רקע, טענות הצדדים וההליכים בתיק:
המנוח, ….. ז”ל (להלן: “המנוח”) הלך לבית עולמו ביום 12.2.20201 בעיר מגוריו ב…. , …..
המנוח נפטר לאחר שהות של כשבועיים ימים באשפוז בבית החולים ……בעיר מגוריו, אשפוז שעבר עליו בבידוד במחלקה לחולי קורונה, לאחר שחלה בקורונה וסבל מתסמיני המחלה באופן קשה.
למנוח אחות המתגוררת בישראל והיא זו אשר הגישה בקשה לצו קיום צוואה. הבקשה הוגשה לטובת קיום “צוואה בכתב יד”.
המנוח בעת פטירתו היה גרוש והותיר אחריו שני בנים וככל הידוע להם, לא הותיר המנוח כל צוואה. ביום 18.3.2021 הוגשה בקשה לצו ירושה אחר עיזבון המנוח ב….וצו ירושה ניתן ב…. ביום 14.6.2021. פנה בנו של המנוח, ביום 30.4.2021, בבקשה לצו ירושה לפני רשם הירושות באשר לעיזבון המנוח בישראל (להלן” “הבקשה לצו ירושה”).
לבקשה לצו ירושה צורפה חוות דעת המומחה לדין הזר , עו”ד ….., בהתייחס למקום מושבו של המנוח ובתמיכה לכך שבהעדר צוואה היורשים על פי דין הם בניו של המנוח.
רק עם הגשת הבקשה לצו ירושה למד הבן כי אחותו של המנוח הגישה בקשה ביום 11.4.2021 לצו קיום צוואה. נטען בבקשה כי מדובר בצוואה בכתב יד.
הבקשה כללה מה שנטען כי הם צילומי מסך של התכתבויות במסגרת אפליקציית להעברת מסרים (וואטסאפ) בין המנוח ובין המבקשת אשר מהווים לטענתה את צוואתו ואשר רק למען הנוחות לטובת כתיבת פסק הדין יכונו “הצוואה”.
בהתאם להוראות הצוואה הנטענת, היורשים לעיזבונו של המנוח בישראל הם התובעת 1 והתובעת 2.
לבקשה זו לקיום צוואה, של אחות המנוח, התובעת 1, הוגשה התנגדות.
וכך נכתב בקובץ ההודעות שצורפו לבקשה לצו קיום צוואה:
הודעה מיום 29.1.2021 שעה 11:28
“אם אמות שיקברו
אותי. בישראל”
הודעה מיום 29.1.2021 בשעה 19:40
“צוואהת
אתחצי
הדירהב……
אני ומורש לאחותי
……
את הדירה ב……”
הודעה נוספת משעה 21:41:
“מוריש ל…..
הודעה משעה 21:42:
“את הביית ב….. ל……”
ביום 30.1.2021 נמשכות ההודעות ובשעה 1:53 מתקבלת הודעה:
“לאחר תשלום כל
החובות לספקים
…
…..
…….”
הודעה נוספת משעה 1:53:
“לשלם מחשבון
…….
בשווי 600000$”
בהמשך ישנה הודעה נוספת משעה 21:02:
“הרכוש המניות חלוקה
חצי. חצי עם ……
לאחר תשלום
המושבות”
ההודעות הובאו כפי שהן במקור כולל הניקוד וטעויות הגהה. יש להוסיף כבר כאן כי ההודעות אינן מסודרות, אינן רציפות ובין לבין ישנן התכתבויות בינו ובין התובעת 1 המתעניינת בעיקר בשלומו של המנוח במהלך אשפוזו.
בנימוקי ההתנגדות נטען על ידי בנו של המנוח, בין היתר, כי סדרת ההודעות שהוגשו לבקשה לצו קיום צוואה בטענה כי זו צוואת המנוח נשלחו לכאורה באמצעות אפליקציית “וואטסאפ” ואין האמור עונה כלל על ההגדרה “צוואה” הקבועה בחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”) ואין לראות בהודעות כצוואת המנוח וממילא גם אין כל בסיס להוכיח את האמור.
ב”כ האפוטרופוס הכללי הודיע על כוונתו להתערב בהליכים ומכמה טעמים:
עסקינן במנוח תושב חוץ ולא הומצאה כל חוות דעת מומחה לדין הזר אשר עליו להתייחס לברירת הדין החל על עיזבונו של המנוח וכן לכשרותם של ההודעות כצוואה מבחינה צורנית.
נטען כי הבקשה הוגשה לקיום צוואה שאינה במקור.
הוסבר כי מבקשת צו הקיום טענה כי מדובר בצוואה בכתב יד אשר נכתבה כולה בכתב ידו של המנוח לכאורה שעה שאין כך הדברים אלא מדובר למעשה בצילומי מסרונים אשר אינם מהווים צוואה בהתאם לסעיפים 19-23 לחוק הירושה.
לאחר שההליך הועבר על ידי רשם הירושות לבית המשפט כאן, הצטרפה לבקשת האחות מבקשת נוספת, עמותה, בטענה שהיא יורשת על פי אותן הודעות וגם היא מבקשת לראות באותן הודעות כצוואת המנוח. העמותה לא הגישה כל בקשה בכתב לרשם הירושות וכל שהוגש מטעמה היא בקשה להצטרף להליך. הבקשה התקבלה ובמעמד הדיון כל אחת מהמבקשות את צו הקיום טענה טיעונים אחרים באשר למהות ההודעות ומדוע יש לראות בהן צוואה והכל כפי שיפורט בהרחבה.
הואיל והעיקר כאן הוא בירור ההתנגדות לצו קיום צוואה וכי הבקשה לצו קיום צוואה הקדימה את הבקשה לצו ירושה, למען הנוחות מבקשות צו קיום הצוואה יכונו “המבקשות”/”התובעות” ובהתאמה לכך האחות תכונה “הנתבעת 1” והעמותה שהצטרפה להליך תכונה “התובעת 2”. המתנגדים לצוואה ומבקשי צו הירושה יכונו “הנתבעים”.
ביום 13.6.2023 התקיים דיון ראשון בהליך זה ושם טענו הצדדים בהרחבה את טענותיהם.
במעמד הדיון הרחיב ב”כ התובעת 1 טענותיה באשר לכך שמדובר בצוואת המנוח כ”צוואה בכתב יד”. נטען באשר להגדרה מהי כתב יד וכי על בית המשפט לצאת מן “השבלונות” וכי מדובר בכתב שיצא מכוחו של המנוח עת הקליד בעצמו את ההודעות, אלו הוקלדו בידו. עוד נטען כי מדובר למעשה רק בעניין ראייתי להוכיח כי מדובר בהודעות שאכן נכתבו על ידי המנוח. נטען כי העיקר זה להוציא לפועל את צוואת המנוח ולקיים ולכבד את רצונו האחרון והדבר חשוב בעניינו, בפרט כאשר אחד מבניו של המנוח, המבקש לרשת אותו, הוא מי שלא היה איתו בקשר כ – 20 שנה ולמעשה העלתה המבקשת את האפשרות כי כלל אינו בנו של המנוח.
התובעת 2, אשר הצטרפה להליך אחרי שההליך הועבר לבית המשפט מרשם הירושות, טענה טענותיה רק במעמד הדיון וביקשה להצטרף לבקשת התובעת 1 לקיום צוואת המנוח. לטענת התובעת 2, מדובר ב”צוואה בעל פה” (“שכיב מרע”) עת המנוח, טרם פטירתו ובשל מחלת הקורונה, היה בבידוד וההודעות הן הדרך היחידה שבה יכול היה להביע רצונו.
במענה לטענות התובעות, הנתבעים טענו כי מדובר בניסיון של התובעות לסחוט מהיורשים על פי דין כספים. לטענת הנתבעים אין מדובר בצוואה בכתב יד שכן זוהי אמורה להיות צוואה הייחודית למנוח, כזו שמותירה את “טביעת האצבע” שלו עליה ואין מקום לקבל את הפרשנות שמנסה התובעת 1 להחיל על “כתב יד”. במענה לתובעת 2 השיבו הנתבעים כי אין עדים אשר שמעו את רצונו של המנוח ואין “פרוטוקול” ולמעשה אין האמור עונה על אילו מההגדרות הקבועות בחוק, ועל כן לא ניתן בהתאם להוראות החוק לראות באמור כצוואת “שכיב מרע”.
עוד נטען על ידי הנתבעים ולכך הצטרפה גם ב”כ האפוטרופוס הכללי כי לא הוגשה כלל חוות דעת לדין הזר ולא בכדי. נטען כי אין בידי מבקשי צו הקיום כל חוות דעת לדין הזר התומכת בכך שלפי הדין הזר החל במקום מושבו של המנוח בפטירתו מדובר בצוואה הן מבחינה צורנית והן מבחינה מהותית.
במעמד הדיון הראשון שהתקיים לפני, ביקשו התובעות ארכה לטובת הצגת חוות דעת לדין הזר. יצוין כי בבחינת הבקשה לצו קיום צוואה נחזה כי סומן נספח “חוות דעת הדין הזר” ואולם כזה לא צורף ואין מחלוקת שהאמור אינו בנמצא בידי התובעות.
ביום 17.11.2022 הגישה התובעת 2 הודעתה בדבר חוות דעת הדין הזר ושם למעשה הגיבה זו לחוות הדעת שצורפה על ידי הנתבעים לבקשתם לצו ירושה. נטען כי חוות הדעת חסרה עם זאת הם מקבלים חלקים עיקריים בה המבססים לשיטתם את הבקשה לצו קיום צוואה גם ללא חוות דעת לדין הזר.
לטענת התובעת 2 עיזבון המנוח בישראל כולל נכס מקרקעין ולגביו הסמכות לדון הינה לבית משפט בישראל על פי הדין החל בישראל. כך גם לפי חוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבעים. מפנה התובעת 2 לסעיף 138 לחוק הירושה. לשיטת התובעת 2 די בכך שמדובר במנוח אזרח ישראל במועד פטירתו ומקום המקרקעין בישראל על מנת לייתר את הצורך בחוות דעת עבור הדין הזר.
ביום 21.11.2022 התקיים דיון שני בהליך והודע על ידי התובעת 1 כי על אף הייחודיות של בירור הטענות והמורכבות, בחרה שלא להגיש חוות דעת לדין הזר.
ב”כ התובעת 1 הרחיב באשר לטענותיו מדוע עסקינן בצוואת המנוח שיש להכיר בה ולקיימה ולשיטתו יש לרכך את דרישת כתב היד היא דרישה צורנית ובקלות אפשר להתגבר עליה.
ב”כ התובעת 1 השלים במעמד הדיון טענותיו באשר לשיטתו מדובר בצוואה בכתב יד שהרי את העדר החתימה על הצוואה ניתן להשלים לפי סעיף 25 לחוק הירושה והרי ממילא התאריך בו נכתבו ההודעות ידוע ומתועד בצד כל הודעה.
במענה לכל אלו השיב ב”כ הנתבעים כי מעבר לכל הקשיים להוכיח כי מדובר בצוואה על פי הגדרות חוק הירושה, עת מדובר בפגמים מהותיים שלא ניתן להשלימם לפי סעיף 25 לחוק הירושה, הרי גם יש קושי להוכיח כי זה אכן רצונו של המנוח, להוכיח כי הוא זה אשר שלח את ההודעות וכי לא התכוון אחרת. כך גם הושם דגש על העדר חוות דעת של הדין הזר.
עת מדובר בבקשה לקיום צו קיום צוואה שנפל בה פגם ומוטל בספק האם בכלל מדובר בצוואה, נקבע כי התובעות תחלנה בהבאת הראיות.
יש לציין כי הוגשו בקשות מקדמיות למינוי מומחים על ידי התובעת 1, בקשותיה נדחו בהחלטות מנומקות.
ביום 9.4.2023 נדחתה הבקשה לסילוק הבקשה לצו קיום הצוואה על הסף.
בדיון שהתקיים ביום 17.4.2024 ביקש המומחה לדין הזר מטעם הנתבעים להבהיר כי על פי הדין הזר אין בקליפורניה צוואה בעל פה המכונה “שכיב מרע” עם זאת הדין בקליפורניה מכיר בצוואה בכתב יד. על אף האמור הרי טוענים הנתבעים כי ממילא אין כאן צוואה בכתב יד.
בהליך כאן התקיימה ישיבת הוכחות ביום 30.5.2023 ולאחריה הודע כי הצדדים מנהלים משא ומתן. המשא ומתן נכשל ובית המשפט סירב לבקשה לקיים דיון בניסיון להביא את הצדדים להסדר מהטעם שאין הוא מגשר.
ביום 23.10.2023 הוגשה בקשת התובעת 1 שכותרתה “בקשה למשיכת הליך” וטענה כי בשל מצבה האישי והכלכלי אין באפשרותה להמשיך ולנהל עוד ההליך ועל כן מבקשת לסיימו. נטען כי מסירת ההודעה התעכבה באשר להתנגדות התובעת 2 אולם התובעת 1 למדה כי למעשה לא הוגשה כל בקשה לצו קיום צוואה על ידי התובעת 2 ולכן הדבר אינו תלוי בה עוד. נוכח הדברים נתבקשה תגובת התובעת 2. מעבר להתייחסות התובעת 2 לכל הטענות באשר לניהול הליכי המשא ומתן, נטען כי התובעת 2 צורפה להליך ומכאן שהיא חלק מההליכים ומשעה שהיא מבקשת להמשיך את הבירור עד להכרעה, לא ניתן לסלק את הבקשה לצו קיום צוואה.
נוכח התפתחות זו, נקבע דיון נוסף טרם יוגשו סיכומים.
ביום 27.11.2023 התקיים דיו נוסף אשר בפתח הדיון הסביר ב”כ התובעת 1 כי אין לתובעת 1 עוד עניין בהליך. בהחלטה שנתנה בתום הדיון ונוכח טענותיהם של הנתבעים והתובעת 2, נקבע כי על התובעת 2 יהיה להצביע בסיכומיה על סמכותו של בית המשפט להמשיך ולברר את הבקשה לקיום הצוואה בכתב יד כפי שהוגשה על ידי התובעת 1 לאחר שזו פנתה לבית המשפט וביקשה “למשוך” את בקשתה והסבירה כי אין לה עוד כל עניין בהליך.
עתה מונחים לפני סיכומים מטעם הצדדים.
טענות התובעת 2 בסיכומיה:
לטענת התובעת 2, מצווה לקיים דבר המת והיא יסוד בסיס העומד ומהווה תכלית לכללי הירושה. מכוח האמור יש לפרש את הוראות החוק בצורה המרחיבה ביותר על מנת שלא יסוכל רצונו של המנוח כשברורה כוונתו.
הוסכם כי ההודעות אשר הוצגו על ידי התובעת 1 כצוואת המנוח הן אכן הודעות שנשלחו ממכשיר הטלפון של המנוח וכי המיקום בעת המשלוח של ההודעות היה מבית החולים בו היה מאושפז באותה העת. עוד נטען כי אין מחלוקת כי במועד המשלוח של ההודעות היה המנוח חולה בקורונה, מאושפז בבית חולים …… ובבידוד.
לטענת התובעת 2, למנוח היה קשר קרוב ביותר עם אחותו, התובעת 1, והוא התכתב איתה בעת ששהה באשפוז בבית החולים כשהתובעת 1 בישראל, בתקופה בה מחלת הקורונה הוגדרה כמגיפה והיו בידודים, סגרים והשבתות בעולם בכלל, בעקבות זאת.
נטען כי במסגרת אשפוזו, בן אחד של המנוח כלל לא היה עמו בקשר ולא הגיע לבקר ואילו הבן השני לא ברור אם בכלל ניסה לתקשר עם המנוח אולם בפועל לא עשה כן.
עוד נטען כי הוכח שבזמן אשפוזו, המנוח שלח לאחותו, התובעת 1, הודעות עם הנחיות מה לעשות עם רכושו בפרט זה המצוי בישראל. המנוח אף מציין את הביטוי “צוואה” במסגרת שרשרת ההודעות הנטענות כצוואת המנוח ומרחיב ומבקש להיקבר בישראל.
על כן, טוענת התובעת 2, רצונו של המנוח היה ברור וכי בנסיבות המשפחתיות הגיוני שאת רכושו לא יעביר לילדיו שעם אחד מהם היה מנותק קשר ועם השני היה במערכת יחסים מורכבת.
התובעת 2 מסכימה כי בהתאם להוראות חוק הירושה יש 4 דרכים לעשיית צוואה ובסיכומיה מתמקדת בטענה כי ההודעות הן צוואה בעל פה, הדרך הרביעית הקבועה בסעיף 23 לחוק הירושה. בסעיף 19 לסיכומים, התובעת 2 מוותרת על כל טענה של צוואה בכתב יד.
לטענת התובעת 2 התקופה בה נערכו ההודעות ונשלחו על ידי המנוח לאחותו, התובעת 1, הייתה בתקופה בה העולם כולו סבל ממגיפת הקורונה, היו בידודים, סגרים והמנוח שחלה והיה בבידוד אגרסיבי ומנותק קשר ראה בעיניו את מותו מתקרב ועל כן עשה כל שביכולתו על מנת להביע רצונו מה יעשה ברכושו לאחר פטירתו והשתמש בקשר היחיד שהיה בידו וכתב הנחיות בהודעות אותן כינה צוואה.
לטענת התובעת 2 על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 25 לחוק הירושה כאשר אין ספק שזה רצונו האמיתי של המנוח. התובעת 2 מבקשת כי יינתן פירוש נרחב למושג “פגם” ברוח הפסיקה שצוטטה בסיכומיה.
לטענת התובעת 2, יש ללכת כפי עמדת כב’ השופט אלון ולברר אמיתות הצוואה וכי העדים הינם ראייתיים בלבד. עוד מפנה התובעת 2 לעמדתו של כב’ השופט שוחט כי על בית המשפט לאמץ מגמה לקיים צוואת המנוח על אף פגם או חסר צורני שנפל בה עת הדרישות הצורניות שהעמיד המחוקק אינם המטרה אלא האמצעי שנועד להגשים את רצונו של המנוח.
לטענת התובעת 2 הנסיבות מלמדות על רצונו האמיתי של המנוח וכי זה בא לידי ביטוי ברצף ההודעות ששלח המנוח. כך הקשר שלו עם אחותו, ההוראה כי זו תירש זכויותיו חלק מנכס אחד המצוי בישראל, העדר רצונו כי בניו יירשו את נכסיו בישראל, רצונו להיקבר בישראל וכך גם רצונו כי התובעת 2 תירש את זכויותיו בנכס אחר בישראל שהרי מאין צץ רצונו זה של המנוח אם אין מדובר ברצון וודאי.
לטענת התובעת 2 נדרשים אנו להכרעה תקדימית באשר ההתקדמות הטכנולוגית הקדימה את הוראות החוק ומחייבת פרשנות מרחיבה של השלמת פגמים לפי סעיף 25 לחוק.
סיכומי הנתבעים, בקצרה:
לטענת הנתבעים, הדיון בתיק זה איחד בין 2 בקשות מנוגדות, כאשר כל אחת מהתובעות ביקשה ליתן צו קיום צוואה וסמכה בקשתה על צורה שונה של צוואה אל מול טענות הנתבעים לצו ירושה.
לטענת הנתבעים רצונן של התובעות להכשיר “צוואה” שנכתבה או נשלחה כרצף הודעות ביישומון וואטסאפ ולמעשה לכפות צורת צוואה חדשה שלא הוכרה עד היום בדין הישראלי ואף לא בדין ה….. ונחזה כי אף לא בעולם כולו ולא בכדי.
לבקשה לקיום צוואה לא צורפה חוות דעת של הדין הזר ולא הוכחה הצוואה בהעתק, עניינים שהיה ראוי לטענת הנתבעים כי הרשם לענייני ירושה יבחן טרם אישור ההפקדה של הבקשה לצו קיום.
לבקשה לצו קיום צוואה אין כל תשתית משפטית ודינה להידחות. הימשכות ההליכים מצדיק בנסיבות ההליך דנן חיוב בהוצאות משפטיות כבדות.
הנתבעים מבקשים דחיית בקשת התובעת 1 עת ביקשה לזנוח את טענותיה ובקשתה אולם תוך חיובה בהוצאות הנתבעים עד לשלב הסיכומים אשר לא נחסכו מהם בשל התובעת 2. עוד מבקשים הנתבעים דחיית הבקשה של התובעת 2 תוך חיובה בהוצאות בעבור ניהול ההליך כולו.
לטענת הנתבעים הרשימה הקבועה בחוק הירושה באשר לאופן שבו ניתן לערוך צוואה היא רשימה סגורה, היינו קיימים 4 צורות של צוואה בדין הישראלי ולא ניתן לעקוף או לייצר צורך צוואה חדשה פרי מוחן של התובעות.
לטענת הנתבעים, הנתבעים זנחו את הוכחת הדין הזר ומסתמכים רק על הדין הישראלי וממילא בקשתם מנוגדת לדין הישראלי ועל כן יש לדחותה.
לטענת הנתבעים, התובעת 2 הצטרפה לבקשה לצו קיום צוואת התובעת 1 שהיא הלכה למעשה בקשה לקיים צוואה “בכתב יד” ואולם בדיון נטען בעל פה כי לשיטתם מדובר בצוואה “בעל פה” והאמור ממילא מנוגד לבקשה לצו קיום צוואה כפי שהוגשה על ידי התובעת 1 .
בסיכומיהם מתייחסים הנתבעים גם לבקשה של התובעת 1 לקיום צוואה בכתב יד על אף שדינה של הבקשה להידחות עת זו זנחה בקשתה ולו בשל שאלת ההוצאות שיש לחייבה בעבור ניהול הליך זה.
משיבים הנתבעים לטענת התובעת 1 כי הקלדה של אותיות במקלדת מהווה דרך דיגיטאלית וחדשנית יותר לצורת “כתב יד”. קבלת עמדה זו תהווה תקדים מסוכן ולמעשה תבטל את ההגדרה של צורת צוואה המופיעה בחוק. על כן אין לאפשר כיוון זה שביקשה התובעת 1 ללכת בו.
מתייחסים הנתבעים לכך שעל התובעות היה להוכיח את הצוואה בהעתק ואולם כל שהוצג הן צילומי מסך של מכשיר הטלפון של התובעת 1 ונמצאו סתירות באשר לכך עת פרטי שולח ההודעות הופיעו באופן שונה בחלק מההודעות, כאשר צילומי המסך הן למעשה צילום מכשיר הטלפון עצמו והתמונות מלמדות כי מדובר במכשירי טלפון שונים שהוצגו על ידי התובעת 1 ללא הסבר.
כך גם ההודעות הן ממועדים שונים ולא ברור מהו המועד הנטען לעריכת הצוואה. אין מדובר בפגם טכני אלא בפגם מהותי שלא ניתן לו כל הסבר על ידי התובעות.
לטענת הנתבעים, הנטל המוטל על התובעת 2 להוכחת הצוואה כצוואה בעל פה (שכיב מרע) הוא נטל כבד היות שבניגוד לצוואות אחרות היא אינה נעשית בכתב, המצווה לא עושה ולא רואה את הכתוב וגם אינו חותם עליו אלא מדובר מעדות מי ששמעו והבינו את רצון המנוח. בשל כך המחוקק קבע כללים ברורים ונוקשים שלא מתקיימים בענייננו. למעשה לא מתקיימים כלל מרכיבי היסוד הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה. הנתבעים טוענים כי לא מתקיים ולו רכיב אחד מרכיבי היסוד הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה.
לטענת הנתבעים גם אם מדובר ברצון המנוח ואין בכך ספק, מה שכן מעלים הם בסיכומיהם, הרי אין די בכך והדברים הם גם בהתאם להלכת קניג אליה הפנתה התובעת 2 בסיכומיה. שעה שלא מתקיימים מרכיבי היסוד, לא ניתן לקיים את רצונו של המנוח.
סעיף 25 לחוק הירושה אינו יכול לאפשר לרפא את כל ששת הפגמים שעה שלא מתקיימים כלל אלו מרכיבי היסוד בצוואה. סעיף 25 לחוק הירושה נועד לרפא פגמים טכניים, צורניים, אולם הבקשה שלפנינו מבקשת לרפא פגמים במרכיבי היסוד וזאת לא ניתן.
מתנגדים הנתבעים להצגת הדברים כאילו המנוח היה מנותק מבניו שכן הוא עזב את ישראל ועבר להתגורר ב….. על מנת להתקרב ל-2 בניו, נעזר בעורכי דין במסגרת עיסוקיו השונים ועל כן לו רצה היה יכול להסתייע בעורך דין גם לטובת עריכת צוואה ולא עשה כן. הנתבעים מבקשים לדחות את כל “דברי הבלע” שהטיחו בהם בניסיון להכפיש את שמם הטוב בקשר שלהם עם אביהם המנוח.
סיכומי ב”כ האפוטרופוס הכללי, בקצרה:
נטען כי בהתאם להוראות סעיפים 137 ו – 140(א) לחוק הירושה, הואיל והמנוח היה תושב …..והשאיר אחריו נכס מקרקעין בישראל, יש להידרש לדין מקום מושבו של המנוח והיה לעשות כן באמצעות חוות דעת מומחה לדין המושב, הדין הזר. לא הוגשה כל חוות דעת כאמור. לא הוכח אף איזהו הדין החל על עיזבון המנוח בישראל – דין מקום הימצא הנכס היינו ישראל או הדין הזר היינו זה של מדינת ……
נטען כי התובעת 2 לא עמדה בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע המוטלים עליה להוכחה כי ההודעות מהוות צוואה בכלל ומכללא צוואה בעל פה. נטען כי בצוואה נפל פגם ועל כן הנטל היה על הנתבעת 2 להסיר הספק גם באמיתותה של הצוואה.
לפנינו אין צוואה כלל ולא ניתן לרפא את הפגמים ולהכשיר את ההודעות באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה וממילא התובעת 2 כשלה להרים את נטל הבאת הראיות ולא הוכיחה את התקיימות מרכיבי היסוד הנדרשים לפי סעיף 23 לחוק הירושה. בענייננו לא מתקיים כל “גרעין” שבלעדיו אין צוואה.
אין מחלוקת ששומה עלינו לכבד את רצונו של המנוח בהתאם לצוואתו אולם זה ייעשה לפי מסמך או אמירות בעל פה המהוות צוואה תקפה רק מקום שבית המשפט ישתכנע במידה הדרושה על פי מאזן ההסתברויות כי מדובר באמירות או מסמך שנעשה על ידי המנוח ואלו משקפים את רצונו הכן והאמיתי ואין בהבעת רצון גרידא שטרם התגבשה לכלל צוואה.
לא הוכח מי ערך את ההודעות, מי שלח אותן וכי אלו הוקלדו דווקא על ידי המנוח. צילומי המסך שהוצגו מביאים למסקנה אחרת באשר גם זהות השולח לא מצוינת ולא הוסר הערפל העוטה את זהותו של כותב או כותבי ההודעות.
נטען כי לא הייתה כל הסכמה לעובדות המצריכות הוכחות בראיות כי ההודעות נשלחו ממכשיר טלפון סלולארי של המנוח וכי המיקום היה מבית החולים בו היה מאושפז.
גם ב”כ האפוטרופוס הכללי מדגיש את הדרכים הקבועות בחוק הירושה לעשיית צוואה וכי אין בלעדיהן ואין אפשרות בחקיקה שיפוטית כדי ליצור דרכים נוספות לעריכת צוואה.
על אף ההתקדמות הטכנולוגית לרבות מכשירי וידאו, מחשבים, טלפונים ניידים, לא מצא המחוקק לקבוע צורות נוספות לעריכת צוואה על אלו המנויות בסעיף 18 לחוק ולא בכדי שכן יש להידרש תחילה לאמצעי אבטחה מחמירים להבטיח ולהגן את קיום רצון המנוח.
מובא בסיכומים ציטוט מתזכיר חוק הירושה (תיקונים שונים), התשפ”א – 2021 שם גם מפורטים בדברי ההסבר הטעמים לאמצעי ההגנה והאבטחה הנדרשים בהקלטה חזותית ככל שהתיקון יתקבל. בהקשר זה צוין כי טרם תוקן החוק ועל כן לא ייבחן בהתאם לתיקון דנן ואולם ככל שהחוק יתוקן וההודעות יענו על ההגדרות של צוואה בהתאם לתיקון החוק יתכן וניתן יהיה לדון ולאשר את האמור כצוואה אולם רק שהאמור תואם להוראות החוק ומגשים את תכליתו.
נטען כי אין ההודעות עונות על מרכיבי היסוד בכל צורת צוואה ובענייננו לא מתקיימים אלו משלושת מרכיבי היסוד: נאמרה על ידי המצווה עצמו; בפני שני עדים השומעים לשונו; בעת שהמצווה היה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.
אף לו היה מוכח כי ההודעות נשלחו על ידי המנוח והוא זה שכתב אותן, לא ניתן לרפא היעדרו של עד לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה. לא ניתן גם להכיר ולרפא פגם של אמירה לפני עד אחד ובענייננו ההודעות נשלחו לכאורה רק אל התובעת 1 ואין אדם נוסף שיכול לשמש עד העונה על דרישות החוק.
לא הוכח גם מצבו של המנוח ולא ניתן לקבוע מבחינה אובייקטיבית כי בעת כתיבת ההודעות המנוח ראה עצמו מול פני המוות.
ממילא הצוואה לא נעשתה בעל פה ואין להסתפק בדרך אחרת. כך אדם אילם או שחלה במחלה שגרמה לו לשיתוק ביכולת הדיבור יכול לבחור בעריכת צוואה בכל דרך אחרת. כך גם אין זיכרון דברים.
עוד הוסף כי על אף שהתובעת 1 חזרה בה מתביעתה ההודעות גם אינן עונות על הדרישה הקבועה בחוק כדי לראות בהודעות כצוואה בכתב יד.
מעבר לכך, אין כל רלוונטיות למערכת היחסים הנטענת שבין המנוח ובין ילדיו, הנתבעים 1-2.
לסיכום מבוקש לדחות את הבקשה לצו קיום צוואה.
דיון והכרעה:
ייאמר כבר בראשית ובפתח הכרעתי כי לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר עיון בכתבי הטענות ובסיכומים, דין הבקשה לצו קיום צוואה להידחות מכל אחד מהטעמים שיפורטו בהכרעתי ומכלל הטעמים יחדיו.
עיקרון מנחה –כיבוד רצון המת
אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך שהעיקרון המנחה אותנו בבחינת צוואת המנוח הוא כיבוד רצון המת. המשפט הישראלי הקנה למוריש את החופש לצוות ולקבוע מה יעשה ואיך יעשה ברכושו לאחר מותו כאשר “ברצותו מוריש וברצותו מנשל” (ראו ע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, פ”ד מג(1) 772).
רצונו של המנוח הוא הערך המנחה (ראו בע”מ 4990-12 מ.ז. נ’ ח.ז, פורסם במאגרים משפטיים, 13.11.2012) כאשר הכללים שנקבעו בחוק הירושה לעניין זה ובהתאמה לכך בפסיקה נועדו להבטיח הגשמת עיקרון זה. ועל אף היותו העיקרון המנחה, לטובת הגשת עיקרון כיבוד רצון המת נקבעו גם כללים כיצד האמור ייבחן ועל מי הנטל להוכיח את האמור.
הטיב לסכם את הסוגיה, באשר לנטל הבאת הראיות אל מול נטל השכנוע בבירור עיזבונות, בית המשפט המחוזי בעמ”ש (חיפה) 39186-10-13 נ.ח נ’ א.ס.ח, פורסם במאגרים משפטיים, 27.04.14:
“נטל השכנוע – חובת הראיה, על מי?
10. מפאת חשיבותה של סוגיה זו ומרכזיותה בדיני צוואות בכלל, ובמקרה דנן בפרט, אתעכב עליה קמעה. תחילה אפנה לאותם מקרים בהם מוגשת בקשה לקיום צוואה ומנגד מוגשת התנגדות לקיומה, מבלי שקדם לבקשה זו צו ירושה או צו קיום אשר ביטולם מבוקש על פי סעיף 72 לחוק הירושה.
יש להבדיל בין נטל הבאת הראיות- השכנוע לבין נטל ההוכחה. האחרון תמיד נותר רובץ לפתחו של התובע המעוניין באותן תוצאות וסעדים להם עתר. לעומת זאת, נטל הבאת הראיות לא תמיד הולך אחר יוזם ההליך, כך שייתכנו מקרים בהם הנתבע דווקא הוא שיפתח בהבאת ראיותיו. כך למשל, נתבע המודה בעובדות המקימות עילת התביעה, כולן ללא שיור, עליו לפתוח בהבאת ראיותיו.
11. כלל ידוע הוא במשפטי צוואות כי מקום ולא נפל פגם או חסר בצורתה של צוואה, כי אז על המתנגד מוטל נטל השכנוע והוא זה הפותח ראשון בהבאת ראיותיו. כך למשל בע”א 484/85 ציפורה צוקר נ’ לואיזה שמרי, פ”ד מב(1) 441, 442 (1988) נפסק כי בהעדר טענה לקיום פגם בצוואה לרבות פגם בנוגע להצהרת המצווה בפני עדים אין צורך להעיד את העדים שהמנוח “הצהיר בפניהם עובר לחתימתו שזו צוואתו” (ראה גם ע”א 2098/97 בוסקילה נ’ בוסקילה, פ”ד נה(3) 837 (2001), ע”א 130/77 עוזרי נ’ עוזרי, פ”ד לג(2) 346 (1979)).
כך גם נפסק בע”א 706/76 צארום נ’ גורן פ”ד (לב)(3) 548, 550:
“מן הראוי להדגיש כי היום עומדת צוואתו של אדם שאינה לוקה בפגם שבצורה בחזקת כשרות והמתנגד לקיומה עליו הראיה.”
על כך חזר בית המשפט העליון בע”א 587/85 שטרק נ’ מדינת ישראל פ”ד מא(3) 227, 233 (1987):
“בצוואה לא היה כל פגם בצורה או כל פגם אחר הפוסל את תוקפה מבחינת צורת עריכתה החיצונית. נטל ההוכחה בדבר קיום פגמים בצוואה – רבץ על המערערת שהתנגדה לקיום הצוואה”.
מכלל זה למדים כי בהתקיים פגם או חסר בצורתה של צוואה, כי אז נטל הבאת הראיה מוטל על המבקש קיומה (ראה גם פרופ’ ש’ שילה, “פירוש לחוק הירושה תשכ”ה-1965”) (הוצאת נבו).
כלל זה מתחייב גם לאור הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, משזה מורה כי על מבקש קיום הצוואה לשכנע את בית המשפט כי למרות הפגם או חסר שנפל בצוואה בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 (הליכים או פרטים בצוואה בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה) או בכשרות העדים, הרי יש לקיימה ובתנאי כי לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. כל זאת כמובן רק לאחר שהצוואה מקיימת אחר מרכיבי היסוד, אשר בהעדרם אין בפנינו צוואה, ואלה אינם ניתנים לתיקון או ריפוי על פי סעיף 25. לענייננו שלנו, הרי בצוואה בעדים “מרכיבי היסוד” הם שניים: הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים.
בשל קוצר היריעה לא מצאתי להתעכב על שלל האפשרויות והמקרים שבמסגרתם הכירה הפסיקה בהעברת נטל הראיה מהמתנגד למבקש קיום הצוואה, גם בהעדרו של פגם או חסר בצורה. כך למשל, במקרים בהם “הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות אדם אחר בזולתו שהיא כה מקיפה ויסודית…” (ע”א 423/75 בן-נון נ’ ריכטר, פד לא (1) 327 (1976)).”
(ההדגשים שלי, ל.א.)
בענייננו המחלוקת העיקרית, למעשה המחלוקת היחידה, היא האם בכלל אוסף ההודעות שהוגש לבקשה לצו קיום צוואה מהווה צוואה כאשר הנתבעים מצביעים על פגמים צורניים, העדר עמידה בנטל ההוכחה הן באשר להוכחת קיומה של צוואה בהעתק, העדר חוות דעת באשר לדין הזר מטעם התובעות ובפרט באשר לכך כי אין מדובר כלל בצוואה של המנוח בהתאם להוראות חוק הירושה. כלל המחלוקות ובפרט צבר הטענות באשר לאוסף ההודעות שהוגשו כצוואת המנוח מצדיק את העברת נטל השכנוע כולו על כתפי התובעות. ויובהר כי בשלב זה הנטל כולו מוטל על כתפי התובעת 2 אשר נותרה כתובעת יחידה בהליך.
מקובלת עלי עמדת התובעת 2 באשר לכבודו של המנוח וכיבוד רצונו וקיום האמור ואולם האמור אינו עילה לסטייה מהוראות חוק ברורות.
נטען בין היתר שבניו של המנוח לא היו איתו בקשר עת גם העלתה התובעת 1 ספק באשר אבהותו של המנוח ביחס לאחד מהנתבעים וכי רצונו לכאורה היה שבניו לא ירשו אותו אולם האמור אינו רלוונטי באשר לכשרותה של הצוואה ולהכשרתה כצוואה בעל פה וממילא לטעמי טעם זה אינו יכול לעמוד מקום שההודעות שהוצגו מתייחסות רק לנכסים בישראל והרי למנוח היו נכסים ב…… ובניו הם היורשים החוקיים באשר לנכסים אלו.
חוות דעת לדין הזר
בהתאם להוראת סעיף 137 לחוק הירושה קובע כי “על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו, חוץ מן האמור בסעיפים 138 עד 140”.
המנוח, הגם שהוא אזרח ישראלי, אין מחלוקת כי בעת פטירתו היה תושב … שהתגורר ב……., שם גם נפטר.
טענו הנתבעים כי היה על התובעות להגיש חוות דעת באשר לדין הזר ועל מנת להצביע כי בהתאם לדין מקום מושבו של המנוח בשעת מותו ניתן לראות באוסף ההודעות שהוצגו על ידי התובעת 1 כצוואה בכתב יד או צוואה בעל פה. האמור לא בוצע ובהתאם לחוות הדעת מטעם הנתבעים, שהוגשה בתמיכה לבקשה לצו ירושה, הגם שהדין במדינת …. מכיר בדין הישראלי, אין מקום להכיר לפי הדין הזר בצוואה בעל פה ואין אפשרות לפי הדין הזר לראות באוסף ההודעות כצוואה בכתב יד.
התובעות כאמור ויתרו על הצגת חוות דעת על פי הדין הזר ונסמכות הן על חוות הדעת של הנתבעים ועל הוראות סעיפים 138 עד 140 לחוק הירושה הקובעים כך:
“דין נכסים מסויימים
138. נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום המצאם בלבד, יחול על ירושתם אותו דין.
כשרות לצוות
139. על הכשרות לצוות יחול דין מושבו של המצווה בשעת עשיית הצוואה.
צורת הצוואה
140 (א) צוואה כשרה מבחינת צורתה אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, לפי דין מקום עשייתה, לפי דין מקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל או לפי דין אזרחותו של המצווה בשעת עשייתה או בשעת מותו, ובמידה שהצוואה נוגעת למקרקעין – גם לפי דין מקום הימצאם.
(ב) לענין החלתו של דין זר לפי סעיף זה יראו את הכשרות הדרושה למצווה או לעדי הצוואה כענין שבצורה.”
לא הייתה מחלוקת באשר לכשרותו של המנוח לצוות אולם הייתה מחלוקת באשר לצורת הצוואה הן לפי הדין הישראלי והן לפי הדין במדינת …….
לשיטת התובעות די כי עסקינן במנוח שהותיר אחריו נכסי מקרקעין בישראל וכי הצוואה והבקשה לקיומה עוסקת בנכסי המקרקעין כדי לייתר את הנחיצות בהצגת חוות דעת של הדין הזר.
אם נבחן טענות התובעת 2 בהקשר דנן, ניתן להיווכח כי העובדה שמדובר בנכס מקרקעין הכלול בעיזבון המנוח וביחס אליו הוגשה הבקשה לצו קיום צוואה, אינה מרפאת את הפגמים שנפלו בצוואה גם לא על פי הדין הישראלי.
על כך ניתן ללמוד גם מפסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד ב ע”א 8991-04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ’ זוהיר ברגות נצרת, פורסם במאגרים משפטיים, 04.10.2006 שם נקבע כך באשר למנוחה שנפטרה כשהיא תושבת זרה:
” 13. בשנת 1990 נפטרה המנוחה. כיון שאף היא, כבעלה המנוח, היתה אזרחית ותושבת ארגנטינה, ואין כל ספק ששם היה מרכז חייה, חל על ירושתה דין ארגנטינה. ברם, בניגוד לעמדת המערערים בפני בית המשפט קמא, החלת הדין הארגנטינאי אין משמעותה שיש לבחון את כשרות הצוואה בהתאם לדין ארגנטינה בלבד. הדין הארגנטינאי אכן אינו מכיר בצוואה בעל פה (סעיף (ב)8 לחוות דעתו של עו”ד צימנט) אך סעיף 140(א) לחוק הירושה בישראל קובע:
“(א) צוואה כשרה מבחינת צורתה אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, לפי דין מקום עשייתה, לפי דין מקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל או לפי דין אזרחותו של המצווה בשעת עשייתה או בשעת מותו, ובמידה שהצוואה נוגעת למקרקעין – גם לפי דין מקום הימצאם”.
סעיף זה הוא אחד החריגים לכלל הקבוע בסעיף 137, ומגמתו ברורה “לנסות, ככל האפשר, לא לפסול צוואה המבטאת רצון נפטר בגלל פגם טכני בצורת עשייתה” (שילה (חלק שני, תשנ”ה) 155;A. Shaki, “Rules of Private International Law in the Succession Law, 5725 – 1965”, 1 Tel Aviv University Studies in Law 68, 96 (1975). ליחס שבין סעיף 137 לחריגיו, ראו בע”מ 594/04 היועץ המשפטי נ’ פלונית, פ”ד נט(3) 297 (השופט ריבלין)). בהתאם להוראת סעיף זה ניתן, עקרונית, להכיר בצוואת המנוחה לפי הדין הישראלי, אף על פי שהדין החל על הירושה – דין ארגנטינה – אינו מכיר בצוואה שבעל פה. הכשרת צורת הצוואה לפי סעיף 140 אין לה ולא כלום עם הקביעה כי הדין החל על הירושה הוא דין ארגנטינה. הדין החל על הירושה לחוד, והדין לפיו נבחנת צורת הצוואה לחוד (להבחנה זו ייתכנו נפקויות במישורים שונים, כגון כאשר הדין החל אינו מאפשר למלא אחר כל הוראות הצוואה).
14. הקביעה כי הדין החל על ירושת המנוחה הוא החוק הארגנטינאי יש בה מענה לטענתם העיקרית של המערערים, ובעיקר המשיב 4 כאמור, בדבר הדין השונה כביכול שהוחל על עזבונות המנוח והמנוחה, בטענה ששבתה לב על פניה:
“שגה כבוד בית המשפט קמא בהחילו את הדין הארגנטינאי על עיזבון המנוח, כאשר החיל את הדין הישראלי על עיזבון המנוחה. המשיב סבור כי כאשר מדובר בשני מנוחים, בני זוג, שמקום מושבם זהה והנכסים העוברים בירושה זהים – יש להחיל את אותו מערכת דינים. במקרה זה סבור המשיב כי יש להחיל את הדין הישראלי” (עמ’ 3 לסיכומי המשיב 4 בתיק ע”א 9636/05).
התשובה לכך באה מכוח כללי ברירת הדין: על שני המנוחים חל דין אחד – הוא דין ארגנטינה. שאלה משפטית נפרדת היא ברירת הדין ביחס לכשרות הצוואה, ובעניין זה אחת החלופות היא הדין הישראלי לפי סעיף 140(א) לחוק הירושה. אך כמובן, אי קבלתה של טענת “שני הדינים” אין בה די; יש להמשיך ולדון בטענות בדבר עמידתה של הצוואה בדרישות החוק הישראלי.”
כאמור הוצגה חוות דעת מטעם הנתבעים באשר לכך שהדין החל בעניינו של המנוח הוא זה של מדינת …… ועל כך לא הייתה מחלוקת. עוד בחוות דעת המומחה נקבע כי הדין ב…. מכבד את החוק בישראל נוכח עיזבון המנוח המצוי בישראל אולם אינו מכיר בצוואה בעל פה. עוד פירט המומחה בחוות דעתו, עליה כאמור לא נחקר, כי הדין במדינת …אינו מכיר באפשרות של הודעות כתובות כדוגמת אלו שהוגשו כאן כצוואה כשרה וכאשר אין עדים החתומים על המסמך הנחשב כצוואה והמנוח עצמו לא חתום על המסמך, לא ניתן לראות במסמך עצמו כצוואה.
הגם שאני סבורה כי היה מקום להציג חוות דעת מומחה לדין הזר, עת הוגשה כזו על ידי הנתבעים ועליה לא הייתה מחלוקת, אני מוצאת להבהיר כי אף לו היה מקום לוותר על הצגת חוות דעת של הדין הזר באשר לכשרותה של צוואה בעל פה הואיל ומדובר בנכס מקרקעין, ממילא אין מתקיימים מרכיבי היסוד הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה כלפי שיפורט בהמשך.
הוכחת צוואה בהעתק
סעיף 68(ב) לחוק הירושה קובע את העניין הראייתי באשר להוכחת הצוואה:
” צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית המשפט או הרשם לענייני ירושה להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר; ואולם, היה המקור מחוץ לישראל ולא ניתן להגישו, וניתן צו קיום על ידי ערכאה שיפוטית או רשות מוסמכת מחוץ לישראל – לא תהיה הצוואה טעונה הוכחה בהגשת המקור לפי סעיף זה אם הוכח צו הקיום האמור בדרך של הוכחת תעודת חוץ לפי סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971.”
ההודעות שהוגשו ונטען לגביהן כי מדובר בצוואת המנוח הן בהעתק שעה שמדובר בצילום מסך ממכשיר הטלפון של התובעת 1 בטענה כי מספר הטלפון ממנו נשלחו ההודעות הן של המנוח עצמו. הצדדים היו חלוקים באשר למשלוח ההודעות על ידי המנוח אם לאו ולמעשה המחלוקת ביניהם המשיכה גם בסיכומים גם באשר לשאלה האם היה מוסכם אם לאו כי ההודעות נשלחו ממכשיר הטלפון של המנוח אם לאו.
אוסף ההודעות שהוצג על ידי התובעת 1 למעשה היה צילום מסך של מכשיר הטלפון של התובעת 1 עצמה בטענה כי ההודעות המופיעות במכשיר הטלפון שלה הן הודעות ששלח המנוח ממכשיר הטלפון שהיה ברשותו.
התובעת 1 צירפה לבקשתה את אוסף ההודעות אשר לשיטת התובעות שתיהן מהוות צוואת המנוח. עם זאת במהלך חקירתה של התובעת 1 נשאלה היא באשר לאופן שבו הוצגו ההודעות אשר מקימות חשד באשר לטענה כי ההודעות נכתבו, הוקלדו ונשלחו על ידי המנוח ממכשיר הטלפון שלו.
כך למשל הוצגו הודעות לפיהן השולח מופיע בשמו ופעם אחרת מופיע רק מספר השולח ללא שהתובעת 1 ידעה לתת על כך הסבר.
בסיכומים התייחסו הנתבעים למחלוקת באשר לזהות שולח ההודעות וכי לא הוכח על ידי התובעת 2 כמחויב בחוק תקפותן של ההודעות כצוואה.
מכשיר הטלפון של המנוח לא היה בנמצא והצהירו הנתבעים כי אין הוא ברשותם לאחר שנפטר המנוח בבית החולים ונמסרו חפציו לידם לא היה מכשיר הטלפון בין חפציו האישיים. יוער כי הייתה בקשה מטעם התובעת 1 למנות מומחה בהקשר לכך אולם שעה שמכשיר הטלפון של המנוח לא היה בנמצא, לא מצאתי מקום למנות מומחה בתחום התקשורת, כבקשת התובעת 1, שממילא לא יכול להעיד מי הוא כותב ההודעות.
מטעם הנתבעת 1 זומן להעיד מר …. אשר במהלך חקירתו הראשית ולאופן שבו התקשה לשמור על קשר עם המנוח במהלך אשפוזו העיד כך:
” העד, מר ….: התקשרתי אליו אחרי איזה יומיים וכבר לא נתנו לי לדבר אתו ולא נתנו לי שום גישה אליו ולחצתי שם את האחות אמרתי לה “תגידי לי מה קורה”, אז היא ככה אמרה לי שהוא מצבו לא טוב והוא מאושפז איך אומרים איפה שכל נדמה לי חולי קורונה אם אני זוכר נכון, זהו ומאז לא הצלחנו לתקשר אתו וניסיתי להתקשר כמה פעמים וזהו לא דיברתי אתו לא הצלחתי לתקשר אתו וכל הזמן ניסיתי להתקשר אבל ממש חסמו אותי ולא נתנו לי להתקשר.
כב` הש` אקוקה: מי לא נתן לך להתקשר?
העד, מר …: בבית חולים לא נתנו לי לדבר אתו, להתקשר אני התקשרתי אבל לא נתנו לי להגיע אליו לא נתנו לי לדבר אתו.
כב` הש` אקוקה: הטלפון שלו לא היה אצלו?
העד, מר ….: הטלפון שלו היה אצלו אני דיברתי אתו בבית החולים.
כב` הש` אקוקה: אבל אתה אמרת “ניסיתי להתקשר אליו”, הוא לא ענה לטלפון שלו?
העד, מר ….: לא נתנו, תמיד כשהייתי מתקשר האחות הייתה מרימה את הטלפון ואז התחלתי להתעקש, התקשרתי לבית חולים אחרי שהוא לא ענה לי לטלפון שלו ואז מבית חולים איתרתי את בית החולים והתקשרתי אליהם ואמרו לי שרק נותנים לבני משפחה ולא הסכימו לתת לי לדבר אתו, אמרתי להם אבל הוא צריך את העזרה שלי, שום כלום לא הסכימו ומאז לא דיברת אתו.”
(ראו שורות 13-29 עמוד 15 לפרוטוקול מיום 30.5.2023).
דברים דומים הוא מסר בהמשך עדותו בשורות 3-7 עמוד 24 לפרוטוקול).
עדות זו מלמדת כי מכשיר הטלפון של המנוח לא היה ברשותו כל מהלך אשפוזו וכי המנוח עצמו לא תיקשר באמצעות מכשיר הטלפון שלו כך שלא ברור האם במועד בו נשלחו ההודעות עוד היה מסוגל לנהל תקשורת באופן עצמאי.
גם בנו של המנוח, …., העיד באשר לאופן שבו היה בקשר עם המנוח. כך העיד שלא היה נוהג להתכתב איתו בהודעות באמצעות היישומון “וואטסאפ” (שורות 6-7 עמוד 45 לפרוטוקול מיום 30.05.2023) וכי בעת אשפוזו, הקשר של המנוח עמו היה באמצעות שיחות טלפון שעשה הבן למחלקה בבית החולים ולא למכשיר הטלפון האישי של המנוח (שורות 14-22 עמוד 37 ובהמשך 15-24 עמוד 44 לפרוטוקול מיום 30.50.2023) .
לאחר בחינת כלל הראיות אכן אין אפשרות לקבוע מפורשות ובהתאם למאזן ההסתברויות המחויב בדין האזרחי כי אכן ההודעות הוקלדו ונשלחו על ידי המנוח ממכשיר הטלפון שהיה בשימושו. ממילא הנתבעת 2 טענה כי מדובר בצוואה בעל פה והיא מוותרת על הטענה באשר לצוואה בכתב יד, ועל כן בהקשר לטענותיה – שהן ממילא הטענות היחידות המחייבות הכרעה בשלב זה – אין נחיצות לדון בשאלת הוכחת הצוואה שהוגשה בהעתק לפי סעיף 68(ב) לחוק הירושה.
צורות לעריכת צוואה
חוק הירושה קובע את הצורות בהן ניתן לערוך צוואה. הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו הן אלו הקבועות בסעיף 18 לחוק הירושה וכן סעיפים 19 ו – 23 לחוק הירושה. ואלו הן:
” צורות הצוואה
18. צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה.
צוואה בכתב יד
19. צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.
[…]
צוואה בעל-פה
23 (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.”
בעניינו נטען על ידי 2 מבקשות צו הקיום כי מדובר בצוואת המנוח כאשר התובעת 1 ביקשה לראות בצוואה כצוואה בכתב ידו של המנוח ואילו התובעת 2 טענה כי מדובר בצוואה בעל פה. העובדה כי כל אחת מהתובעות טענה לצורה אחרת באשר לאופן שבו נערכה הצוואה מחדדת את הקשיים שבטענות כל אחת מהתובעות לראות באוסף ההודעות שהוגשו כצוואה המקיימת את רכיבי היסוד הקבועים בחוק הירושה.
שיטת המשפט הישראלית מכירה למעשה ב – 4 צורות לעריכת צוואה כמפורט בסעיף 18 לחוק הירושה. אין בלעדי רשימה זו של צורות לעריכת צוואה ובית המשפט אינו מוסמך להכיר בכל צוואה שאינה בהתאם לאחת הצורות לעריכת צוואה המפורטות בסעיף 18 לחוק הירושה. ניתן לראות ברשימה הקבועה בסעיף 18 לחוק הירושה באשר לצורות לעריכת צוואה כרשימה סגורה כפי שגם הובא בע”א 7631-12 ישראל אמסטר נ’ קרן קיימת לישראל, פורסם במאגרים משפטיים, 12.08.2015 :
“25. צוואה הינה מסמך שעורך אדם בחייו ובו הוא מביע את רצונו באשר למה שייעשה ברכושו לאחר מותו. חוק הירושה קובע כללים בדבר צורתה של צוואה (סעיף 18 לחוק) אך בניגוד לדין שקדם לו (פקודת הירושה, 1923) הוא אינו מגדיר מהי “צוואה”. עם זאת, מקובל להגדיר צוואה כמסמך בעל תוקף משפטי, הערוך באופן שנקבע בחוק, שתכליתו הבעת רצונו של אדם בדבר חלוקת נכסיו לאחר מותו, רצון שנגזר במישרין מכבוד האדם ושכולל בחובו את האוטונומיה של הרצון הפרטי ואת זכות הקניין. עוד מקובל לומר כי צוואה הינה מסמך שבו מביע אדם את רצונו שנכסיו יחולקו לאחר מותו באופן שונה מזה שנקבע בחוק הירושה, דהיינו תוך חריגה מסוימת מכללי הירושה על פי דין הקבועים בחוק – כגון חלוקת נכסיו לאנשים שאינם יורשיו על פי דין או חלוקה ליורשיו על פי דין אך בחלקים שונים מאלו שנקבעו בדין [ראו: שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 91-89 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, 2014) (להלן: דיני ירושה ועיזבון); מיכאל קורינאלדי דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות 205-201, 227 (מהדורה שנייה, 2012) (להלן: דיני ירושה)].”
בהקשר זה עוד אפנה לאשר נכתב בספרם של שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומי, דיני ירושה ועיזבון, מהודה שביעית מורחבת ומעודכנת 2014, עמוד 91:
“… זוהי רשימה סגורה. בתי המשפט לא הכירו בצורה אחרת או נוספת כבצוואה (ע”א 155/73 שרון נ’ ליבוב פ”ד כח (2) 673; ע”א 221/75 שוורץ נ’ שוורץ פ”ד לא(2) 33; ע”א 679/76 סלי נ’ עיזבון שפר פ”ד לב(2) 785; ע”א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון רודה נ’ שרייבר פ”ד מז(2) 441. ראו גם ד”נ 40/80 קניג נ’ כהן פ”ד לו(3) 701, שם דחו שופטי הרוב את ניסיונו של השופט אלון להכיר בצוואת שכיב מרע שנעשתה בכתב…”
בסעיף 25 לחוק הירושה נקבעו הכללים באשר לתיקון פגם שנפל בצוואה ואולם רק בהתייחס להשלמת אחת מהצורות הקבועות בסעיף 18 לחוק הירושה. היינו אין סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר יצירת צורה חדשה של צוואה ואין הוראת החוק מאפשרת השלמת פגמים הקבועים בסעיף זה כחלק מרכיבי היסוד של הצוואה.
השלמת פגם, פגם צורני
סעיף 25 לחוק הירושה מתייחס לפגמים צורניים שרשאי בית המשפט להשלים ובלבד שמתקיימים רכיבי היסוד וכדלקמן:
” קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה
25(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה “מרכיבי היסוד בצוואה” הם:
(1)בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;
[…]
(4)בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.”
בענייננו נטען על ידי התובעת 1 לקיומה של צוואה בכתב יד ואילו התובעת 2 שביקשה להצטרף לבקשת התובעת 1 ורק בעניינה נותר להכריע, טענה כי מדובר בצוואה בעל פה.
על אף כי הרשימה בסעיף 18 לחוק הירושה היא רשימה סגורה, הרי הרשימה בסעיף 25 לחוק הירושה אינה מגדירה מהו פגם וזוהי למעשה רשימה שאינה סגורה, עם זאת מחייבת היא עמידה תחילה ברכיבי היסוד הקבועים בסעיפים 19-23 לחוק הירושה על מנת להמשיך ולברר האם יש מקום לתקן את הפגם אם לאו (ראו דנ”א 7818-00 יוסף אהרן נ’ אמנון אהרוני , פ”ד נט(6) 653)
המחוקק קבע 4 צורות לעריכת צוואה ברשימה סגורה ואין לבית המשפט האפשרות להרחיב על הרשימה הקבועה בחוק. ויותר מזה, המחוקק אף בחר להגביל את בית המשפט גם במסגרת 4 הצורות הקבועות בחוק וקבע כי בית המשפט רשאי לתקן רק פגמים צורניים היינו לו ימצא בית המשפט כי נפל פגם מהותי באופן הצוואה כפי הקבוע בחוק, אין רשאי הוא לתקן את הפגם. אם כך, במגבלות אלו, לא כל הבעת רצון של המנוח תכובד.
הגם שאין נדרשת אני עוד להכריע באשר לבקשה לצו קיום צוואה בטענה כי מדובר בצוואה בכתב יד, נוכח זאת שהתובעת 1 לא הסבירה בעמדתה האם היא מסכימה לדחיית התביעה, והואיל והיא הותירה לשיקול דעת בית המשפט את שאלת ההוצאות, יש מקום לדון בסיכויי ההליך על מנת להכריע גם בשאלת ההוצאות עליה עומדים התובעים על כן אציין ובקצרה כי דין התביעה של התובעת 1 להידחות שעה שלאחר שמיעת העדויות, אין בנמצא כל צוואה בכתב יד.
סעיף 25 לחוק הירושה קובע כי על מנת לתקן פגם שנפל בצוואה בכתב יד, יש תחילה לקבוע כי מתקיים מרכיב היסוד בצוואה והוא כי הצוואה כולה היא בכתב ידו של המצווה. זהו מרכיב היסוד שבלעדיו אין מקום כלל לדון ביתר הפגמים ועל כן לא יכולות התובעות לבקש לתקן את הפגם שברכיב זה. למעשה בקשת התובעת 1 היא לתיקון הפגמים בכל רכיבי “צוואה בכתב יד” שכן מבקשת היא פרשנות רחבה וחריגה מהו כתב ידו של המנוח. לשיטת התובעת כל פעולה שנעשתה על ידי המנוח יכולה להתפרש ככתב ידו, כך הקלדה של המנוח באמצעות לחיצה על מקשים באצבע יכולה לענות לשיטתה על ההגדרה “כתב יד”. כשם שמסמך מודפס שיצא תחת ידו של המנוח אינו יכול להיחשב כצוואה בכתב יד, כך גם הודעות בדואר אלקטרוני, כך גם בענייננו, אוסף הודעות שנשלחו באמצעות אפליקציית להעברת מסרים, וואטסאפ.
מהכלל אל הפרט, הבקשה שלפני – בקשה לקיום צוואה בעל פה
מקובלת עלי גרסת הנתבעים כי טענות התובעת 2, אשר הצטרפה לבקשה לצו קיום צוואה ללא שהוגשה כל בקשה מטעמה בהקשר זה לרשם לענייני ירושה, מנוגדת לבקשה לצו קיום צוואה שהרי אם מדובר בצוואה בכתב יד לא ניתן לראות באוסף ההודעות כצוואה בעל פה ולא ניתן לטעון באשר לצוואה שהמנוח אמר בעל פה כצוואה בכתב ידו.
עת גם לשיטת התובעת 1 כפי שהוגשה ביום 23.10.2023 אין עוד בקשה לצו קיום צוואה שיש לברר, בהעדר בקשה מטעם התובעת 2 לצו קיום צוואה בעל פה, לא היה מקום להמשיך ולברר את בקשת התובעת 2 הנסמכת רק על טענותיה בעל פה. ויוער כי במעמד הדיון שהתקיים לפני ביום 27.11.2023 נטען על ידי ב”כ התובעת 2 כי בסיכומים תהא התייחסות באשר לבקשת התובעת 1 לצו קיום צוואה בכתב יד אליה הצטרפה הנתבעת 2. בסיכומים ויתרה התובעת 2 על טענות באשר לצו קיום צוואה בכתב יד ומכאן, בהעדר בקשה לצו קיום צוואה בכתב יד, לא ניתן לברר את בקשת התובעת 2 אשר נסמכת על בקשתה בעל פה במעמד הדיון לראות בצוואת המנוח כצוואה בעל פה (“שכיב מרע”).
ואף לו הייתי מוצאת כי יש מקום לברר את הבקשה כבקשה לצו קיום צוואה בעל פה, הרי גם בעניין זה לא ניתן להשלים ולתקן את הפגמים בצוואה שכן אין מתקיימים רכיבי היסוד באשר לצוואה בעל פה.
כדי לקבוע כי מדובר בצוואה בעל פה בהתאם להוראת סעיף 23 לחוק הירושה, נדרשים להתקיים חמישה תנאים מצטברים ואלו יבחנו בענייננו: (1) המצווה ‘שכיב מרע’ או מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות; (2) הציווי יהיה בעל פה בפני שני עדים שמבינים את שפת המצווה; (3) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה ירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים; (4) זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה; (5) הרישום, החתימה וההפקדה יעשו בסמוך לאחר שניתן לעשותם. על כך יש להוסיף כי בית המשפט נדרש להשתכנע באשר לאמיתות הצוואה וכי זו משקפת את גמירות דעתו של המצווה בדבר רצונו והבנתו באשר לתוכן הצוואה וכי זוהי צוואתו (ראו ע”א 8991/04 ברגות נ’ ברגות [פורסם בנבו] (4.10.2006), ע”א 88/88 יעקובוביץ נ’ היועמ”ש, פ”ד מד(2) 69).
כפי שנטען גם על ידי הנתבעים, הנטל להוכחה כי מדובר בצוואה בעל פה מוטל על התובעת 2 ואין מדובר בעניין של מה בכך באשר מדובר בנטל כבד הן באשר לכלל הנסיבות של עריכת הצוואה והעובדה כי גם לשיטת התובעת 2 מדובר בצוואה שעריכתה חריגה ונדרש בית המשפט לסוגיה תקדימית וגם בהתאם לפסיקה שמצאה כי באשר לטענות לצוואה בעל פה, הנטל המוטל על מבקש צו הקיום ממילא הוא כבד משום שבניגוד ליתר הצוואות, הצוואה לא נכתבת על ידי המנוח והוא אינו רואה את נוסחה ולא חותם על כך (ראו 436/01 רכאב נ’ רכאב, פ”ד נח(6) 913).
סעיף 25 קובע מהם רכיבי היסוד בלעדיהם לא ניתן להשלים פגמים אחרים שנפלו בצוואה בעל פה ואלו הם: (1) הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו ; (2) בפני שני עדים השומעים את לשונו ; (3) בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.
מחלוקת בין הצדדים באשר להודעות שהציגה התובעת 1 והאם הדברים נכתבו על ידי המצווה בעצמו ועל כך דנתי כבר לעיל ומצאתי כי לא עמדה התובעת 2 בנטל להוכיח את האמור.
אף לו הייתי משוכנעת מעל לכל ספק סביר כי ההודעות נשלחו על ידי המנוח, הוא עצמו הקליד את ההודעות ושלח אותן ממכשיר הטלפון שהיה ברשותו ובשימושו הבלעדי, הרי ממילא ההודעות לא נאמרו “בלשונו” של המנוח ולא ניתן לפרש את האמור כאילו גם כתיבת ההודעות יכולה לשמש “כלשונו” שעה שהוראת החוק מדבר על אמירה “בעל פה” היינו במילים ובשפה ש”שני עדים השומעים את לשונו” של המנוח. היינו מדובר בדיבור של המנוח ובשמיעת דבריו על ידי שני עדים. לא ייתכן כי קריאת הודעות תהווה שמיעת תוכן הצוואה כהגדרת החוק. כל פרשנות אחרת באשר לשני תנאים אלו של “דיבור” ו”שמיעה” על ידי שני עדים למעשה תייתר את כל הוראת החוק לעניין קיומם של רכיבי היסוד ההכרחיים לקביעה כי מדובר בצוואה כשרה.
גם התנאי השני לפיו אמירות המנוח המצווה יובאו לפני שני עדים לא מתקיימים. בענייננו, לכל היותר, ישנה עדה אחת אשר אצלה נתקבלו הוראות המנוח הנטענות להיות צוואתו, והיא התובעת 1. מכלל טענות התובעת 2 לא מצאתי כיצד מבקשת היא להתגבר על הרכיב היסודי דנן. עסקינן בפגם שממילא אין בית המשפט רשאי להשלימו ולתקנו על מנת לראות במצרף ההודעות כצוואת המנוח.
גם התנאי השלישי הקובע כי המנוח ראה עצמו בנסיבות כמי שעמד לפני המוות או כי אכן עמד לפני מותו לא הוכח. העובדה כי המנוח נפטר פרק זמן קצר לאחר שליחת ההודעות אינה יכולה להוות ראיה לכך שאכן במעמד כתיבת ההודעות ראה את עצמו לפני מותו. הוראה זו מחייבת בחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית כיצד המנוח תפס את מצבו ומה היה מצבו לאשורו (ראו ע”א 516/73 אומר נ’ קוגוט, כט(1) 107 (ש’ שוחט, נ’ פינברג, וי’ פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית (2014), עמ’ 117). אף לו תתקבל עמדת התובעת 2 – שכאמור לא הוכחה – כי המנוח ראה עצמו לפני המוות, נוכח נוסח ההודעות המתייחסות גם למקרה של פטירה ורצונו להיקבר בישראל, הרי החשש היה דווקא בשל הטיפול שהוצע למנוח והחשש שלו מכך ולא בהכרח בשל מצבו הרפואי. עוד לא הוכח מצבו הרפואי האמיתי של המנוח ביום כתיבת ההודעות. העובדה כי אין מחלוקת באשר לשהותו של המנוח באשפוז ובבידוד אינה מלמדת דבר שעה שכל הצדדים מסכימים כי העולם כולו “נסגר” ונלחם בהתפשטות מגפת הקורונה וכי חלק מהאמור כלל גם סגרים ובידוד חולי קורונה. הרי בהתאם לתקנות שהותקנו בישראל בסביבות התקופה בה נכתבו לכאורה ההודעות, לבידוד נדרשו גם מי שרק נחשפו לחולה קורונה הגם שהם עצמם טרם אומתו כחולים ועל כן שהות בבידוד כשלעצמה אינה מלמדת דבר.
העניין בעריכת צוואה בעל פה באופן שבו המחוקק קבע, מלמדת על הצורך להזדרז ולערוך את הצוואה באופן הזה. דווקא העובדה כי המנוח שלח הודעות שלא במועד אחד אלא בחלקים, בין התכתבויות נוספות וחילופי דברים בינו ובין התובעת 1, מלמדות כי לכאורה הייתה לו היכולת לעשות צוואה בכל דרך אחרת, לרבות כתיבת הצוואה בכתב ידו. לעניין זה אבקש להוסיף ולהתייחס גם לעדותו של העד, מר …, אשר לטענתו, המנוח פירט בפניו על רצונו להעביר חלק מעזבונו לאחותו, התובעת 1, וחלק אחר לתובעת 2. עניין זה, כך לטעת העד, עלה בשיחה עם המנוח שנים ספורות לפני פטירתו (ראו שורות 4-28 עמוד 17 לפרוטוקול מיום 30.05.2023) והוא אף המליץ למנוח לערוך צוואה אך זה המנוח לא אימץ ההמלצה:
“עו”ד …: או-קיי אמרת שכמה שנים לפני שהוא נפטר אתה המלצת לו לסדר את העניינים שלו שיסדר את הירושה שלו נכון?
העד, מר …: כן.
עו”ד …: או-קיי מה אתה יכול לספר לי? מה המלצת לו לעשות?
העד, מר …: שום דבר מיוחד, בגלל שאני מכיר שהוא בן-אדם מהעולם סליחה הישן, איך אני אגיד את זה, ולא הכי מאורגן אז אמרתי לו “… למה אתה מחכה אבל עם כל הדברים? אתה רואה שיש לך כבר לפי מה שאתה אומר המצב כל כך איך נקרא לזה, אולי מסובך או אני לא יודע מה, כדאי שתרשום ולך סדר את העניינים קדימה”.
עו”ד …: המלצת לו לך תעשיית צוואה אם הבנתי נכון?
העד, מר ….: כן.
עו”ד …: או-קיי ומה הוא אמר לך לגבי זה?
העד, מר …: אתה יודע מה זה (לא ברור) לא כל כך התייחס לזה, אמר בסדר כזה רק כדי להשתחרר ממני.”
(ראו שורה 26 עמוד 22 עד שורה 7 עמוד 23 לפרוטוקול מיום 30.05.2023).
עניין זה מלמד כי אם אכן הייתה כוונה כזו של המנוח, הייתה לו האפשרות לערוך צוואה אולם לא עשה כן ויש לכבד גם את המנוח שבחר לא לערוך צוואה על אף הדברים שנטענו על ידי העד.
יש עוד להוסיף כי העד בכנותו הודה כי לא ידוע לו על הקשר של המנוח עם העמותה , התובעת 2 (ראו שורות 1-3 עמוד 21 לפרוטוקול מיום 30.05.2023).
מדובר במנוח שטרם פטירתו היה מאושפז בבידוד בשל מחלת הקורונה. עצם הבידוד בשל מחלת הקורונה אינה מלמד על כך שהיה מנותק קשר לחלוטין. כך למשל היה בקשר עם אחותו וכתב לה הודעות. הרי גם נטען לקשר עם בחורה בשם … שעל אף הבקשה לזמנה לחקירה בהיוועדות חזותית לבסוף היה ויתור על העדתה. בידי עדה זו היה הכוח ללמד על היכולת של המנוח לתקשר עם אחרים למעט אחותו. ממילא מדובר במנוח אשר היה מאושפז והיה בקשר עם רופאיו וצוות המטפלים בכלל בבית החולים. הרי אחרת איך אפשר להסביר את ההודעות בהן מפרט את מצבו הרפואי ואת ההסברים שקיבל מרופאיו באשר למצבו או את ההודעות שביקשה התובעת 1 עת התכתבה עם אותה בחורה העונה לשם … אשר סיפרה על הטיפול שהמנוח מקבל מרופאיו.
אף לו היה מקום לקבל את הטענה כי כתיבת ההודעות היא התקשורת היחידה של המנוח במצב אשפוזו בבידוד, הרי לא הוכח כי נמנעה מהמנוח היכולת לכתוב בכתב ידו את רצונו ולקיים את הוראות החוק באשר לצוואה בכתב יד. שלא כטענת התובעת 1 בהליכים המקדמיים, למנוח לא היה כל קושי או מגבלה פיסית אשר מנעה ממנו את יכולת הכתיבה עד כדי שהדרך היחידה להעלות את הדברים על הכתב היא בהקלדה.
מעבר לכל מדובר בהודעות שנכתבו שלא ברצף אחד ובין לבין ישנן התכתבויות שאינן קשורות לרצונו לכאורה של המנוח, כאשר התובעות ביקשו לראות באוסף שלהן כצוואה אחת ואולם לא מן הנמנע כי הודעה מאוחרת מבטלת הודעה קודמת כמנהג צוואה מאוחרת המבטלת צוואה קודמת. אין הכרח כי הצוואה המאוחרת תתייחס לאותם נכסים שבצוואה הקודמת על מנת שתבוטל הצוואה הקודמת. אין אני נדרשת לשאלה האם מדובר בצוואות משלימות שכן האמור כלל לא נטען.
נטען על ידי התובעת 2 כי הסוגיה שלפנינו ייחודית וחדשנית שכן זימנה לנו דיון בחידושי טכנולוגיה מהשנים האחרונות ולכן לא פלא שגם אין תקדימים בעניין. ייאמר בהקשר זה כי כתיבת הודעות אינה חידוש טכנולוגי ייחודי לתקופה בה נשלחו ההודעות. מזה שנים ארוכות עושים אנו שימוש בהעברת מסרים באמצעות המרשתת כך בהעברת הודעות בדואר אלקטרוני, הודעות טקסט כתובות ואכן, גם במסגרת אפליקציות להעברת מסרים. בהקשר זה מקובלת עלי גם עמדת הנתבעים בסיכומיהם כי לכל הפחות היה שולח המנוח הודעה מוקלטת לשמוע את קולו אומר את רצונו ואולי אז היה ניתן לקבל כי המנוח הוא זה שאמר את הדברים בלשונו ולא אחר רשם אותם כהודעה במקומו אולם לא ניתן להתייחס להודעות כתובות “כלשונו” של אדם.
נחזה כי התובעת 2 מנסה להיבנות מכך שהמנוח הביע רצונו במסגרת ההודעות שנשלחו לנתבעת 2 בהזדמנויות שונות במהלך אשפוזו כשמצבו הרפואי היה קשה ואולם הדבר מעמיד מספר קשיים.
אמנם נטען כי מדובר בקושי עובדתי שניתן להשלמה על מנת להוכיח כי המנוח בעצמו שלח את ההודעות ובכך מדובר בכוונתו האמיתית שיש לכבד עם זאת, ואף לו אקבל את הגרסה העובדתית הנטענת באשר למצבו הרפואי הקשה של המנוח בעת שליחת ההודעות, לא הוכח כי מצבו הרפואי של המנוח אפשר לו להבין את משמעות עריכת צוואה וכי נבחנה כשירותו בהקשר זה. לטענת התובעות מצבו הרפואי של המנוח היה קשה והוא היה מבודד בבית חולים, סבל מקשיי נשימה והיה צורך לחבר אותו למכונת הנשמה מסוג אקמו ונפטר תוך פרק זמן קצר מיום אשפוזו (כך גם מסכימה התובעת 2 בסיכומיה). המנוח בעצמו כותב באשר לרמת החמצן בדם בין ההודעות שהוגשו על ידי התובעת 1. גם מהעדויות של כלל העדים ניתן להתרשם באשר למצבו של המנוח ונחזה כי אין מחלוקת של ממש באשר למצבו הרפואי הקשה טרם פטירתו (ראו למשל עדותה של תובעת 1 בעמודים 60-61 לפרוטוקול מיום 30.05.2023 המאשרת כי גם היא לא הייתה כל מהלך האשפוז בקשר ישיר עם המנוח וכי הוא עצמו התקשה לנהל שיחות בשל מצבו.
על אף שנטען על ידי התובעות כי מצבו הרפואי של המנוח היה קשה מאד ולכן שלח את ההודעות על מנת לראות בהן את צוואתו, מנגד צורפו הודעות נוספות והתכתבויות שבין התובעת 1 ובין הגב’ …., אשר על עדותה ויתרו התובעות לבסוף, מהן ניתן ללמוד על שיפורים רגעיים במצבו הרפואי ועל כן לא ברור האם מי מהצדדים סבר כי מצבו של המנוח כה קשה.
העדים
ביום 30.5.2023 התקיימה ישיבת הוכחות, אז נשמעו העדים מטעם התובעת 1 והנתבעים. יש לציין כי התובעת 2 לא ביקשה לזמן עדים מטעמה ועתה בסיכומיה נסמכת היא על העדים שנשמעו בהליך ועל טיעונים משפטיים.
מרבית העדים העידו באמצעות היוועדות חזותית כאשר העדים מטעם התובעת 1 זומנו להעיד ולמסור גרסתם בחקירה ראשית במעמד הדיון. התובעת 1 ביקשה לזמן גם את הגב’ … אשר התכתבה עם הנתבעת 1 במהלך אשפוזו של המנוח בבית החולים טרם פטירתו ואולם לבסוף הודע כי בשל קשיים להביאה לעדות, מוותרת התובעת 1 על עדותה.
יש לציין שני עיקרים: (1) העדים מטעם התובעת 1 והנתבעים עצמם, שהעידו בהליך, לא תרמו דבר באשר לרכיבי היסוד שנבחנו על מנת לקבוע כי אכן יש לפני צוואה. (2) עיקר החקירה של עדי התובעת 1, חקירת התובעת 1 וחקירת הנתבעים עסקה באשר לקשר של המנוח עם ילדיו, הנתבעים. וכפי שצוין כבר לעיל, אין משמעות לטיב הקשר דנן באשר להוראות הירושה על פי דין. אין בכוח טענות אלו כדי ליצור צוואה בניגוד להוראות הדין. במילים אחרות, אף לו הייתי מקבלת את טענות התובעות באשר להעדר קשר של המנוח עם ילדיו, לכל הפחות קשר רופף עם אחד מהם ועם השני ספק שהוטל באבהותו, הרי אין בכל אלו כדי לייצר צוואה.
באשר לעדותה של התובעת 1 אדגיש כמה נקודות:
התובעת 1 העידה כי לא כל פרק זמן אשפוזו של המנוח טרם פטירתו עמדה היא בקשר עמו באמצעות הטלפון הנייד שלו.
במהלך החקירה ועת הציגה התובעת 1 את מכשיר את הטלפון שברשותה, עמו עשתה שימוש לטובת יצירת הקשר עם המנוח בעת אשפוזו בבית החולים טרם פטירתו ואולם עלו קשיים באשר לפרטי איש קשר והאופן שבו בחלק מההודעות מופיע שמו של המנוח כאיש קשר ובחלק אחר מופיע רק מספר טלפון.
העידה התובעת 1 כי המנוח ביקש להסמיך אותה ואת הגב’ … כמוציאות לפועל רצונו האחרון (שורות 10-12 עמוד 82 לפורטוקול מיום 30.05.2023) אולם מנגד המשיכה והעידה באשר לקשר עם הגב’ …, שכאמור לא העידה בהליך כאן, ואישרה התובעת 1 כי לא הכירה את אותה גברת קודם לאשפוזו של המנוח וכי הקשר ביניהן נוצר רק לאחר אשפוזו של המנוח (שורות 18-26 עמוד 82 שם).
יצוין כי מעבר לסתירה בדברים, אני דווקא השתכנעתי מכלל העדויות כי הגב’ … לא הייתה קרובה דיה למשיב כפי שמבקשת התובעת 1 להציג. לכל היותר מדובר בהיכרות על רקע עסקי שלא התרשמתי כי יש בה כדי להשפיע על ההליך ולהוכיח כוונתו האמיתית ורצונו הבלתי מעורער של המנוח. תמיהתו של המותב באשר לאופי הקשר של המנוח עם הגב’ … עלה כבר במעמד הדיון וראו עמוד 84 ועמוד 113 לפרוטוקול הדיון מיום 30.05.2023). התובעת 1 המשיכה להעיד בהקשר לקשר שנוצר עם הגב’ …רק לאחר אשפוזו של המנוח ולא מצאתי כל התכתבות או שיחה שבה ביקש המנוח כי הגב’ …תהא אחראית ביחד עם התובעת 1 עת למעשה התובעת 1 העידה כי ניסתה למצוא דרך להיות בקשר עם המנוח במהלך אשפוזו או להעביר לו מטען לטלפון הנייד כשבניו לא בקשר עמה ולטענתה גם לא היו בקשר עם המנוח. מכך נלמד לגישתי שהקשר של התובעת 1 עם הגב’ … נוצר ביוזמתה וללא כל הפניה או בקשה מצד המנוח בעניין זה.
התובעת 1 העידה כי המנוח, לכל הפחות בעסקיו, היה אדם מאד אחראי (שורה 20 עמוד 89 לפרוטוקול מיום 30.05.2023) ואף נתן בידי התובעת 1 מסמכים לטובת ניהול נכסיו בישראל (שורות 18-28 עמוד 90 לפרוטוקול מיום 30.05.2023). האמור דווקא מלמד כי לשיטת התובעת 1 מדובר במנוח שאחראי דיו על מנת שככל שאכן רצה זאת, היה באפשרותו לערוך צוואה תקפה.
וחשוב מכל, נשאלה התובעת 1 באשר לאי עריכת צוואה תקפה של המנוח ואישרה כי גם לשיטתה לא ערך המנוח צוואה ולא התעסק באמור:
“עו”ד …: או-קיי אם הבנתי נכון מדובר בבן-אדם שהסתדר ב….. גם בעסקים, גם דיבר את השפה, היה בסך הכל איש עסקים מצליח. אם הקשר שלו אלייך היה כל כך קרוב למה הוא לא הלך לאיזה עו”ד שיערוך לו צוואה וירשום אחותי ….הנפש התאומה שלי אני מוריש לה ככה וככה?
העדה, גב’ …: אז אני אסביר, קודם כל הוא רצה לעשות את זה בקרוב, הוא לא ידע שמצבו בשנייה 1 יתדרדר, הרי אני הייתי גם כן חולת קורונה וכשהיינו בקשר הוא ראה שאני יוצאת מזה, הוא לא רצה שאלך לבית חולים גם אמר לי “אל תלכי אל תלכי” אז הוא יצר איתי קשר, הייתי גם מאושפזת לילה 1, הוא ראה שיצאתי מזה, הוא לא האמין כל כך בבתי חולים הוא פחד ללכת לבתי חולים, אני מסבירה לך,
עו”ד …: אני שאלתי,
העדה, גב’ ….: מה השאלה הייתה?
עו”ד ….: למה הוא לא עשה צוואה?
העדה, גב’ ….: אני מסבירה לך הוא לא עשה צוואה כי הוא לא, למה אני לא עשיתי עד עכשיו צוואה?
עו”ד …: אני שואל עליו.
העדה, גב’ ..: אז אני מסבירה לך כי הוא כן תכנן לעשות צוואה הוא רצה לעשות צוואה, אני אמרתי אנחנו דיברנו אתו על זה אמרתי לו “אם אתה אומר ככה וככה תעשה מה שאתה מבין מה שמרגיש אבל תעשה”, אמרתי לו שיעשה אבל קרה לו מה שקרה לו בשניות זה באמת היה,
עו”ד …..: אבל הוא עשה או לא עשה?
העדה, גב’ ….: זו הצוואה שלו זה צוואה.
עו”ד …: שואל אם הוא עשה,
העדה, גב’ ….: צוואה לכל דבר.
עו”ד ….: הלך לעו”ד שיערוך לו צוואה?
העדה, גב’ …: לא הלך כי לא ידע שהוא ייפול, (מדברים יחד) הוא לא ידע שזה מה שיקרה לו ב-3 4 ימים, ממש התדרדר, התדרדר המצב שלו.”
(שורות 5-30 עמוד 91 לפרוטוקול מיום 30.05.2023).
ככל הנראה נקודת המוצא של התובעת 1 בעדותה הייתה שצוואה עורכים כאשר אדם סבור שמותו קרב אולם אין נכון הדבר נכון באשר יום המוות הוא נעלם וממילא מדובר בהבטחת קיום רצון המנוח לאחר פטירתו באשר לחלוקת עיזבונו ועל דרך הכלל הצוואה נערכת כאשר מבקש מוריש לסטות מהוראות חוק הירושה באשר לירושה על פי דין. נקודת מוצא זו שגויה שעה שהתובעת 1 עצמה העידה כי לאביה הייתה צוואה שקוימה לאחר פטירתו (עמוד 108 לפרוטוקול מיום 30.05.2023) ויודעת היא משמעות הדבר, כך גם יודע המנוח עצמו כיורש את משמעות קיומה של צוואה. נקודת מוצא מוטעית זו אינה יכולה לרפא פגמים מהותיים במה שמבקשים לראות בו כצוואה ואלו הן בענייננו הודעות “וואטסאפ”.
סיכום:
התובעת 1 ביקשה “למשוך” את הבקשה שהוגשה על ידה והיא בקשה לצו קיום צוואה בכתב יד ובהתאם לכל האמור לעיל, בקשתה נדחית.
יצוין באשר לאמור ועל אף שאין לתובעת 1 עוד עניין להמשיך ולברר את טענותיה, נוכח השלב בו נמסרה עמדתה דנן, יש מקום להתייחס לכך שדין תביעתה להידחות ואין מקום למחוק בקשתה. לאמור יש משמעות גם באשר לשאלת גובה החיוב בהוצאותיה.
התובעת 2 ביקשה במעמד הדיון הראשון המקדמי ובמסגרת טיעוניה בעל פה בקשה לצו קיום צוואה בעל פה. התובעת 2 לא עמדה בנטל להצביע כי כל רכיבי היסוד מתקיימים במצרף ההודעות שהוגשו ונטען כי הם צוואת המנוח. כך גם לא הוכח כי ניתן ואפשר להתגבר בענייננו ולתקן את הפגמים שנפלו בצוואה באשר אין מתקיימים אלו מרכיבי היסוד שלא ניתן למלא חסרונם לפי הוראות החוק.
על כן, גם דין בקשת התובעת 2 להידחות.
הוצאות ההליך
הכלל באשר לאופן בו בית המשפט פוסק הוצאות עם הכרעתו בהליך סוכם על ידי בית המשפט העליון ב עא 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע”מ נ’ תפן מדיקל בע”מ, פורסם במאגרים משפטיים, 24.02.2022 כך:
” ככלל, יש לפסוק לבעל דין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. שיעור ההוצאות “נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו” (רע”א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ’ פאיירפלאי בע”מ, פסקה 10 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (28.12.2020)). תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) מעגנות את הפסיקה בנושא ההוצאות, וקובעות כי אלה נועדו לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך (תקנה 151(א)), וכי בקביעת שיעורן, על בית המשפט להתחשב, בין היתר, “בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש” (תקנה 153(ג), וראו בעבר תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). התקנות החדשות מעבירות מסר שלפיו ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות ריאליות (לצד הכרה במצבים המצדיקים אי חיוב בהוצאות, וראו הסיפא של תקנה 152), והכלי של הוצאות משפט הוא אחד הכלים שהתקנות החדשות מעמידות לרשות בית המשפט לשם ניהול ההליך באופן יעיל על רקע מטרות התקנות, ולהרתעה מפני נקיטת הליכי סרק או הליכים בלתי מידתיים (תקנה 4; לפסיקת הוצאות על פי התקנות החדשות בסוגים שונים של מקרים, ראו ההפניות אצל יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 644 (2021)).
התובעת 1 כאמור ביקשה שלא להמשיך ולברר בקשתה הגם שהצדדים לא הסכימו על האופן שבו יסתיים ההליך ונחזה כי הנושא היה גם בשל שאלת ההוצאות. על אף זאת, בהליך דנן התקיימו הליכים מקדמיים, התקיימה ישיבת הוכחות ונשמעו העדים כאשר בקשת התובעת 1 “למשוך” בקשתה ובעצם לוותר על הבקשה לצו קיום צוואה הוגשה קודם שהוגשו סיכומים.
התובעת 2 עמדה על בירור הבקשה ועל מיצוי ההליך עד תום. התובעת 2 נסמכה בעיקר על בקשת התובעת 1 ועד העדויות שנשמעו מטעמה.
נוכח התוצאה אליה הגעתי והאופן שבו נוהלו ההליכים אני מוצאת לחייב את התובעת 1 בהוצאות על הצד הנמוך בסך של 10,000 ₪ עבור הנתבעים יחדיו וכן לחייב את התובעת 2 בהוצאות הנתבעים בסך של 50,000 ₪.
משנדחתה הבקשה לצו קיום צוואה, יש מקום לאשר את הבקשה לצו ירושה שהוגשה בת”ע 18908-02-22. יגישו המבקשים בתוך 7 ימים פסיקתא לחתימה כדוגמת טופס 4 לתקנות הירושה ובה יצוין כי הצו חל רק באשר לנכסים המצויים בישראל וכי לא מונה מנהל עיזבון.
המזכירות תקבע ת.פ בהתאם למצוין לעיל, תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור נא התיק.
מתירה פרסום פסק הדין תוך השמטת כל פרט מזהה.
ניתן היום, י”ז סיוון תשפ”ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
