בפני
כב’ השופטת כרמית חדד
התובעות:
1. נ.
2. א.
ע”י ב”כ עו”ד יוסי ברקוביץ
נגד
הנתבעים/ המתנגדים:
1. י.
2. מ.
3. א.
ע”י ב”כ עו”ד שלמה בן כהן ועו”ד זריהן
4. היועצת המשפטית לממשלה
בעניין עיזבון המנוח ש. ז”ל
פסק דין
עניינו של פסק דין זה בבקשת התובעות למתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 29.01.2017 (ת”ע 33423-06-19 והתנגדות הנתבעים 1- 3 למתן הצו (ת”ע 33466-06-19).
רקע:
1. התובעות, גב’ נ. והגב’ א. (להלן: “התובעת 1”; “התובעת 2”; “התובעות” בהתאמה) המתנגדים 1-3 מר י. , מר מ. ומר א. (להלן: “המתנגד 1”; “המתנגד 2”; “המתנגד 3”; “המתנגדים” בהתאמה) והמנוח מר ש. (להלן: “המנוח”) הם אחים. אחות נוספת של הצדדים נפטרה קודם פטירתו של המנוח.
2. המנוח, יליד 21.03.1958 נפטר ביום 24.01.2017 כשהוא רווק ללא ילדים. התובעת 1 הגישה בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 29.01.2017 במסגרתה הוריש המנוח את כלל רכושו לתובעות (להלן: “הצוואה”).
טענות הצדדים:
3. המתנגדים טוענים בהתנגדותם כי הם אינם יודעים את נסיבות עריכת הצוואה ולא שיערו כי המנוח ערך צוואה או נישל אותם מעיזבונו ובמסגרת התנגדותם טענו כנגד הצוואה את הטענות הבאות:
זיוף –הצוואה לא נערכה על ידי המנוח והחתימות על הצוואה כולן או חלקן זויפו.
המנוח לא ידע על מה הוא חותם – המנוח היה עיוור בעת עריכת וחתימת הצוואה ולא ידע על מה הוא חותם באמת.
הצוואה לא נערכה או נחתמה על ידי אדם האמון או מהימן על המנוח
עורך הצוואה והעדים לה היו מטעם התובעת 1 והטעו את המנוח או החתימו אותו ללא הסבר או החתימו אותו בהליך שלא כדין.
המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה או להבין את תוכנה
הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעות או תחת תרמית אונס או איום.
הליך עריכת הצוואה היה לא תקין שכן העדים מקורבים לתובעת 1 הם עורכים צוואות יחד באופן תדיר וקיימים יחסי גומלין בין העדים לבין עצמם או בין העדים לבין התובעת 1.
הליך החתימה לא הוסרט או צולם.
התובעות לקחו חלק בעריכת הצוואה
הצוואה חסרה חסר מהותי שעה שאין בה תיעוד אודות מקום עריכתה והחתימה.
4. התובעות הגישו ביום 17.07.2019 תשובה להתנגדות במסגרתה טענו כדלקמן:
הצוואה נחתמה כדין ובאופן ברור בחתימתו של עו”ד מ’ בצירוף חתימת עד נוסף.
הצוואה נעדרת פגם צורני ואף מתועד בה כי היא הוקראה מס’ פעמים למנוח על ידי העדים על מנת ליתן מענה ללקות הראיה של המנוח.
ההתנגדות אינה מפנה לסעיפים בחוק הירושה מכוחם טוענים הנתבעים כנגד הצוואה והטענות הן כלליות ללא מסמכים ו”יורות לכל הכיוונים”.
התובעות מאשרות כי המנוח היה אדם חולה מאוד ובעל עבר של בעיות נפשיות אשר היו בתהליך קבוע של רמיסיה מתועדת בשנים האחרונות לחייו ולפיכך אלו אינן יסוד לביטול הצוואה. המנוח חרף מגבלותיו היה אדם אקטיבי בעל דיפלומה, עבד בעבר בחברת הייטק היה מוקף באחיותיו התובעות במכרים ובשכנים וניהל את חייו באופן עצמאי עד ליומו האחרון.
התובעות סעדו את המנוח עד ליומו האחרון והיו כל עולמו בהיעדר בת זוג וילדים, לעומת זאת המתנגדים ניתקו את עצמם מהמנוח לא ראו אותו שנים ארוכות לא היו עמו כלל בקשר וכעת מבקשים לבטל את רצונו.
ההליך:
5. בשים לב לטענות הנתבעים בהתנגדות לצוואה מונו שני מומחים. ד”ר איגור ברש כמומחה בתחום הפסיכיאטריה לבחינת יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואה וגב’ סימה אנקונה כמומחית להשוואת כתבי יד.
6. חוות דעת ד”ר ברש הוגשה ביום 02.07.2020 במסגרתה הגיע המומחה ד”ר ברש למסקנה לפיה אין בסיס קליני פסיכיאטרי להמליץ לבית המשפט לפסול את הצוואה.
ב”כ הנתבעים העביר למומחה שאלות הבהרה והתשובות להן הוגשו לתיק בית המשפט ביום 25.01.2022.
ביום 12.05.2022 נערכה חקירה של המומחה.
7. חוות הדעת של הגב’ סימה אנקונה הוגשה ביום 08.11.2020 במסגרתה קבעה כי לא מצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימות על הצוואה לבין דוגמאות כתב היד בשם המנוח וכי הניגודים נמצאו בתכונות כתיבה מהותיות ובעלות משקל שהכותב אינו מודע להן במהלך הכתיבה הטבעי ומכאן מסקנתה של המומחית כי סביר מאוד שהחתימות לא נכתבו על ידי המנוח.
ב”כ התובעות העביר למומחית שאלות הבהרה ואלו הוגשו יחד עם תשובות המומחית ביום 10.01.2022.
הגם שבתחילה עתרו התובעות לזימונה של המומחית לחקירה הרי שבפועל הודיע ב”כ התובעות כי הוא מוותר על חקירתה ומסתפק בתשובותיה לשאלות ההבהרה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 22.05.2022 עמ’ 10 ש’ 1-2).
8. הצדדים והעדים נחקרו בדיון מיום 03.11.2022, הוגשו סיכומי הצדדים ומכאן פסק הדין.
דיון והכרעה:
נטל ההוכחה:
9. הלכה היא כי בהעדר פגמים צורניים בצוואה מוטל נטל ההוכחה על המתנגד לקיומה של הצוואה.
“הלכה פסוקה בידינו, כי ‘צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף – עליו הראיה…והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטוען שיש לקיימה – עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא’…נטל ההוכחה המוטל על המבקשת אינו רק לעניין אמיתותה של הצוואה אלא גם לעניין גמירות דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו”. (ע”א 493/83 אבו סנינה נ’ טהא פ”ד ל”ט(4) 639, 643)
בענייננו, הצוואה מושא התובענות היא צוואה בעדים בהתאם לס’ 20 לחוק הירושה תשכ”ה – 1965. המתנגדים טענו כי נפלו פגמים צורניים בצוואה אשר מביאים להיפוך הנטל. בסיכומי המתנגדים טענו הם להיפוך נטל הראיה לאור חוות דעת המומחית להשוואת כתבי יד וכן לאור פגמים צורניים נוספים שהם אי ציון מקום עריכת הצוואה ואי ציון מגבלת היותו של המנוח עיוור בעת החתימה על הצוואה (ס’ 8 לסיכומי המתנגדים).
כאמור בהחלטה מיום 22.03.2022 בבקשה 63 (בת”ע 33466-06-19) לא הוכח קיומו של פגם בצוואה שיש בו לשנות את נטל השכנוע/ נטל ההוכחה. לא כל פגם בצוואה הוא בגדר פגם שיש בו כדי להפוך את נטל השכנוע. במקרה דנן הפגמים הנטענים אינם בגדר הפגמים אליהם מכוון ס’ 25 לחוק הירושה ואינם מביאים להיפוך הנטל, הגם שיכול שיש בהם כדי להוות ראיה או להשליך על משקלן של ראיות אחרות.
ס’ 25 לחוק הירושה קובע בזו הלשון: “התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה רשאי הוא בהחלטה מנומקת לקיימה אף אם נפל פרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור”
ניתן לעשות צוואה במספר דרכים הקבועות בחוק הירושה ובכל אחת מן הדרכים נקבעו בחוק מרכיבי הצוואה. מרכיבי הצוואה מתחלקים למרכיבי יסוד שבלעדיהם המסמך אינו בגדר צוואה ומרכיבים נוספים שבלעדיהם או במקום בו נפל בהם פגם ניתן לקיים את הצוואה על פי הוראות ס’ 25 לחוק הירושה תוך שנטל השכנוע להוכחה כי זו משקפת את “רצונו החופשי והאמיתי של המצווה” מוטל על מי שמבקש לקיים את הצוואה (ולא על המתנגד לקיומה). בהקשר לכך יש לציין כי במהלך השנים נוספו בפסיקה מרכיבים נוספים שהיעדרם או במקום בו נפל בהם פגם מביא הדבר להיפוך נטל ההוכחה.
בענייננו אין חולק כי עסקינן בצוואה בעדים שפרטיה ואופן עשייתה קבועים בס’ 20 שזו לשונו: “צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור”
מתוך רכיבים אלו נקבע כי מרכיבי היסוד הם כי הצוואה נערכה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים. יתר המרכיבים המנויים בס’ 20 אינם כוללים חובת ציון מקום עריכת הצוואה או ציון עובדת היותו של המנוח עיוור. אף ב”כ המתנגדים בסיכומיו מציין כי חובת ציון דבר היותו של המנוח עיוור על גבי הצוואה קיימת רק במתייחס לצוואה הנערכת בפני נוטריון (שהיא בגדר צוואה בפני רשות בהתאם לס’ 22 לחוק הירושה) ולא בגדר צוואה בפני עדים.
אכן, נקבע בפסיקה כי בצוואה בעדים הנערכת על ידי מצווה עיוור יש לציין על פני הצוואה כי זו הוקראה לו בשפה מובנת לו שאם לא כן יהא על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע שזו צוואתו (ע”א 2119/94 לנדאו נ’ וין פ”ד מט(2) 77, 86 וכן ראו פסק דינו של כבוד השופט שוחט בעניין ת”ע 4280/00 ב.ש נ’ א.ז (פורסם בנבו, 03.12.20226) שם מדייק כבוד השופט שוחט כי במקרה כזה לא מועבר כלל נטל השכנוע במובן ס’ 25 לחוק הירושה אלא הנטל לעניין הבנת המצווה את הוראות הצוואה ולעניין זה בלבד), אלא שבענייננו אין חולק כי דבר הקראת הצוואה למנוח מצויין בגוף הצוואה ולפיכך נטל ההוכחה נותר בעינו, ומונח לפתחם של המתנגדים.
בכל הנוגע למהימנות העדים ביחס למנוח הרי שבפסק הדין בעניין לנדאו לעיל נקבע כי “…על מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקוראה ….נושא בחובה להבטיח ראשית כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו לפני שיחתום עליה על ידי אדם המהימן עליו וכי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה..”(שם עמ’ 84-85). שעה שהחובה בעניין זה מוטלת על המצווה חזקה כי פעל בהתאם וכי מי שהקריא לו את הצוואה היה מהימן עליו, מי הטוען אחרת עליו הנטל להוכיח כי מי שהקריא את הצוואה אינו מהימן על המצווה. בענייננו, וכפי שיבואר להלן הוכח כי המצווה רצה שעו”ד מ’ יערוך עבורו את הצוואה לאחר שקיים עמו מספר שיחות מהלך מספר חודשים ולפיכך העובדה כי עו”ד מ’ גם הקריא לו את הצוואה כפי שצויין על פני הצוואה די בה כדי למלא אחר חובה זו. יודגש כי לא הובאה כל אסמכתה לכך שעל פני הצוואה יש לציין העובדה שמי שקרא את הצוואה מהימן על המצווה.
טענת זיוף כשלעצמה אינה הופכת את נטל השכנוע המוטל על המתנגדים לצוואה על פי הדין המהותי. המדובר בטענת התנגדות לגופה שבהעדר פגם צורני בצוואה הנטל להוכחתה מוטל על המתנגד לצוואה כאמור לעיל (ראו גם עמ”ש (נצ’) 10206-06-12 פלונית נ’ פלונית ואח’ (פורסם בנבו, 07.11.2013).
להבדיל מנטל השכנוע הנקבע על פי הדין המהותי נטל הבאת הראיות המוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו במהלך הדיון. משמעותה ומשקלה של חוות דעת המומחית נבחן בגדרי נטל הבאת הראיות ואין בו כדי להעביר את נטל השכנוע ביחס לכלל טענות ההתנגדות לכתפי התובעות.
מעבר לאמור לעיל יצויין כי ככלל קביעת הנטלים היא בעלת משמעות בעיקר מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות כפות המאזניים מעוינות שאז מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שהנטל מונח לפתחו. כפי שיפורט להלן עיקר ההכרעות במסגרת פסק דין זה אינו מכח אי הרמת הנטל או בעת שכפות המאזניים מעויינות אלא על פי עובדות וממצאים שהוכחו הלכה למעשה ברף הנדרש מתוך הראיות.
כשרות לצוות
10. “… חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו…”
“רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ועל אלה שהוא מדיר מצוואתו. הביטוי ‘לא ידע להבחין בטיבה של צוואה’ הוא איפוא הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצווה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו”.
“כאמור נטל השכנוע בדבר העדר כשרותו של המנוח לערוך צוואה מוטל על שכמו של הטוען לכך, ולא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות …ודוקו, בחינת השאלה אם ידע מצוה – או לא ידע – להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה…”
[ראו בעמ 3539/17 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו, 11.06.2017) על האסמכתאות המובאות שם]
“גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשיית הצוואה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני ‘הבין את טיבה’ של הצוואה שעה שעשה אותה” (ע”א 3411/92 רובינשטיין נ’ ברזבסקי (פורסם בנבו, 13.06.1995).
ועוד נפסק “שהרי לא די בהעלאת ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשירות לצוות” (ע”א 279/87 רובינוביץ נ’ קרייזל פ”ד מג(1) 760, 762).
11. בענייננו, אין חולק כי המנוח התמודד עם הפרעה נפשית ואושפז בשנת 2000 בבית החולים ברזילי עם מצב שהוגדר כמצב פסיכוטי חריף ובשנת 2003-2004 אושפז ואובחן כחולה בסכיזופרניה.
12. כאמור לעיל על מנת לבחון כשרותו של המנוח ויכולתו להבחין בטיבה של צוואה מונה המומחה ד”ר איגור ברש. עיון בחוות הדעת של ד”ר ברש מעלה כי מצבו הנפשי של המנוח היה מצוי בפניו באופן מפורט (ראו פירוט המסמכים בס’ א’ לחוות הדעת מיום 18.06.2020).
בסיכום חוות הדעת נקבע כך:
“מדובר במנוח שסבל ממחלות רבות (סכרת מחלות לב יתר לחץ דם אי ספיקת כליות השמנה קשה) בעבר אובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, פעמיים אושפז בגין מחלה זו (2000 ו – 2003). בתוכן מצבים פסיכוטיים בגינם אושפז היו מחשבות שווא כלפי מעסיק שלו ובני משפחתו. לפי הרשומה של הפסיכיאטר המטפל דר’ י’, שנים רבות היה במעקב קבוע מחשבות השווא שלו נשמרו בעוצמה נמוכה, נטל טיפול תרופתי קבוע, החל משנת 2012 לא מתוארות מחשבות שווא פעילות, מתוארים סימני דיכאון וחרדה, לכן טופל בתכשירים נוגדי דיכאון …ובנוגדי חרדה…ללא טיפול אנטי – פסיכוטי שנטל קודם.
יש לציין שבתקופת התלקחות מחלתו (2000 ו – 2003) היה חשדן הן כלפי אחיו, הן כלפי אחיותיו, ואף איים על אחותו מילולית ללא אלימות פיזית.
באשפוזיו הרבים במחלקות הפנימיות לא נבדק ע”י פסיכיאטר ולא בוצעה הערכה קוגניטיבית, לכן הנני יכול לבסס את השיקולים של הערכות של הרופאים הפנימאים ושל הצוות הסיעודי (מתמצא, מודע לעצמו, משתף פעולה, מתנהג בצורה תקינה וכו’).
אין עדות לכך שבמועד חתימה על הצוואה (29 לינואר 2017) היה שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי. עצם קיום המחלה בעבר אינו מעיד על קיום מצב פסיכוטי 14 שנה אחרי האשפוז הפסיכיאטרי האחרון ו – 6 שנים אחרי התיאור האחרון של מחשבות שווא פרנואידיות ברשומה הרפואית.
אין גם עדות לכך שבינואר 2017 ש’ ז”ל גילה ירידה קוגניטיבית משמעותית, להפך – 3 ימים לפני כן מתוארת התנהגות תקינה, היה בהכרה מלאה, מודע לעצמו. כל הנתונים האלה לא מהווים בסיס להשערה שבמועד עריכת הצוואה ש’ ז”ל לא הבין מה הרכוש שברשותו ומי היורשים הפוטנציאליים שלו, אין גם בסיס לשער כי היה נתון במצב פסיכוטי חריף ופעל כפועל יוצא מהתכנים הפיסכוטיים.
בדצמבר 2015 (כשנה וחודשיים טרם חתימתו על הצוואה) בשיחה עם עו”ס, המנוח סיפר כי שתי אחיותיו דואגות לו שומרות על הקשר עמו ומאוד עוזרות לו, לעומת האחים האחרים שהתרחקו. לא ניתן לבדוק כרגע, אך ניתן לשער שזה היה הנימוק להעדיף את שתי אחיותיו על פני אחיו בתור יורשות. אם השערתי זו נכונה, אין בנימוק הזה עדות לשיקול דעת פסיכוטי.
מבחינה פסיכיאטרית ישנם שני מצבים בהם ניתן להמליץ לבית המשפט לפסול צוואה של אדם שנפטר:
1. הוכחות קליניות מוצקות מתועדות לכך שבמועד חתימתו על הצוואה המנוחה לא הבין את היקף רכושו ו/או לא הביא מי יורשיו הפוטנציאליים (פסילה על בסיס ירודה קוגניטיבית קשה).
2. הוכחות קליניות מוצקות מתועדות לכך שתוכן הצוואה הינו פועל יוצא של מצב פסיכוטי חריף, ובנוסף – שעצם החלטת המנוח לחתום על הצוואה מהווה פועל יוצא מהמצב הפסיכוטי החריף בו היה נתון בעת זו.
במקרה נשוא התביעה אין עדות לקיום אף אחד מהמצבים האלה, לכן אין בסיס קליני פסיכיאטרי להמליץ לבית המשפט לפסול את הצוואה”
13. כאמור נשלחו לד”ר ברש שאלות הבהרה והוא נחקר בדיון מיום 12.05.2022.
14. לאחר שבחנתי כלל אשר הוגש ולאחר ששמעתי את חקירת המומחה ד”ר ברש מצאתי לקבוע כי מסקנות המומחה לא נסתרו.
במסגרת תשובות המומחה לשאלות ההבהרה ציין הוא כי לא מספיק לקבוע שאדם לוקה בהפרעה נפשית לרבות מסוג סכיזופרניה אלא חשוב לדעת האם הוא נמצא בשלב פעיל של מחלתו או בשלב הפוגה וזה מה שקובע את חומרת מצבו ולא עצם האבחנה (תשובה 1 מיום 24.01.2022).
ניכר כי המומחה מודע היטב (מתוך המסמכים שהוצגו לו) לפרטי האבחון של המנוח ונסיבותיו. בתשובות לשאלות ההבהרה ציין המומחה כי המנוח גילה מחשבות שווא פרנואידיות בין היתר כלפי אחיו אולם הוסיף כי משנת 2012 אין תיעוד למצב פסיכוטי אצל המנוח ואין עדות לכך שמשנה זו ועד מותו נצפו התלקחויות במחלתו (תשובה 2 מיום 24.01.2022)
כאמור לעיל המנוח היה במעקב פסיכיאטרי אצל ד”ר י’ והמומחה מתייחס לכך שבמאי 2017 (דהיינו מספר חודשים לאחר עריכת הצוואה) ד”ר י’ מציין כי אין החרפה של מחלתו (שם).
באשר להשפעות התרופות שנטל המנוח מציין המומחה כי אלו אינן פוגעות בשיפוט ובבוחן המציאות ולא יכולות להוות סיבה להחלטות או למעשים חסרי שיפוט. עוד מציין המומחה כי במקרים בהם ישנן תופעות לוואי מיוחדות שעלולות לפגוע בשיפוט ובבוחן המציאות נדרש תיעוד רפואי המתאר תופעות אלו (שם תשובה 3). בהקשר לתרופות גם ציין המומחה כי שינויים במינון התרופות יכולים להעיד על תנודות במצבו של המטופל אולם אין בכך “בשום פנים ואופן” הוכחה לאי כשירותו (שם שאלה 9).
באשר לאבחון “דמנציה” השיב המומחה כי אדם שלוקה בדמנציה יכול להיות כשיר משפטית תלוי בחומרתה של הדמנציה. המומחה גם מציין כי חרף קיומה של אבחנה זו הרי שבהערכה סיעודית שנערכה בסמוך לחתימה על הצוואה צויין כי המטופל היה במצב רגשי והתנהגותי תקין ומודע למצבו עניין שלטעמו מעיד על כך שחומרת הדמנציה לא היתה גבוהה (שם שאלה 6).
כאן המקום לציין כי המתנגדים העלו טענה לפיה המנוח עבר טיפול דיאליזה ביום החתימה על הצוואה אשר לטענתם השפיעה על מצבו של המנוח. בעניין זה ציין המומחה כי טיפול דיאליזה כשלעצמו לא פוגע בצלילות הדעת של מטופל. בחלק מהמקרים הוא אף משפר אותה וכי אם הטיפול גורם לתופעת לוואי שפוגעת בצלילות הדעת נדרש תיעוד לכך. מעבר לאמור יצויין כי מעדויות העדים לצוואה כפי שיפורטו בהמשך עולה כי טיפול הדיאליזה בוצע באותו יום ככל הנראה לאחר החתימה על הצוואה שכן זו נחתמה בשעות הבוקר. כמו כן ראוי להפנות בעניין זה לעדותה של הגב’ פ’ מטעם א’ שם נערכו טיפולי הדיאליזה של המנוח, שהיא אחות בהכשרתה, אשר העידה כי השפעות הדיאליזה שונות ממטופל למטופל ולעיתים הטיפול יכול לשפר מצב נשימתי של המטופל (עמ’ 23 ש’ 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) וזאת בדומה לעדותו של המומחה.
15. גם בחקירתו הנגדית עמד המומחה על מסקנות חוות הדעת מטעמו.
חקירתו של המומחה אף היא תומכת במסקנה כי המומחה מצוי בפרטי מצבו הרפואי של המנוח כפי שהוא עולה מן המסמכים לרבות מצבו הנפשי והפיזי והעובדה שעבר אירוע מוחי בעבר.
ד”ר ברש חזר על קביעתו ביחס להשפעות דיאליזה על מצבו של המטופל וכי הדבר תלוי במצבו הפרטני של כל מטופל ומטופל (עמ’ 15 ש’ 10-14 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022), זאת לאחר שדייק וציין כי הוא מונה למומחה בתחום הפסיכיאטריה בלבד (שם עמ’ 14 ש’ 30-32).
ד”ר ברש הוסיף ופירט כי מאחר שאצל המנוח לא נצפו סימנים פסיכוטיים במשך שנים הופסקה לו התרופה שנועדה לכך (עמ’ 16 ש’ 12-13 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022). קביעה זו על יסוד המסמכים תומכת במסקנה כי מחלתו של המנוח היתה במצב של רמיסיה וללא התפרצויות מהלך שנים רבות קודם לחתימה על הצוואה.
במהלך עדותו התייחס ד”ר ברש אך ורק למידע שנבע מהמסמכים הרפואיים שהונחו לפניו. כאשר נשאל על טענות עובדתיות של המתנגדים על אודות דברים שהמנוח אמר להם השיב המומחה “מה שלא כתוב לא היה”; “…אני מזמן הפסקתי לעסוק בשאלות היפותטיות. אני עוסק רק בעובדות ובפירוש העובדות…” (עמ’ 19 ש’ 1, 9-11 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022).
בכל הנוגע לתופעות הלוואי של תרופה בשם לוריבן אותה נטל המנוח ציין ד”ר ברש כי התופעות המתוארות בשאלת ב”כ המתנגדים (פגיעה משמעותית בזיכרון לעיתים הזיות ופסיכוזות עייפות וכו’) הן תופעות שמופיעות בחצי אחוז לפחות מהמקרים וכי ב”כ המתנגדים הופך בשאלתו את היוצא מן הכלל לכלל. ד”ר ברש העיד כי לא ראה במסמכים שהופיעו תופעות מעין אלו אצל המנוח והבהיר “אני לא עוסק בשלילה של מצבים היפותטיים. אני עוסק בניתוח של דברים קיימים” (עמ’ 22 ש’26-30 עמ’ 23 ש’ 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022).
בכל הנוגע לאבחנת הדמנציה העיד ד”ר ברש כי באף מסמך הוא לא ראה הערכה קוגניטיבית ולכן הוא לא יודע מה עוצמת הדמנציה. וכי “המילה הזו קיימת ללא פירוט” (עמ’ 23 ש’ 13-19). באשר להשפעה של דמנציה על השיפוט העיד ד”ר ברש כי “פגיעה בשיפוט יכולה להיות בדמנציות קשות. פגיעה בשיפוט יכולה להיות בפסיכוזות קשות, פגיעה בשיפוט זה לא ספציפי. בדמנציות קשות יכולה להיות פגיעה בשיפוט…” (עמ’ 24 ש’ 8-12 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022).
בנוסף, בעדותו הפנה ד”ר ברש למסמך רפואי סיכום אשפוז בבית החולים ברזילי מיום 17.10.2017 (כתשעה חודשים לאחר מועד החתימה על הצוואה) במסגרתו צויין כי המנוח נבדק על ידי נוירולוג ומצא כי הוא “בהכרה מלאה, התמצאות תקינה…” (עמ’ 28 ש’ 20-23 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022) ובהמשך העיד כי הנוירולוג לא ערך מבחן קוגניטיבי אולם “אילו נוירולוג היה מתרשם ממשהו פתולוגי, אני משער שהוא היה כותב” (שם עמ’ 29 ש’ 2-3).
בכל הנוגע לאבחנת הסכיזופרניה, העיד ד”ר ברש כי מי שמתמיד ולוקח טיפול תרופתי מתאים יש סיכוי גבוה שהוא לא יהיה עם סימנים פסיכוטיים וכי יכול שאנשים שאובחנו כבעלי סכיזופרניה פרנואידית יהיו נורמטיביים ומתפקדים לחלוטין (עמ’ 33 ש’ 1-12 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022).
כאשר הוצג לד”ר ברש בחקירתו סיכום אשפוז של המנוח כשלושה ימים קודם לחתימה על הצוואה העיד דר ברש כי “התיאור אומר שקודם כל ככל הנראה הדמנציה שלו לא הייתה קשה, כי הוא מתמצא בזמן ובמקום, מתמצא בתרופות, היו לו ים של תרופות, המון מחלות. אם בן אדם מבין איזה תרופות ובאיזה מינונים הוא צריך לקחת, זה מעיד על יכולות קוגניטיביות…” (עמ’ 34 ש’ 16-19 לפרוטוקול הדיון מיום 12.05.2022).
חוות הדעת, שאלות ההבהרה וחקירת המומחה כולן מציגות תמונה ברורה וקוהרנטית של מצבו הנפשי המנוח וכשרותו. המומחה נתן מענה מלא וברור לכל שאלה ושאלה שהוצגה לו תוך הפניה למסמכים עליהם הסתמך בחוות הדעת ותוך שהוא מגביל תשובותיו לעניין לשמו מונה ולכך בלבד ולפיכך מצאתי לאמץ מסקנות חוות הדעת.
16. מסקנות חוות דעתו של המומחה מתיישבות גם עם יתר הראיות הישירות שהוצגו במסגרת ההליך, על אודות המנוח אומד דעתו והתנהלותו כמו גם עם המסמכים הרפואיים שהוצגו.
כך במסגרת המסמכים הרפואיים שהוצגו עולה כי באשפוזים הרבים של המנוח לאחר עריכת הצוואה בשנת 2017 נמצא בהתרשמות של צוות רפואי וסיעודי כי הוא בהכרה משתף פעולה ולא התבקשה כל בחינה של כשרותו ויש להניח כי הדבר נובע מכך שלא נמצא ליקוי קוגניטיבי המצריך בירור נוסף. הדברים באו לידי ביטוי הן בחקירת המומחה כאמור לעיל והן במסמכים הרפואיים המצויים בתיק בית המשפט ובחלקם הוזכרו גם על ידי המומחה.
יש לדחות טענות המתנגדים בסיכומיהם לפיהן אימוץ מסקנותיו של המומחה משמעו שיש צורך בתיעוד רפואי של 24 שעות על מנת לשלול כשרות של מנוח. תחילה וכאמור לעיל המחוקק יוצא מתוך הנחה בדבר קיומה של חזקת כשרות. חזקה זו אינה נסתרת מעצם האבחנה של אדם כבעל ליקוי נפשי והדברים הובהרו היטב בעדותו של המומחה. לפיכך קביעת המומחה כי בהעדר אבחנה אחרת לא נסתרה כשרותו של המנוח עולה בקנה אחד עם הדין. הדברים יפים לענייננו אף ביתר שאת שכן אין חולק כי בשנים שקדמו לעריכת הצוואה המנוח נדרש לטיפולים רפואיים רבים בשל ליקויו הפיזיים (להבדיל מאלו הנפשיים) וכן היה מצוי במעקב פסיכיאטרי רצוף ועקבי בשל אבחונו כחולה בסכיזופרניה, ובשל כך מצוי בעניינו תיעוד רפואי רב ונרחב על ידי גורמים רפואיים שונים. באף אחד מהם לא עלה צורך בבירור מצבו הקוגניטיבי של המנוח לרבות לצורך מתן הסכמה להליכים רפואיים כאלו ואחרים וזאת הגם שהוא נבדק על ידי נוירולוגים במהלך אשפוזיו. גם במעקב הפסיכיאטרי בו היה המנוח נתון לא עלה כי מחלתו על תופעותיה היתה פעילה. יתרה מכך, גם בשנה שלאחר עריכת הצוואה המנוח נדרש לאשפוזים נוספים ומצבו הפיזי התדרדר ועדיין לא הובא תיעוד רפואי המצביע על התפרצות חוזרת של מחלת הסכיזופרניה או כל ממצא אחר שיכול להצביע על אפשרות לאי כשרותו של המנוח במועד עריכת הצוואה.
בפרט ראוי להפנות לסיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה מיום 26.01.2017, שהוא התיעוד הרפואי הסמוך ביותר לעריכת הצוואה. שם צויין כי בבדיקה גופנית המטופל במצב כללי טוב שוכב רגוע במיטה ומשתף פעולה. המדובר במסמך רפואי שנערך ממש בסמוך לפני עריכת הצוואה ובמסגרתו אין כל עדות לבלבול חרדה חוסר שקט או חשיבה לא הגיונית וזו תומכת לחלוטין במסקנות המומחה ביחס לכשרותו של המנוח במועד החתימה על הצוואה.
17. בנוסף, הובאו מספר עדים שהעידו על התרשמותם ממצבו של המנוח במהלך השנים ממועד אבחון ההפרעה הנפשית ולרבות בסמוך למועד החתימה על הצוואה. אמנם אין חולק כי העדים אינם בעלי הכשרה רפואית ואינם בגדר מומחים לקביעת כשרותו של המנוח אולם אין בכך כדי למעט מיכולתם להתרשם ככל אדם סביר בכל הנוגע למצבו של המנוח מבחינת קוהרנטיות, דיבור ענייני, בלבול בדברים זיכרון וכיו”ב, ואלו באים בנוסף לקביעות המומחה.
18. הגב’ א.מ היא מדריכה שיקומית שסייעה למנוח ועבדה איתו כ – 10 שנים במפגשים של שלוש פעמים בשבוע (עמ’ 26 ש’ 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). הגב’ א.מ העידה כי עבדה עם המנוח עד לשנת 2015 או 2016 (שם עמ’ 32 ש’ 20-30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
הגב’ א.מ העידה כי המנוח תפקד באופן טוב, לקח חלק בפעילות מועדון היו לו חברים בישל אוכל בסיוע שלה (שם עמ’ 26 ש’ 17-25 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). גב’ א.מ תיארה את המנוח כאדם חכם שידע מתמטיקה ועזר לאחיין שלו וכן תיארה אותו כאדם מאוד אינטליגנטי, בעל זיכרון טוב שטיפל בענייניו בבנק לבדו מלבד הצורך בליווי לצורך הגעה למקום (שם עמ’ 27 ש’ 7-31 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
הגב’ א.מ העידה כי ידעה שהמנוח סובל מדיכאון וכי ליוותה אותו למעקב הפסיכיאטרי. הגב’ א.מ העידה בנוסף שהמעקב היה פעמיים בשנה 10 דקות שיחה עם הפסיכיאטר שלו (עמ’ 32 ש’ 9-19 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
אמנם כאמור לעיל טיפולה של הגב’ א.מ במנוח הסתיים לפני מועד החתימה על ההסכם אולם בראי טענות המתנגדים על אודות ההפרעה הנפשית של המנוח שאובחנה כאמור בשנת 2000-2004 לערך הרי שיש בעדותה כדי לשפוך אור על תפקודו של המנוח שנים רבות לאחר האבחון ובאופן רציף מהלך 10 שנים. לא הובאו כל מסמכים המעידים על שינוי באבחון הנפשי של המנוח ממועד סיום הטיפול של הגב’ א.מ ולפיכך אין מקום להניח שחל שינוי של ממש במצבו ממועד זה ועד למועד החתימה על הצוואה.
19. לכך יש להוסיף את עדותו של עו”ד מ’ הן בסמוך לפני החתימה על הצוואה והן במעמד החתימה על הצוואה.
עו”ד מ’ העיד כי שוחח עם המנוח מספר פעמים טלפונית ופרונטאלית ותיאר את אופן עריכת הצוואה. על פי עדותו התהליך ארך מספר חודשים ממועד הפניה הראשונה של המנוח אליו. הפניה הראשונה היתה טלפונית אז המנוח הביע את רצונו ועו”ד מ’ השיב לו כי יערוך טיוטה על מנת שיעבור עליה. עו”ד מ’ העיד כי בשיחה זו כבר נאמר לו על ידי המנוח כי הוא מוגבל בראיה ובקש שחתימת הצוואה תיעשה בביתו (עמ’ 61 ש’31-32 עמ’ 62 ש’ 1-9 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי דיבר עם המנוח על כמה דברים “לגבי ההורשה, להבין שהוא מבין טיבה, וטיבה של צוואה מבחינת היקף הירושה, זהות היורשים, ומשמעותה של הירושה…דיברנו גם הרבה על הנדסאי אלקטרוניקה, על העבודה שלו. אני מהנדס, היה לנו כמה תחומים חופפים…” (עמ’ 62 ש’ 18-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ מציין שנפגש עם המנוח פרונטאלית לבד, לאחר שלטענתו בקש כי המטפלת של המנוח תעזוב את המקום והתובעת 1 באה לקחת אותה. עו”ד מ’ העיד כי ביקש לזהות את כל הפרטים ולקבל תעודות זהות של היורשות, לטענתו היה לו מספר הזהות של התובעת 1 והמנוח מסר לו מספר טלפון של התובעת 2 לבקש ממנה את מספר הזהות שלה לצורך עריכת הצוואה. עו”ד מ’ גם מציין כי בקש מהמנוח את מספר הזהות של אחיו על מנת לרשום את פרטיהם בצוואה והמנוח סרב לכך בכל תוקף (עמ’ 64 ש’ 15-18 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי הפגישה הנוספת היתה לאחר פרק זמן של כחודש והעיד “היו לו תגובות ‘תן לי לחשוב, תן לי לחשוב’, אין לי מושג למה. ורק כשזה הבשיל הוא התקשר אלי אמר ‘אני מבקש שתבוא’. הכנתי את הטיוטה, קיבל אותה, דיבר עם חבר, הצליח להגיש לנו את הדברים מראש, איך שנפגשנו מה כתוב בטיוטה, אה בצוואה, לא בצורה של אות אות אלא ברמה הכללית. אני הקראתי לו את הצוואה, הסברתי לו אותה. א’ הקריא לו את הצוואה וניגשנו למעמד החתימה” (עמ’ 64 ש’ 20-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
ע”ד מ’ העיד כי לא ידע שהמנוח אובחן כסכיזופרן פרנואיד לפני החתימה על הצוואה וכשהדבר נאמר לו בחקירה נגדית השיב “הוא לא נראה ככה” “לא רואים את זה בכלל” (עמ’ 68 ש’ 8, 11 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
כאשר הונחו בפני עו”ד מ’ מסמכים רפואיים ביחס למנוח הוא העיד “ההתנהלות שלי ב-3,4 חודשים הייתה התנהלות נורמטיבית לגמרי. לא זיהית בטלפון לא טיטול ולא דיבור ולא דמנציה. הוא היה מאוד מאוד ממוקד” (עמ’ 71 ש’ 30-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי לו ידע על האבחנות של המנוח היה מבקש אישור רפואי קודם החתימה על הצוואה, עו”ד מ’ העיד כי היה עושה כן כדי “להסיר צל של ספק שבן אדם יודע מה זה טיבה וטיבעה של צוואה” (עמ’ 73 ש’ 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022), והוסיף שהוא עצמו לא ראה צל של ספק בכשרותו של המנוח (שם ש’ 31).
כאשר נשאל עו”ד מ’ אם הוא לא סבור שהיה צריך לשאול את המנוח לעניין מחלות נוספות השיב עו”ד מ’ “הבן אדם כשיר. אדוני, אני עושה צוואות ועדיין תשובה היה כשיר ויודע, ואני שואל אותו על הירושות, ושואל אותו כמה תאריכים, עושה לו איזה מבחן קצר של זיכרון…של היקף הירושה והכל, הכל בסדר” (עמ’ 74 ש’ 28-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
בהמשך פירט עו”ד מ’ שוב “הוא לא נשכח שאני קרוב ל-4 חודשים בתקשורת איתו on of של פעם בחודש חודש וחצי…לשמוע אותו בלי לראות אותו, אתה שומע אותו נורמטיבי לחלוטין, ברור לגמרי, וכו’ וכו’. לכן, כשאתה בא אליו, ואתה רואה שהוא גם נראה נורמטיבי לגמרי, אין לך מה לבקש דברים כאלה. מנסיון, אנשים שאתה מציע להם דברים כאלה כשהם נראים נורמטיבי והכל, הם אפילו לפעמים נעלבים. לא פחדתי מהעלבון שלו כלפיי אלא מהבחינה הזאת שלא ראיתי צל של ספק שהוא כשיר לגמרי לחתימה” (עמ’ 75 ש’ 26-31 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי המנוח הסביר את רצונו לצוות את רכושו לתובעות בכך שאחיו לא עזרו לו ורק התובעות “הוציאו, מכרו את החיים שלהם בשבילו. לקחת אותו לטיפולים וכו’ וכו'” (עמ’ 81 ש’ 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי המנוח סיפר לו שהיתה לו אחות שנפטרה וכי הוא לא מעוניין להוריש לילדיה (שם ש’ 10-11).
20. לא מצאתי לקבל טענות המתנגדים לפיהן היה על עו”ד מ’ לעמוד על קבלת אסמכתה רפואית בדבר כשרותו של המנוח לערוך צוואה קודם עריכת הצוואה. תחילה, אין חולק שאין חובה סטטוטורית לעשות כן וכן לא נקבעה בפסיקה חובה כזו. יתרה מכך גם במקום בו ציין כבוד השופט דנציגר כי טוב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות הוא ציין זאת “כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה…”. עם זאת נקבע כי משעה שהמחוקק לא קבע דרישה כזו וזו גם לא התגבשה בפסיקה הרי ש”אין לראות בעובדה שלא הוצג אישור רפואי על כשירותה של המנוחה לצוות בטרם נערכה הצוואה – כשלעצמה – כפגם בצוואה”. [בע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 08.07.2012)]
בענייננו ציין עו”ד מ’ כאמור לעיל כי בזמן אמת לא ידע על האבחון של המנוח בעבר וכי גילו של המנוח כמו גם התנהלותו לא העלו כל ספק בעיניו בכל הנוגע לכשרותו ולפיכך לא ראה צורך לעמוד על קבלת אישור רפואי בדבר כשרותו של המנוח.
חוות הדעת ויתר הראיות בעניין זה מלמדות כי אכן התנהלותו של המנוח לא אמורה היתה להעלות ספק בדבר כשרותו למי שאינו בקיא בנבכי תיקו הרפואי ההיסטורי ולפיכך גם לא נפל פגם באופן עריכת הצוואה על ידי עו”ד מ’.
בעניין זה גם לא מצאתי ליתן משקל לכך שהתובעת 1 לא ציינה בפני עו”ד מ’ עברו הרפואי של המנוח. למעשה טענת המתנגדים בעניין זה עומדת בסתירה לדרישת המחוקק לכך שלא תהיה מעורבות כלשהי של התובעת בעריכת הצוואה כך שנראה כי מסירת פרטים מעין אלו היתה מלמדת על מנלך התובעת 1 בהקשר לעריכת הצוואה. על כל פנים, כאמור לעיל, מן הראיות שהוצגו בפרט ביחס למי שעמד בקשר קבוע עם המנוח לא היתה סיבה להניח כי האבחון שלו בשנת 2004 השפיע על התנהלותו הבנתו וכשרותו כך שלא מצאתי שהעובדה שהתובעת לא ציינה בפני עו”ד מ’ את ההיסטוריה הרפואית של המנוח שהיא בגדר מידע פרטי, יש בה כדי לפגום בצוואה, בהתנהלות בעריכתה או בגרסת התובעות.
21. העד לצוואה מר א’ העיד כי עו”ד מ’ הסביר למנוח את תוכן הצוואה בנוכחותו, כי מר א’ התבקש גם הוא להקריא לו את הצוואה וכי המנוח אמר שזו הצוואה שלו וזה מה שהוא רוצה (עמ’ 48 ש’ 32 עמ’ 49 ש’ 1-4 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
מעדותו של מר א’ לא עולה כי הוא ראה עניין חריג כלשהו בהתנהלותו של המנוח בעת החתימה על הצוואה וכי לא היה מודע למצבו הרפואי של המנוח למעט העובדה שהיה נראה לו שהמנוח עיוור (שם עמ’ 45 ש’ 1-4).
22. יתרה מכך, גם מעדויות המתנגדים עצמם לא עולה כי סברו שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה, ככל שהיו איתו בקשר.
המתנגד 3, אחיו של המנוח, העיד כי לא היה איתו בקשר הדוק בתקופה שקודם לעריכת הצוואה והעיד כי מגיל 21 הוא מתגורר ב-xxxx (עמ’ 97 ש’ 20-21 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
המתנגד 3 העיד שמשנת 2015 עד 2017 הקשר שלו עם המנוח היה כמו כל משפחה מבקרים, נפגשים לאירועים משפחתיים חוגגים חגים ביחד וכשצריך כל המשפחה הייתה מתגייסת לטובת מי שצריך (עמ’ 98 ש’ 14-21 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). הוא הוסיף והעיד כי למרות שלא הגיע למנוח כל יום הביתה הוא היה מגיע ומעורב וכשהוא היה מאושפז היה מגיע לבקר את המנוח (עמ’ 99 ש’ 4-14 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
המתנגד 3 העיד שראה את המנוח לפחות פעם בחודש מעבר לאירועים משפחתיים (עמ’ 100 ש’ 24-26 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). בכל הנוגע לשיחות שלו עם המנוח לא בא מפיו של המתנגד 3 תיאור המעלה שאלות לגבי יכולתו הקוגניטיבית במועד הרלוונטי (להבדיל מתיאורים הנוגעים לתקופות מוקדמות יותר בשלב האבחון של הסכיזופרניה). המתנגד 3 העיד כי דיבר איתו על אקטואליה על החיים על המשפחה ידע למי הוא הצביע ידע לומר שהמנוח אהב פוליטיקה יהדות היסטוריה (עמ’ 110 ש’ 22-32, עמ’ 111 ש’ 1-11 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
למעשה מלבד תיאורו של המתנגד 3 את התקופה בה אובחן המנוח כמתמודד עם סכיזופרניה לא בא כל תיאור של אירוע נוסף שבו סבר המתנגד 3 שהמנוח היה מבולבל או בעל בוחן מציאות לקוי או יכולת שיפוט לקויה ככל שאדם סביר יכול להבחין בכך.
גם כשביקר את התנהלות עו”ד מ’ שהחתים את המנוח על הצוואה הוא התייחס לכך שמדובר ב”אדם חולה שצריך עזרה בכל דבר בסיסי … אדם עיוור..” (עמ’ 108 ש’ 5-13 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) כשבכך הוא מתייחס למצבו הפיזי ולא עלתה על ידו כל טענה לעניין הבנתו של המנוח או כיו”ב.
23. בהמשך העיד המתנגד 1 וגם מעדותו עלה כי כל הטענות לעניין התנהגות בלתי סבירה ולא הגיונית מתייחסות לשנים סביב האבחון בשנת 2003 (עמ’ 128 ש’ 16-23 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) וגם הנ”ל לא יכול היה להצביע על אירועים ספציפיים בתקופת החתימה על הצוואה שמהם סבר כי המנוח מתנהג בצורה בלתי סבירה וללא הגיון.
כאשר תאר המתנגד 1 כי מצבו של המנוח התדרדר בשנת 2015 הוא מנה מחלות פיזיות שאינן מתחום בריאות נפש (לב, כליות ריאות עישון השמנה וכיו”ב) (עמ’ 129 ש’ 22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
הנ”ל אף העיד שנפגש עם המנוח על בסיס חודשי אולם לטענתו המנוח כלל לא שוחח איתו וכשעומת עם דבריו של המתנגד 3 על השיחות טען שזה ככל הנראה היה בזמנים קדומים יותר (עמ’ 133 ש’ 7-16 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022), חרף האמור תיאר המתנגד 1 שהמנוח יצא לטיול בחו”ל עם העמותה של העיוורים, כי המנוח היה עושה טיפולי דיאליזה וסיפר לו על כך (עמ’ 135 ש’ 20-32 עמ’ 136 ש’ 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
כאשר נשאל הנ”ל האם המנוח יכול היה להוריש את נכסיו למי שהוא רוצה השיב בחיוב וטען כי התובעות עשו דברים לא חוקיים ובגדו במתנגדים וכן עשו את הדברים בהיחבא (עמ’ 138 ש’ 9-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
שעה ששני המתנגדים טענו כי היו בקשר עם המנוח לפחות על בסיס חודשי וחולקים על כשירותו במועד החתימה על הצוואה מצופה היה שיבוא מפיהם תיאור של אירועים מהם עולה כי בשנים הסמוכות לעריכת הצוואה המנוח התנהג באופן המעיד על העדר כשרות והבנה. אלא שלא בא כל תיאור ספציפי כזה בעדותם וניכר מעדותו של המתנגד 1 כי ההתנגדות מבוססת בעיקר על תחושות ועל בסיס טענתו ש”עשו דברים מאחורי הגב שלנו..” והביאו עו”ד שלטענת המתנגדים קשור לתובעות או למי מהן (שם).
24. מן העדויות עולה כי הגם שאין חולק כי המנוח אובחן בשנת 2003 לערך כבעל הפרעה מסוג סכיזופרניה פרנואידית הרי שמני אז לא בא כל תיעוד רפואי או עדות אחרת על התפרצות נוספת של המחלה. ההיפך הוא הנכון כאמור לעיל קיימות עדויות על התנהלות נורמטיבית של המנוח, על כי למנוח היה ידע והבנה כללית ופרטנית לרבות על אודות הרכוש והיורשים שלו והוכח כי המנוח היה כשיר והבחין בטיבה של הצוואה בעת שחתם עליה.
25. למעלה מן הדרוש יוער כי הועלתה במסגרת ההליך האפשרות שהעדפתו של המנוח את התובעות אחיותיו על פני אחיו המתנגדים אף היא תוצאה של המחלה ושל מחשבות השווא הכרוכות בה. הגם שהפרעה כאמור נשללה נכון למועד החתימה על הצוואה הרי שראוי להדגיש כי במועד התפרצות ואבחון מחלתו של המנוח הוא היה בעל מחשבות שווא כלפי אחיו ואחיותיו כאחד ולא בא כל תיעוד כי המנוח בשל מחלתו יצא כנגד אחיו בלבד. הדברים עולים מהמסמכים הרפואיים כפי שפורטו בחוות דעת המומחה לרבות סיכום מחלה מהמרכז לבריאות הנפש בנס ציונה מיום 06.05.2004 שם צויין שהמנוח חש שכל העולם נגדו כולל חבריו ובני משפחתו ובהמשך צויין כי חשד שאחיו מנסה לקחת ממנו את דירת הוריו וחשד באחותו ששמה לו חומר מרדים באוכל ואיים מילולית על אחותו.
הדברים גם עולים מעדותו של המתנגד 1 לפיה “הוא היה נגד המשפחה. כל ה, כל האחים. גם האחיות וגם האחים. ופשוט בגלל המחלה שלו, הוא פיתח איזה פרנויה כלפינו …” (עמ’ 128 ש’ 9-13 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
חרף טענות המתנגדים לא הובא לעיוני כל תיעוד ספציפי המלמד כי המחלה הביאה להתייחסות שונה של המנוח כלפי אחיו לעומת ההתייחסות לאחיותיו של המנוח, מהתיעוד כאמור לעיל עולה כי ההיפך הוא הנכון המחלה הביאה להתייחסות שלילית של המנוח כלפי כלל בני משפחתו. העובדה כי חרף העובדה שבעת האבחון היו למנוח מחשבות שליליות כלפי כלל בני המשפחה לרבות אחיותיו התובעות, הרי שבחירת המנוח לערוך צוואה בה הוריש את עיזבונו לאחיותיו מלמדת כשלעצמה כי בחירתו אינה תוצאה של ההפרעה הנפשית.
26. מכל המקובץ לעיל מצאתי לקבוע כי המנוח היה כשר לצוות בעת עריכת וחתימת הצוואה וכי הצוואה ותוכנה לא היתה פועל יוצא של ההפרעה הנפשית שהמנוח אובחן כסובל ממנה ואשר לא היתה פעילה מהלך שנים קודם עריכת הצוואה וכן לאחריה.
חתימת המנוח על הצוואה – טענת זיוף:
27. בראשית הדברים מצאתי לציין כי מעיון בס’ 18 להתנגדות עולה כי על רקע הצהרה כללית על כי המתנגדים אינם יודעים את נסיבות עריכת הצוואה כהווייתן הם העלו כ – 10 טענות התנגדות שונות שפורטו לעיל. חלק מן הטענות הן טענות עובדתיות חלופיות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. כך טענת זיוף ככלל אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם טענות בדבר השפעה בלתי הוגנת וכיו”ב שנקודת המוצא בהן היא כי המנוח אכן חתום על הצוואה, ועל כל פנים העלאת שלל הטענות האפשריות כנגד הצוואה יש בה כדי ללמד כי אלו אינן מבוססות על עובדות הידועות מידיעה אישית אלא לכל היותר על השערות.
28. לגופו של עניין, לשם בחינת טענות המתנגדים מונתה כאמור מומחית להשוואת כתבי יד, הגב ס.א (להלן: “המומחית”).
בחוות הדעת מיום 01.11.2020 קבעה המומחית בפרק הממצאים והמסקנות כדלקמן:
“1. לא מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימות נשוא המחלוקת … (החתימות על הצוואה – הערת הח”מ) לבין דוגמאות כתב יד בשם ש’
2. אי התאמה נמצאה בין היתר בתכונות הכתיבה הבאות (ראה וטבלאות להמחשה):
– מבנה החתימות
– יחסי גודל, שיפוע ורוחב של מרכיבי החתימה
– סיומת החתימות שבמחלוקת עולה כלפי מעלה מעל קו הבסיס ובדוגמאות הסיומת יורדת כלפי מטה וחוצה את “המשולש”.
– החתימות נשוא המחלוקת שונות בצורתן ויוצאות דופן מתחום הווריאציות של קבוצת הדוגמאות שהיו ברשותי.
3. הניגודים שפורטו לעיל נמצאו בתכונות כתיבה מהותיות ובעלות משקל שהכותב אינו מודע להן במהלך הכתיבה הטבעי, מכאן מסקנתי היא כי סביר מאוד שהחתימות לא נכתבו על ידי המנוח ש’ …”
בהתאם לאפשרויות הניסוח של מסקנות ההתאמה של כתבי יד עולה כי אין המדובר ברמת הוודאות הגבוהה ביותר לשלילת חתימת המנוח על הצוואה אולם המדובר במסקנה ברמת הוודאות הקרובה לכך ביותר ופירושה “המומחה מצא ניגודים בסיסיים בין הכתב שבמחלוקת לבין הכתב בדוגמאות שהיו ברשותו ולדעתו נדחית האפשרות שכותב הדוגמאות הוא אשר כתב את הכתב שבמחלוקת. עם זאת, המומחה אינו יכול במקרה זה, לקבוע באופן מוחלט את שלילת הזיהוי, מאחר והוא מתבסס רק על הדוגמאות שקיבל ואינו רואה את כל אפשרויות הכתיבה של הכתב”.
29. ב”כ התובעות הפנה שאלות הבהרה למומחית המתייחסות בפרט לעניין עיוורונו של המנוח. בתשובות המומחית מיום 09.01.2022 ציינה היא כי דבר עיוורונו של המנוח היה ידוע לה ממכתב ב”כ התובעות מיום 18.05.2020. המומחית שבה וציינה כי מסקנתה היא סבירה מאוד אולם אינה החלטית וכי המסקנה אליה הגיעה נובעת מן היחס בין שקלול כמות ואיכות תכונות הכתיבה שפורטו בחוות הדעת וכן בשל היעדר דוגמאות הסמוכות לתאריך הצוואה משנת 2017. המומחית מציינת בתשובותיה כי ייתכן שכאשר מדובר בכותב עיוור המיקום והפריסה בשטח ישתנו אך במקרה זה מיקום החתימה לא היווה ניגוד שכן בדוגמאות קיים תחום וריאציות רחב של תכונת המיקום. המומחית ציינה כי התייחסה למידע שקיבלה מב”כ התובעות אך לא ציינה זאת בחוות דעתה וכי הגיעה למסקנתה לאחר שקלול כל הנתונים שעמדו לרשותה.
30. כאמור לעיל ב”כ התובעות ויתר על חקירתה של המומחית והסתפק לטענתו בתשובותיה לשאלות ההבהרה.
מעת שבמסגרת תשובות המומחית לשאלות ההברה לא חזרה בה המומחית ממסקנותיה או מרמת הוודאות של מסקנות אלו וב”כ התובעות בחר לוותר על חקירתה הרי שלא ניתן לקבוע כי חוות דעתה נסתרה.
עם זאת לא ניתן להתעלם ממספר נקודות שעלו בטיעוני ב”כ התובעות ואשר יש בהן כדי להשליך על משקלה של חוות הדעת בראי המארג הכולל של הראיות שהובאו לפני להוכחת חתימת המנוח על הצוואה וכדלקמן:
המומחית כאמור ציינה בתשובותיה כי עובדת היותו של המנוח עיוור בעת החתימה על הצוואה אינה נטולת משמעות ולצד זאת ציינה כי במסקנתה שקללה את כל הנתונים. כאמור, מסקנת המומחית לא נסתרה אולם במקום בו שקללה דבר עיוורונו של המנוח שנמסר לה רק במכתב ב”כ התובעות (ולא צויין במכתב ב”כ המתנגדים) מצופה כי נתון זה היה מקבל ביטוי מפורש בגוף חוות הדעת (לא צויין בחוות הדעת כי המנוח היה עיוור כלל). בנסיבות מצופה היה כי לכל הפחות עניין זה היה מקבל מענה מעט יותר מפורט בתשובות לשאלות ההבהרה, ובפרט ביחס לאופן בו דבר עיוורונו של המנוח נשקל בראי כלל הנתונים, האם נבדק מתי התעוור ואילו מדוגמאות החתימה ששימשו את המומחית לצורך השוואה ניתנו קודם ההתעוורות ואילו ניתנו לאחריה.
בנוסף, מחוות הדעת עולה כי המסמכים שעמדו בפני המומחית לצורך השוואה היו לכל המאוחר משנת 2010 כ – 7 שנים קודם החתימה. בסיכומי התשובה מטעם המתנגדים נטען כי המסמכים שהוגשו למומחית לצורך בחינת החתימות כללו חתימות המנוח לרבות מן השנים 2014, 2015, 2017 וצורפו למכתב ב”כ המתנגדים אל המומחית שהוגש לתיק בית המשפט ביום 14.05.2020. ב”כ המתנגדים טוען כי טענות ב”כ התובעות לפיהן עמדו בפני המומחית חתימות המנוח מהשנים 2003-2010 בלבד הן “שקריות” (ס’ 3 לסיכומי התשובה).
אלא שעיון בחוות הדעת של מומחית מעלה כי היא עצמה מציינת כי דוגמאות החתימה המקוריות שהיו לפניה ועליהן מתבססת השוואה הן מהשנים 2003-2010 ודוגמאות החתימה שאינן מקוריות (בצילום) הן מהשנים 2005-2010. יתרה מכך במסגרת תשובותיה לשאלות ההבהרה ציינה המומחית כי המסקנה אליה הגיעה נובעת גם “…בשל העדר דוגמאות הסמוכות לתאריך הצוואה דהיינו שנת 2017″(ס’ 3 לתשובות), כפי טענת ב”כ התובעות.
עיון במכתבו של ב”כ המתנגדים שהוגש לתיק ביום 14.05.2020 אכן מעלה כי צורפו למכתב המופנה למומחית מסמכים שהם לכאורה משנים מאוחרות יותר משנת 2010 לרבות שנת 2017 ואולם ב”כ המתנגדים לא הפנה כל שאלה למומחית בעניין קביעותיה כאמור לעיל ולפיכך גם האמור בחוות דעתה ובתשובותיה לשאלות ההבהרה לפיו המסמכים להשוואה שעמדו לפניה הם לכל המאוחר משנת 2010 אף הוא לא נסתר.
עניין זה מעלה מספר שאלות שלא ניתן להן מענה: באם נמסרו לעיון המומחית מסמכים מאוחרים משנת 2010 מדוע אלו לא שימשו להשוואה לצורך עריכת חוות הדעת ומדוע ציינה המומחית כי לא עמדו לפניה מסמכים הסמוכים למועד החתימה על הצוואה. במקום בו סברה המומחית שלא נמסרו לידיה מסמכים להשוואה שנחתמו בסמוך למועד החתימה על הצוואה מדוע לא ביקשה מהצדדים להמציא לה מסמכים מתאריכים הסמוכים למועד החתימה ומדוע חוסר זה לא קיבל ביטוי מפורש במסגרת נימוקי חוות דעתה אלא במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה בלבד.
31. בעניין חוות דעת להשוואת כתבי יד נקבע “על מנת שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק דין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה, אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי” (ע”א 46/77 היינץ בוכוולד נ’ בנק ברקליס דיסקונט בע”מ פ”ד לג 715, 719).
סבורני כי חוות הדעת דנן חסרה פירוט של התהליך שבו המומחית הגיעה למסקנתה וכיצד שיקללה את דבר היותו של המנוח עיוור במועד החתימה על הצוואה, כמו גם את העובדה שעל פי האמור בחוות הדעת לא הובאו לבדיקתה מסמכים סמוכים יותר למועד החתימה על הצוואה.
32. הנטל להוכחת טענת זיוף הוא נטל מוגבר בעל משקל ראייתי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה וזאת בשל היותה טענה חמורה ורצינית ביותר ומאחר שהיא חושפת את האדם נגדו היא נטענת להליך פלילי. לפיכך לכל הפחות יש לבחון את הראיות שהובאו להוכחת הטענה בזהירות רבה (ע”א 69/75 פלונית נ’ אלמוני פ”ד לא(1) 215, 215-216; ע”א 475/81 זיקרי יעקב נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ מ(1) 589, 604-606).
בעניין משקלה של חוות דעת מומחה נפסק כי “משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן”. (ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ רבי (פורסם בנבו, 31.12.1988).
ביחס למומחה להשוואת כתבי יד (לעיתים מכונה בפסיקה כמומחה לגרפולוגיה) נפסק כדלקמן:
“על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי ‘הגיע לדרגת מדע שימושי ממש’ …ולכן מותר – ולעיתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לענין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משיקלול חוות דעתו זו עם שאר הראיות שבתיק..” (ע”א 5293/90 בנק הפועלים בע”מ נ’ שאול רחמים פ”ד מז(3) 240, 262-263).
באופן דומה נפסק “במצבים בהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמיתות חתימה, רצוי להעזר בחוות דעתו של גרפולוג מומחה. בכך לא פורק עצמו בית המשפט מן החובה והאחריות להכריע בשאלה שמתעוררת בפניו. אכן בית המשפט רשאי במצב כזה, לקבל את עדות המומחה, או לדחותה, כולה או מקצתה. סמכות ההכרעה לעולם נשארת בידיו…” (ע”א 1986/92 מדינת ישראל נ’ פואד אסעד קנג’ פ”ש נ(1) 499, פסקה 11).
וכן (לאו דווקא בהקשר למומחה להשוואת כתבי יד) “לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה והעדים לה או אחד מאלה עדיפה על חוות דעתו של המומחה. לפיכך חוות דעת זו של מומחה איננה בבחינת ‘כזה ראה וקדש'” (שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועיזבון (2014) עמ’ 121)
33. בענייננו הובאו עדויות העדים לצוואה עו”ד מ’ ומר א’ , אשר העידו כי המנוח חתם לפניהם על הצוואה.
על מעמד החתימה העיד עו”ד מ’ כי הוא הקריא למנוח את הצוואה וכי מר א’ אף הוא הקריא למנוח את הצוואה (עמ’ 64 ש’ 26-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). עו”ד מ’ העיד כי החתימה על הצוואה נערכה בשעה 10:00 בערך (עמ’ 67 ש’ 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד שהמנוח לא היה שמן, כי אמנם הוא לא היה הכי רזה שבעולם אבל ממש לא שמן (עמ’ 68 ש’ 15-16). עו”ד מ’ העיד כי המנוח לא אמר לו שהוא יוצא אבל המנוח היה לבוש “בצורה אלגנטית, כנראה לקראת יציאה, אין לי מושג” (עמ’ 68 ש’ 24-30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי נקש על הדלת אולם נכנס לבד והמנוח ישב על כסא ליד דלפק (עמ’ 69 ש’ 17-24 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
כאשר עומת עו”ד מ’ עם עדותו של מר א’ לפיה המנוח פתח להם את הדלת עמד וחזר על גרסתו לפיה נכנס בעצמו “ככה אני זוכר” (עמ’ 69 ש’ 25-31, עמ’ 70 ש’ 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד שהמנוח נראה רגיל ואפילו לא נראה עיוור לבוש בצורה אלגנטית מטופח בעל שיער שחור (עמ’ 70 ש’ 19-24 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
ב”כ המתנגדים הציג בפני עו”ד מ’ מסמך רפואי משנת 2015 במסגרתו צויין ביחס למנוח כי עיניו עצומות נראה ונשמע גרוע וגם אז עמד עו”ד מ’ על עדותו כי בעת החתימה על הצוואה המנוח נראה במצב טוב “ללא צל של ספק” (עמ’ 70 ש’ 27-32 עמ’ 71 1-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
ב”כ המתנגדים הציג בפני עו”ד מ’ אפשרות לפיה חתם לפניו אדם אחר שאינו המנוח. עו”ד מ’ שלל אפשרות זאת מכל וכל והעיד שהמנוח חתם מולו וכי הוא זיהה אותו באמצעות תעודת זהות ולעדותו “היתה תעודת זהות על השולחן”, עו”ד מ’ העיד שהוא דיבר איתו בטלפון 4 חודשים וזיהה גם את הקול שלו (עמ’ 84 ש’ 18-32 עמ’ 85 ש’ 1-20 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). בחקירה נגדית עו”ד מ’ שב והעיד כי זיהה את המנוח באמצעות תעודת זהות בשתי הפגישות הפרונטאליות שקיים עמו והציג את תעודת הזהות גם לעד מר א’ במועד החתימה על הצוואה (עמ’ 88 ש’ 19-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
יצויין כבר כעת כי עו”ד מ’ לא זיהה את המנוח בחמש תמונות שהוצגו לו במהלך חקירתו על ידי ב”כ התובעות ולטענתו “הוא היה אחרת.. עם שיער שחור, עם שמן על הראש” וביחס לדמותו של המנוח בתמונה שהוצגה לו אמר “הוא נראה כאן קצת מבוגר” (עמ’ 86 ש’ 16-20 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
גם כאשר התמונות הוצגו לעו”ד מ’ בשנית ונאמר לו שחלפו כשנתיים ממועד החתימה על הצוואה ועד למועד בו צולמה התמונה השיב עו”ד מ’ כי הוא לא מזהה את המנוח וכי בתמונה נראה אדם נפוח יותר וכי אולי יש תווי פנים דומים “…אבל, זה ככה, לשבת לי על הראש לנסות לזהות…” (עמ’ 90 ש’ 10-30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ובסוף עדותו שב על כי הוא זוכר את המנוח “שהיה אדם הרבה יותר אלגנטי ומטופח” (עמ’ 91 ש’ 11-13 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
העד מר א’ העיד ביחס למעמד החתימה על הצוואה כי זו נחתמה בביתו של המנוח “ברחוב כינרת משהו” (עמ’ 44 ש’ 15-16 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
העד תיאר את המנוח כ”בן אדם,…רגיל ממוצע…אולי הראייה שלו הייתה קצת אה, …אני לא רוצה להגיד עיוור, כי אני לא, אני לא אופטומטריסט, אבל היה נראה לי כזה. ואז מ’ הקריא לו את ה, אמר לו שאני הגעתי בתור עד, והקריא לו את הצוואה. ביקש ממני גם להקריא לו…חתם, אני חתמתי, והלכתי..” (עמ’ 44 ש’ 26-31 עמ’ 45 ש’ 1-7 עמ’ 48 ש’ 31-32 עמ’ 49 ש’ 1-4 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
מר א’ העיד כי המנוח ישב על כסא “מעל דלפק כזה..” (עמ’ 45 ש’ 7-10 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022), וכי החתימה נערכה “בסביבות 10:00, 10:30” (שם עמ’ 45 ש’ 32), כי פגש את עו”ד מ’ מתחת לבית המנוח וכי המנוח הוא שפתח להם את הדלת, וכי המנוח עמד בעת שהגיעו לביתו (שם עמ’ 47 ש’ 15-32).
מר א’ אף הוא שלל חד משמעית את האפשרות שמאן דהוא אחר שאינו המנוח חתם על הצוואה ואישר כי הוא זיהה את המנוח באמצעות תעודת זהות במעמד החתימה (עמ’ 53 ש’ 1-14 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
34. עדויות עו”ד מ’ ומר א’ מציגות תמונה עובדתית שלמה מלאה וקוהרנטית בעיקרה של מעמד החתימה על הצוואה. עיקרי העדויות והפרטים המהותיים ביחס למעמד החתימה על הצוואה היו דומים באופן שיש בו כדי להעיד על אמיתותם, כך העובדה ששניהם הקריאו את הצוואה למנוח, מיקום החתימה לצד דלפק בביתו של המנוח, שעת הפגישה, כתובת המנוח הזיהוי על ידי עו”ד מ’ ועל ידי מר א’ באמצעות תעודת זהות וכיו”ב.
הפער העובדתי המרכזי עליו הצביעו המתנגדים בעדותם של עו”ד מ’ ושל מר א’ התייחסו לאופן כניסתם לדירת המנוח. מר א’ העיד שהמנוח פתח את הדלת ועמד בעוד עו”ד מ’ העיד שהמנוח המתין בישיבה לצד הדלפק וכניסתם לבית היתה עצמאית.
מצאתי כי המדובר בפרט שאינו מהותי וכי העובדה שכל אחד מן העדים זכר אחרת את אופן הכניסה לבית אין בה כדי לפגוע במהימנות עדותם של עו”ד מ’ ומר א’, ובגרסתם העקרונית לעניין זיהוי המנוח הקראת הצוואה וחתימת המנוח.
35. טענת המתנגדים לפיה מצבו הרפואי של המנוח היה כזה שלא אפשר לו כלל לעמוד במועד עריכת הצוואה לא הוכחה.
תחילה ייאמר כי המדובר על פני הדברים בטענה שבמומחיות שיש להוכיחה באמצעות חוות דעת ולא התבקש מינוי מומחה לצורך הוכחת מצבו התפקודי של המנוח בעת החתימה על הצוואה (להבדיל מבחינת כשרותו).
לגופו של עניין והגם שאין חולק כי המנוח נזקק לעזרה והיתה לו מטפלת צמודה גם בעת החתימה על הצוואה הרי שלא הובאו ראיות בכל כי מצבו בינואר 2017 היה כזה שלא איפשר לו לעמוד או שנדרש לחיתול.
הצוואה נחתמה כאמור בחודש ינואר 2017 ואילו עיון אקראי במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט מעלה כי בקבלה סיעודית מחודש אוקטובר 2017 לאחר החתימה על הצוואה (מבית החולים ברזילי 29.10.2017) צויין כי המנוח מתהלך בעזרה, כי השליטה במתן שתן חלקית והוא נעזר במכנסון וכי השליטה במתן צואה תקינה. בקבלה סיעודית מחודש נובמבר 2017 צויין כי השליטה בשתן ובצואה תקינה. בחודש דצמבר 2017 כבר צויין כי השליטה בשתן ובצואה אינה תקינה.
במהלך החקירות הנגדיות הציג ב”כ המתנגדים מסמך משנת 2015 שם צויין כי המנוח אינו שולט בסוגרים כלל. עיון במסמכים שהעביר ב”כ המתנגדים למומחה ד”ר ברש (הוגשו לתיק ביום 16.06.2020) אכן מעלה כי במסמכים רפואיים מסוף אוקטובר 2015 ותחילת 2016 אושפז המנוח עם ציון שאינו שולט בסוגרים, סיעודי ומרותק למיטה, אולם עיון בהמשך המסמכים שנשלחו למומחה על ידי ב”כ המתנגדים מעלה כי במסמכים מאוחרים יותר כגון סיכום אשפוז מיום 28.09.2016 מאותו בית חולים (ברזילי) אין ציון כי המנוח היה סיעודי או מרותק למיטה וכאמור לעיל ממסמכים מאוחרים יותר משנת 2017 עולה כי המנוח שלט בשתן באופן חלקי ובצואה באופן מלא ונעזר במכנסון ולא בטיטול, כך שעל פני הדברים נראה כי מצבו התפקודי/ הסיעודי של המנוח בשנת 2015 עד תחילת 2016 היה זמני.
התובעת 2 אף היא העידה כי רק לפני מותו המנוח נזקק לתחתון חיתול וכי רק כאשר הידרדר מצבו הוא נזקק לכיסא גלגלים (עמ’ 151 ש’ 7-10, עמ’ 151 ש’ 29-30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). גם התובעת 1 בעדותה הכחישה כי המנוח נדרש לטיטולים ולא שלט על הסוגרים כלל וכאשר הוצג לה אותו מסמך רפואי משנת 2015 שם צויין כי המנוח אינו שולט על הפרשות צואה ושתן השיבה שיכול להיות בבית החולים היה במצב שלא יכול היה לקום מהמיטה (עמ’ 176 ש’ 1-16 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
36. הטענה לפיה מצבו של המנוח היה גרוע ביום החתימה על הצוואה מתוקף אשפוזו מספר ימים קודם לכן אף היא לא הוכחה. ההיפך הוא הנכון, במכתב סיכום אשפוז מיום 26.01.2017 צויין כי בקבלה החולה יציב המודינמית מתנשם סטורציה עם משקפי חמצן 91 למרות טיפול בפוסיד ללא שיפור במצבו הופנה לביצוע דיאליזה ולאחר דיאליזה נרשמה השפעה טובה ולאחריה כניסת אויר טובה ושווה דו”צ. שוחרר במצב כללי משביע רצון עם המלצות למעקב וטיפול תרופתי קבוע.
הנה כי כן טענת ב”כ המתנגדים בסיכומיו לפיה המנוח לא ביצע דיאליזה ארבעה ימים קודם החתימה על הצוואה אינה מדוייקת בלשון המעטה שכן כאמור במהלך האשפוז בימים הסמוכים לפני עריכת הצוואה עבר המנוח טיפול דיאליזה בבית החולים ששיפר את מצבו והוא שוחרר במצב טוב.
37. אף השערת המתנגדים כי במועד החתימה על הצוואה המנוח היה בטיפול דיאליזה ולפיכך לא הוא שניצב בפני עו”ד מ’ ומר א’ לא הוכחה. כאמור לעיל עו”ד מ’ והעד מר א’ העידו כי הפגישה התקיימה בשעה 10:00. מר ע’ העריך כי יכול להיות “בסביבות 10:00 10:30 בערך” ואף ציין אפשרות כי הדבר היה גם ב 10:45 כאשר ברור כי המדובר בהערכה וכי איש מן העדים לא רשם בפניו את השעה המדוייקת.
אין חולק כי במסמכים שהוגשו מא’ שם ביצע המנוח את טיפולי הדיאליזה (הוגשו וסומנו מת/1) אין תיעוד של שעת הטיפול ביום הספציפי ואף העדה מטעם א’ לא יכולה היתה לקבוע באיזו שעה החל טיפול הדיאליזה (עמ’ 16 ש’ 25-26 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). יתרה מכך טענת ב”כ המתנגדים בסיכומיו לפיה המנוח קיבל טיפולי דיאליזה באופן קבוע בין השעות 11:00 עד 15:00 לא לוותה בהפניה לעמוד הספציפי במוצג מת/1 ועל כל פנים לא אושרה בחקירתה הנגדית של נציגת א’. לפיכך לא ניתן לקבוע כי המנוח לא היה בביתו בעת החתימה על הצוואה בשעה שהעידו עליה עו”ד מ’ ומר א’.
מעיון ביומן הטיפולים שהוגש (מת/1) עולה כי בניגוד להערות שנרשמו בטיפול מיום 24.01.2017 על אי יציבות המודינמית והפסקת הטיפול לפני סיום הדיאליזה הרי שבטיפול מיום 29.01.2017 וכן ביום 31.01.2017 וביום 02.02.2017 ואף במספר טיפולים לאחר מכן צויין ביומן הטיפולים כי הדיאליזה בוצעה ללא הערות, דבר המלמד על מצבו התקין יחסית של המנוח במהלך תקופה זו בכלל וביום 29.01.2017 שנערך ביום החתימה על הצוואה בפרט וסותר את הטענה לפיה מצבו של המנוח במועד זה היה בכי רע.
הגב’ א’ שהגיעה להעיד מטעם א’ ציינה כי היא לא יכולה להעיד על מצב המטופל בדרך כלל אלא יש לבדוק כל טיפול לגופו ואף היא התייחסה בעדותה לכך שבמועדים הנקובים לעיל לא נרשמה הערה מיוחדת ביחס לביצוע הטיפול (עמ’ 18 ש’ 22-24 עמ’ 19 ש’ 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
38. בכל הנוגע לכך שעו”ד מ’ לא זיהה את המנוח בתמונות שהוצגו לו על ידי ב”כ התובעות במהלך עדותו מצאתי כי אין בעניין זה כשלעצמו כדי לפגוע בעדותו ובמשקלה בכל הנוגע לזיהוי המנוח כמי שחתם על הצוואה.
תחילה וכאמור לעיל כל אחד מן העדים לצוואה ציין בעדותו בנפרד כי בוצע זיהוי של המנוח במועד החתימה על הצוואה באמצעות תעודת זהות, ועדותם זו לא נסתרה.
נראה כי במקום בו כפי טענת ב”כ המתנגדים המדובר בקנוניה לה שותפים התובעות והעדים לצוואה הרי שלכאורה סביר כי הם גם היו טורחים ומתאמים ביניהם את הצגת התמונות במהלך העדות ומוודאים הזיהוי במהלכה, אולם ניכר מהפרוטוקול כי ב”כ התובעות הציג את התמונות בפני עו”ד מ’ מבלי שהדבר תואם מול עו”ד מ’ שאכן השיב בכנות כי אינו מזהה את המנוח בתמונות (גם ב”כ המתנגדים ציין בסיכומיו כי התשובה הפתיעה את ב”כ התובעות “עד מאוד” ס – 7 לסיכומים). יתרה מכך גם כאשר עו”ד מ’ הבין כי המדובר בתמונה של המנוח הוא עמד על כך שאינו מזהה את המנוח וכי גם אם הוא רואה תווים דומים זה רק כי יושבים לו על הראש לזהות את המנוח דהיינו לא מתוך זיהוי אמיתי וספונטני. תשובות מעין אלו אינן מאפיינות מי אשר נטען ביחס אליו כי הוא שותף לקנוניה ותומכות במהימנות גרסתו בדבר זיהוי המנוח בזמן אמת.
39. גם יתר העדויות והראיות תומכות בגרסת העדים לצוואה כי המנוח הוא שעמד בפניהם בעת החתימה על הצוואה וחתם לפניהם.
בטרם יפורט ניתוח העדויות בעניין זה מצאתי לציין כי בהסכמת הצדדים עדויות העדים והצדדים נשמעו בחקירה ראשית ונגדית בעל פה וללא נוכחות של יתר העדים או של יתר בעלי הדין, דהיינו התובעות והמתנגדים לא נכחו באולם שעה שהעדים או יתר בעלי הדין העידו וככל שהיו באולם היה זה לאחר שסיימו להעיד והכל על פי דרישת ב”כ המתנגדים ובהסכמת ב”כ התובעות (עמ’ 13 ש’ 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). העובדה שהעדים באופן אקראי אישרו פרטים שנאמרו באופן ספונטני על ידי עדים או בעלי דין אחרים מבלי ששמעו עדותם או היו מודעים לתוכנה יש בה כדי לתמוך במהימנות גרסתם ובמשקל שיש לייחס לעדותם.
כך לדוגמא העיד עו”ד מ’, שהוא בין היתר מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו, כי הוא שוחח עם המנוח בנושאים הקשורים באלקטרוניקה. עו”ד מ’ העיד “ראיתי שיש לו ידע יפה מאוד מקצועי והתרשמתי ממנו” (עמ’ 77 ש’ 4-8 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). המתנגדים אישרו בעדותם שהמנוח היה הנדסאי חשמל בהשכלתו (עדותו של המתנגד 3 עמ’ 96 ש’ 31-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022 ועדותו של המתנגד 1 שם עמ’ 126 ש’ 18-19) והדבר אושר גם על ידי התובעת 1 (עמ’ 160 ש’ 29-30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). העובדה שעו”ד מ’ זיהה ידע מקצועי בעניין זה בשיח עם המנוח מלמדת כי עו”ד מ’ אכן היה בקשר עם המנוח עצמו לשם עריכת הצוואה.
עדותו של עו”ד מ’ כי המנוח היה מטופח ובעל לבוש אלגנטי, נתמכה גם בעדותה של התובעת 1 שהיה למנוח חשוב להיראות טוב ויפה (עמ’ 147 ש’ 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ועם עדותה של התובעת 2 שהמנוח אהב להיראות טוב רכש בגדים אופנתיים ממותגים ולטענתה גם השיל 25 קילוגרם ממשקלו בשנים האחרונות (עמ’ 161 ש’ 7-14 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022), עניין שעולה בקנה אחד עם טענת עו”ד מ’ שהמנוח לא היה שמן מאוד כאשר ראה אותו.
התובעת 1 הכחישה כי המנוח השתמש בשמן לשיער ועמדה על הכחשתה גם כאשר נאמר לה כי כך טען עו”ד מ’ וציינה “היה לו שיער שחור מבריק” (עמ’ 175 ש’ 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). עם זאת האופן בו תיארה את שיערו של המנוח תומכת בעדות עו”ד מ’ ביחס למראהו של המנוח בעת החתימה על הצוואה לרבות גוון השיער והיותו מבריק. בנסיבות אלו יש לייחס משקל נמוך לשאלה האם הברק בשיער המנוח היה תוצאה של תכשיר כפי עדותו של עו”ד מ’ או גוון טבעי כפי עדותה של התובעת 1.
התובעת 1 העידה כי יכול להיות שהמנוח היה בריא יותר כאשר חתם על הצוואה ביחס לתמונה שהוצגה (עמ’ 181 ש’ 28 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ובמסגרת חקירה חוזרת כאשר הוצגו התמונות בפניה השיבה כי התמונות הן ממש מספר חדשים קודם פטירת המנוח “ממש כשהוא היה חולה” (עמ’ 193 ש’ 11-19 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
יצוין כי איש מהצדדים לא הגיש לתיק את התמונות שהוצגו לעדים כאמור לעיל או תמונות אחרות של המנוח כך שאין בפני בית המשפט מקור להשוואה בין מראהו של המנוח בכל אחד מן המועדים.
לאור כלל האמור מצאתי לקבל את עדותם של עו”ד מ’ ושל מר א’ כי זיהו את המנוח באמצעות תעודת זהות במועד החתימה על הצוואה. בנסיבות אלו סבורני כי העובדה שעו”ד מ’ לא ידע לזהות את המנוח בתמונה שיכול כי אינה תואמת את מועד החתימה על הצוואה וסמוכה יותר למועד פטירת המנוח אין בה כדי למעט ממשקל עדותו ביחס לזיהוי המנוח בזמן אמת.
השערות המתנגדים בעניין זה מייחסות לעו”ד מ’ או למר א’ מעשים שהם לכאורה בגדר עבירה פלילית ולא מצאתי כי הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת להוכחת עניין זה לרבות המניע של העדים לפעול באופן זה, ההיפך הוא הנכון התרשמתי כי עדות העדים מתארת נכונה את אופן זיהוי המנוח וחתימתו על הצוואה.
40. אין בפסק הדין אליו הפנו המתנגדים (ת”ע 58464-12-12 פ’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי ואח’ צורף כנספח ג’ לסיכומי המתנגדים) כדי לתמוך בטענותיהם שכן בנסיבות שנדונו במסגרתו הוגשה חוות דעת שקבעה כי חתימת המנוח זויפה ולא הובאו עדי הצוואה לעדות כלל. בית המשפט שם אף ציין כי ניתן להוכיח את אמיתות הצוואה גם באמצעות עדים אולם הגם שהעדים לצוואה הגישו תצהירים, בפועל הם לא התייצבו להיחקר על תצהיריהם ועזבו את הארץ ולפיכך נקבע “אי העדת עדי קיום הצוואה …בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה ולחתימת המנוח על הצוואה – למצער, לא סייעו למבקשים להרים את הנטל המוטל עליהם בדבר אמיתות הצוואה” (ס’ 71 לפסק הדין. מה שכאמור אין כן בענייננו בו הובאו העדים לצוואה וכאמור גרסתם התקבלה.
41. בכל הנוגע לטענות בדבר היעדר תיעוד של מעמד החתימה בסרטון וידאו. המתנגדים העלו טענה זו כחלק מטענות ההתנגדות, אלא שלא הובאו כל אסמכתאות משפטיות לחובה לתעד עריכת צוואה באמצעות וידאו. אין ספק כי לעיתים סרטון מעין זה יכול לשפוך אור על מעמד החתימה בוודאי כאשר עולה טענת זיוף ואולם אין המדובר בחובה והיעדרו של סרטון מעין זה בנסיבות העניין אף אינו עולה כדי חסר ראייתי שיש לזקוף לחובת העדים או לחובת התובעות. יש לציין כי עו”ד מ’ העיד כי הציע למנוח לתעד את החתימה בווידאו וכי המנוח סירב לעשות כן והוא כיבד את רצונו (עמ’ 78 ש’ 20-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ואף עדותו זו לא נסתרה.
42. לאור האמור מחד עומדת חוות דעת המומחית שלא נחקרה על חוות דעתה אולם כאמור לעיל עולה כי קיימים בה חוסרים מסויימים בתיאור תהליך הבדיקה וההגעה למסקנות כמו גם הנתונים שהיו בפני המומחית בין בחוות הדעת ובין בתשובות לשאלות שאלות ההבהרה, ומאידך הובאו לפני עדויות העדים לצוואה בפניהם חתם המומחה ואשר כאמור לעיל החלק המהותי שבהם נתמך ביתר העדויות בתיק והחלקים שהצריכו מענה או הסבר או שלא עלו בקנה אחד עם יתר העדויות הם בעלי משקל נמוך או שקיבלו הסבר סביר.
מכלל האמור לעיל לאור ההערות בעניין חוות דעת המומחית ומאחר שמצאתי כי עדויות העדים לצוואה בעיקרן עולות בקנה אחד עם יתר העדויות והראיות שבתיק כמפורט לעיל הרי
שמצאתי להעדיף את עדויותיהם הישירות של עו”ד מ’ ושל מר א’ על פני מסקנות המומחית.
מעורבות בעריכת צוואה
43. ס’ 35 לחוק הירושה מורה כי “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
עילת הפסלות השלישית “לקח באופן אחר חלק בעריכתה”, נוקטת בביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי ויישומו נעשה על פי ההיגיון והשכל הישר. לפיכך נוכחות הנהנה בעת עריכת הצוואה שאינה עולה כדי היותו עד או כדי עריכת הצוואה על פי שתי החלופות הראשונות שבסעיף יכולה להיחשב כלקיחת חלק באופן אחר בעריכת הצוואה (ע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו פ”ד נד(1) 19, 29).
44. טענות המתנגדים בעניין זה מפנות בין היתר לקשר שבין התובעת 1 לעדים לצוואה בכלל ועו”ד מ’ עורך הצוואה בפרט.
חרף האמור, כל אשר הוכח בהקשר לכך הוא שהתובעת היא שיצרה את הקשר בין המנוח לבין עו”ד מ’. התובעת 1 העידה כי המנוח אמר לה שהוא רוצה לערוך צוואה וכי היא ביררה במקום עבודתה (מפעל א’ בXXX) על עורכי דין לעריכת צוואה והופנתה לעו”ד מ’ שאף הוא עבד שם (עמ’ 159 ש’ 20-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.202)
עו”ד מ’ אישר כי הוא מכיר את התובעת 1 ממקום עבודתו, הוא יודע שהיא עובדת במחלקת שרטוטים אבל אינו יודע בדיוק במה כי יש שם 4,000 עובדים (עמ’ 57 ש’ 10-11 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). בנוסף אישר עו”ד מ’ כי לאחר מכן ערך צוואה עבור התובעת 1 ועבור בעלה. עו”ד מ’ העיד כי כולם במקום העבודה יודעים שהוא עוסק בעריכת צוואות (עמ’ 58 ש’ 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
יצויין כי התובעת 1 עצמה העידה בתחילה כי עו”ד מ’ ערך צוואה לה ולבעלה קודם עריכת הצוואה למנוח אולם מיד לאחר מכן תיקנה את עדותה והעידה שטעתה והיא חושבת שהיה זה לאחר עריכת הצוואה של המנוח (עמ’ 171 ש’ 19, עמ’ 172 ש’ 3 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
על כל פנים, הן התובעת 1 והן עו”ד מ’ העידו כאמור כי בפועל לאחר שיחתה של התובעת 1 עם עו”ד מ’, המנוח פנה ישירות לעו”ד מ’ טלפונית ועיקר ההתקשרות משלב זה ואילך נעשתה ישירות בין המנוח לבין עו”ד מ’.
בניגוד לטענות ב”כ המתנגדים, עו”ד מ’ העיד מלכתחילה כי יצר קשר טלפוני עם התובעת 1 לאחר מכן אולי פעם אחת (עמ’ 65 ש’ 3 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). ציון מספר שיחות גבוה יותר בא לאחר מכן בעיקר מפי ב”כ המתנגדים אשר חזר על מספר זה פעם אחר פעם בשאלותיו. בהמשך לכך אף השיב לו עו”ד מ’ בהקשר למספר השיחות “אני לא יודע להגיד לך אתה שאלת, אמרתי לך לא יודע …6 שיחות 4 שיחות אין לי מושג (עמ’ 66 ש’ 28-30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). בהמשך שב ותיקן “לא 6,7 אמרתי לך אולי 6…אל א’ פעם אחד” כאשר ב”כ המתנגדים שב ומציין מספר שיחות גבוה יותר שב עו”ד מ’ ומשיב “לא אמרתי 6, 7 אמרתי אני לא זוכר, אבל נניח (עמ’ 67 ש’ 23-28 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
עו”ד מ’ העיד כי בשיחות אלו אמר לתובעת 1 שהוא הולך למנוח ובקש לדעת אם הוא נמצא בבית (עמ’ 65 ש’ 19-26 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). אכן, לא בא הסבר של ממש מפיו של עו”ד מ’ לצורך בשיחות מעין אלו עם התובעת אולם כאור לעיל היו לכל היותר שיחות בודדות בפרק זמן של מספר חודשים ולא הוכח כי תוכנן עולה כדי מעורבות בעריכת הצוואה ולפיכך לא מצאתי כי בכך יש כדי להוכיח מעורבות של התובעת 1 בעריכת הצוואה.
למען הסדר הטוב יצויין כי האמור לעיל ביחס למספר השיחות עם התובעת 1 מתייחס לכל התקופה בה היה עו”ד מ’ בקשר עם המנוח מהלך 4-5 חודשים עד לסיום עריכת הצוואה והחתימה עליה (עמ’ 61 ש’ 22 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ובהעדר ראיות כי תוכן השיחות עולה כדי מעורבות בעריכת הצוואה, אין בכך כדי להעיד על קשר רציף או הדוק או בלתי סביר בנסיבות.
על כל פנים הוכח כי התובעות או מי מהן לא היו נוכחות בשום שלב של עריכת הצוואה או של השיחות בין עו”ד מ’ לבין המנוח. עו”ד מ’ העיד כי כאשר הגיע לקיים את השיחה הראשונה עם המנוח לבירור רצונו רק העובדת הזרה היתה נוכחה וכי הוא ביקש שזו תעזוב את המקום והתובעת 1 “.. באה היא גם כן והיא לקחה את העובדת הזרה החוצה… ואני ישבתי איתו לבד” (עמ’ 64 ש’ 5-11 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
התובעת 1 בעדותה הכחישה את הטענה שהייתה נוכחת בעת שעו”ד מ’ הגיע לפגישה עם המנוח עניין שעולה בקנה אחד עם עדות עו”ד מ’ כי זו הגיעה אך כדי לקחת את העובדת הזרה לבקשתו (עמ’ 178 ש’ 10-25 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ועל כל פנים בוודאי שלא הוכח כי התובעת 1 היתה נוכחת באיזו מפגישותיו או משיחותיו של המנוח עם עו”ד מ’.
45. הוכח כי הקשר בין התובעת 1 לבין העד הנוסף מר א’ התמצה בכך שהם שניהם מועסקים באותו מקום עבודה שכאמור כולל אלפי עובדים וכי אין מעבר להיכרות שטחית זו כל היכרות נוספת בין התובעת 1 לבין מר א’ . בהקשר זה מר א’ העיד “הכרתי אותה אבל ממש שטחי” (|עמ’ 42 ש’ 19-21 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
מר א’ ועו”ד מ’ שניהם העידו כי מר א’ שימש כעד במספר צוואות אותן ערך עו”ד מ’ (עמ’ 59 ש’ 31-32 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022), עו”ד מ’ שלל כי ניתנה למר א’ תמורה עבור היותו עד בצוואות אלו אף לא בדרך של ייצוג שלו או של בני משפחתו (מ’ 60 ש’ 1-9 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
אכן, עולה מעדותו של עו”ד מ’ כי בינו לבין מר א’ קיימים קשרי חברות שעו”ד מ’ תיאר כ”חברים ממש ממש טובים” (עמ’ 59 ש’ 20-21 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) אולם בהמשך סייג וציין כי לא מדובר בקשר בין משפחות אלא חברים ממש טובים בעבודה (עמ’ 59 ש’ 10-27 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). מר א’ הגדיר את הקשר ביניהם כחברים וציין שהוא חבר של כולם (עמ’ 42 ש’ 16-19 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). העובדה שמתקיימים קשרי ידידות או חברות בין העדים לבין עצמם אינם עילה לפסילת הצוואה ואין בה משום מעורבות כלשהי של התובעות בעריכתה.
לא מצאתי לקבל טענות המתנגדים כי בעדויות התובעת 1, עו”ד מ’ ומר א’ עלו סתירות שיש בהן לפגוע במהימנות גרסתם כולה. עובדת היותם עובדים באותו מקום עבודה גם אם עשרות שנים אינו מעיד בהכרח על היכרות עמוקה או יחסי חברות בין התובעת 1 לבין מי מהעדים. המדובר כאמור במקום עבודה המעסיק אלפי עובדים. יש אכן להניח כי קיימת היכרות כלשהי בין העובדים אולם אין בעובדות אלו כשלעצמן כדי להעיד על חברות במובנה המהותי והעמוק ואין בכך כדי לשלול גרסתם על אודות היכרות שטחית בפרט כאשר שלושתם העידו על היקף ההיכרות באופן דומה גם אם במילים שונות.
הן עו”ד מ’ והן מר א’ שללו היכרות כלשהי עם התובעת 2 ולא עלתה טענה אחרת בעניין זה.
46. כאמור לעיל לא כל פעולה הקשורה בעריכת הצוואה עולה כדי מעורבות בעריכתה במובן ס’ 35 לחוק הירושה “פעולה מצומצמת כלשהי של הנהנה, אינה הופכת אותו בהכרח למי שלקח חלק בעריכתה של הצוואה. יש שהצטברותן של מספר פעולות שונות היא שתבסס את המסקנה כי הנהנה לקח חלק בעריכת הצוואה. בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון במבט רחב את מכלול האירועים, הנסיבות והזיקות” [עמש (ב”ש) 756-06-20 א.ד נ’ ד.ח (פורסם בנבו, 21.01.2021] בפסק הדין האמור נקבע כי הצטברות של מספר פעולות צריכה להצטבר לכדי “מאסה קריטית” על מנת שהדבר יעלה כדי מעורבות בעריכת הצוואה .
בפסק הדין בעניין ע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו לעיל נקבע כאמור כי נוכחות הנהנה כשלעצמה אינה פוגעת בכשרות הצוואה ויש לבחון את יתר נסיבות המקרה. כך צויין כי נהנה שמשוחח עם המצווה על דא ועל הא אינו כנהנה הנותן הוראות והנחיות בדבר תוכן הצוואה. עוד נקבע שם כי גם במקום בו הנהנה הזמין את עורך הדין שילם את שכר טרחתו וכן העובדה שהנהנה מסר את תוכן הצוואה לעורך הדין אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכתה. גם ביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה אינה חלק מעריכת הצוואה. עוד נקבע כי גם במקום בו עורך הדין שערך את הצוואה טיפל בעבר בענייני הנהנית והיא אף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך עריכת הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה.
בפסק הדין הנ”ל נקבע כי “פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מידי… כאשר פעילותו אינה מצטמצמת לפעולה מכאנית של העברת רצון המנוח כאשר “הוא המוציא והמביא הוא המלבן והמסביר והוא מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר …’המבחן הינו בסופו של דבר מבחן השכל הישר'” (שם עמ’ 30).
במקרה אחר נפסק כי אין בעובדה שהנהנה הביא את המנוח למשרדו של עוה”ד עורך הצוואה אשר טיפל בעבר בענייניו משום נטילת חלק בעריכת הצוואה (ע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של עולי מרכז אירופה (פ”ד נ(3) 338).
בהקשר לכך ראוי לציין כי אם המצווה נזקק לסיוע של אחרים על מנת לערוך את הצוואה לרבות לצורך הסעתו למשרד עורך הדין סביר להניח כי מי שיסייע לו יהיו אלו הקרובים אליו לרבות אלו שלהם הוא מבקש לצוות את עיזבונו או חלקו מתוך אותה קרבה (ע”א 142/80 מירסקי נ’ מירסקי פ”ד לה(2) 155).
47. בשים לב להיקף המעורבות אשר נקבע ככזו העולה כדי מעורבות בעריכת הצוואה הרי שכלל אשר הוכח לעיל ביחס לאופן עריכת הצוואה, וגם במקום בו התקיימו שיחות טלפון בהיקף הנטען על ידי המתנגדים בין עו”ד מ’ לבין התובעת 1, אינו עולה כדי מעורבות של התובעות או מי מהן בעריכת הצוואה ואף לא קרוב לכך. לא ביחס לכל אחת מן העובדות האמורות ולא ביחס להצטרפות כלל העובדות ונסיבות העניין. הוכח כי כלל פרטי הצוואה (למעט מספרי הזהות של היורשים) נמסרו לעו”ד מ’ על ידי המנוח ישירות. לא היתה כל מעורבות ולו כלשהי של התובעות בחלקים המהותיים של עריכת הצוואה ומעורבותה של התובעת 1 כפי שהוכחה לעיל היתה לכל היותר מעורבות טכנית. השיחה שבה מסר המנוח לעו”ד מ’ את רצונו וכן מעמד החתימה על הצוואה נערכו ללא נוכחות מי מן התובעות במקום או בסמוך אליו וזאת בנוסף לשיחות הטלפון שנערכו ישירות בין המנוח לבין עו”ד מ’ ללא מעורבות כלשהי של התובעות או מי מהן.
לפיכך מצאתי לדחות טענות המתנגדים בדבר מעורבות התובעות בעריכת הצוואה.
השפעה בלתי הוגנת:
48. ס’ 30(א) לחוק הירושה קובע בזו הלשון: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום השפעה בלתי הוגנת תחבולה או תרמית – בטלה”.
הנטל להוכיח כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטלת על הטוען להשפעה כזו אלא אם כן “הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של האחר, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר” (ע”א 423/75 בן נון נ’ ריכטר פ”ד לא(1) 372).
נקבע כי בעניין זה אין די בחשד גרידא להקמת החזקה. יש צורך בראיות משמעותיות להקמת תשתית עובדתית בדבר קיומה של החזקה. עם זה, באשר לתוכנן של הראיות, די בראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית לקיומה של חזקה להשפעה בלתי הוגנת.
49. בפסק הדין בעניין דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה פ”ד נב(2) 813) הובאה רשימה, לא סגורה, של מבחנים לסיוע בהכרעה בשאלה האם מתקיימת החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת כדלקמן:
א. מבחן התלות והעצמאות – האם במועד הרלוונטי היה המצווה עצמאי בפן הפיזי ובפן השכלי ועד כמה כך.
ב. מבחן התלות והסיוע – במקום בו המצווה נזקק לעזרת הזולת יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, ובמי שהעניק לו אותו.
ג. מבחן הקשרים עם אחרים – מבחן זה הוא מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. במצב בו המצווה היה מבודד ומנותק מאחרים יש בכך כדי להגביר את התלות של המצווה בנהנה. הסיבה לניתוק אינה רלוונטית ואם היה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים יש בכך כדי לחזק את ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה.
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנתה – גם אם מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה אינה מגעת עד כדי עילה לפסילתה מכח ס’ 35 לחוק הירושה הרי שיכול שהיא תהווה אינדיקציה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מבחנים אלו כאמור אינם מהווים רשימה סגורה; אין הכרח שהם יתקיימו כולם וניתן לעשות שימוש במבחנים נוספים על פי נסיבות העניין הספציפי הנדון. בכל הנוגע ליישום המבחנים נקבע כי יש לעשות כן בזהירות רבה “תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. מהיותו של המצווה בלתי-עצמאי (מבחן העצמאות) ניתן להסיק תלותו באחר, אך בהיותו תלוי באחר, אין להסיק כי את צוואתו לטובת האחר עשה מתוך השפעה בלתי הוגנת. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה” (ע”מ (ת”א) 1100/05 פלוני נ’ אלמונית (פורסם בנבו, 06.04.2009).
במקום בו תקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת עובר נטל הבאת הראיות למבקש קיום הצוואה. בפרשת מרום הוצעו מבחני עזר נוספים כדלקמן: מבחן הקרבה הרגשית – מהו היחס של המצווה כלפי הנהנה. קיומו של רגש חיובי מחליש את האפשרות לתלות ולהשפעה בלתי הוגנת. מבחן הנישול – הרקע לנישול או המניע לו יכול להיות בעל משמעות והעדר קיומו יכול לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. מבחן השימוש לרעה בתלות – האם הנהנה ניצל את חולשתו של המצווה במטרה להשפיע עליו. מבחן ההשפעה המותרת – הבחנה בין השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה או על התנהגות של הנהנה שגרמה להכרת טובה של המצווה כלפיו לבין השפעה בלתי הוגנת שיש בה מימד של פגיעה ברצון החופשי של המצווה אשר תביא לביטול הצוואה; מבחן הגיונה של הצוואה – האם הצוואה סבירה על פי הבנת בית המשפט את הגיונו של המצווה.
ראו גם שוחט פינברג פלומין דיני ירושה ועיזבון (2014) עמ’ 124-125).
50. בענייננו מצאתי לקבוע כי הצוואה לא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת של התובעות או מי מהן וזאת גם בהתאם למבחני העזר שנקבעו בפסיקה כאמור לעיל.
מבחן התלות והעצמאות – אכן מן הראיות והחומר הרפואי המצוי בתיק עולה כי מבחינה פיזית היה המנוח לא עצמאי באופן מוחלט באספקטים מסויימים של חייו. הדברים מפורטים לעיל.
עם זאת, כאמור לעיל, במועד עריכת הצוואה עולה כי הסיוע לו נדרש המנוח בעניינים הפיזיים לא היה מוחלט. כאמור לעיל עולה מאשפוזו בימים שקודם לעריכת הצוואה וכן מאשפוזים נוספים בשנת 2017 כי המנוח בעיקר נזקק לסיוע בשל עיוורונו כי היה עצמאי בחלק משמעותי מפעולותיו והוא לא היה תלוי באופן מוחלט בזולת.
זאת ועוד, כאמור לעיל באספקטים אחרים ומשמעותיים היה המנוח עצמאי לחלוטין בפרט בכל הנוגע לעצמאות המחשבתית של המנוח. הדברים הובאו לעיל בפרק הדן בשאלת כשרותו של המנוח ואיני מוצאת לשוב ולפרטם.
בעניין זה ראוי לציין כי העצמאות הקוגניטיבית היא בעלת חשיבות גדולה ואפילו במקום בו מתקיימת תלות פיזית מוחלטת של המצווה זו אינה מהווה עדות מספקת לתלותו בזולת ולעיתים עצמאות שכלית הכרתית תחפה על קיומה של תלות פיזית.
51. מבחן התלות והסיוע – חרף תלותו הפיזית החלקית של המנוח כאמור לעיל הרי שהסיוע בעניינים אלו לא ניתן על ידי התובעות כי אם בעיקר על ידי עובדת זרה שהתגוררה עמו 24/7. אין חולק כי המנוח מימן מכספו העסקת העובדת זרה כך שלא עולה כי באספקטים אלו התקיימו יחסי תלות וסיוע בין המנוח לבין התובעות.
מהעדויות שהובאו לפני עולה כי הסיוע שקיבל המנוח מן התובעות היה יותר בפן הרגשי והחברתי, בכך שאירחו לו לחברה אירחו אותו ויצאו איתו לבילויים ופחות באספקטים פיזיים. התובעות או מי מהן כמו גם העובדת הזה ליוו את המנוח לטיפולים רפואיים אשפוזים ואחרים, אולם לא מצאתי כי הדברים עולים כדי קיומה של תלות ואלו נותרו בגדרי סיוע משפחתי רגיל וסביר בין בני משפחה ולא עולים כדי תלות של ממש של המנוח בתובעות או במי מהן.
המתנגד 1 אישר כי הטיפול של התובעת 1 במנוח התקיים מאחר שהיתה בקבוצת האחים הצעירים ונשארה עם הורי הצדדים עד שנפטרו (עמ’ 132 ש’ 13-16 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) עניין המלמד כי המדובר בסיוע טבעי ומתבקש בנסיבות.
52. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – הוכח כי המנוח לא היה מבודד כלל ועיקר. המנוח התגורר עם מטפלת. בנוסף המתנגדים עצמן טענו כי ביקרו אותו ושוחחו איתו. המתנגד 1 העיד כי היה מבקר את המנוח ויושב איתו שעות בלי תגובה מצדו ובתדירות חודשית לפחות (עמ’ 132 ש’ ש’ 1-3, 30 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) וכן העיד כי המנוח טס לחו”ל עם העמותה של העיוורים (עמ’ 135 ש’ 20 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). המתנגד 3 העיד כי פגש את המנוח באירועים משפחתיים ובביקורים וביקר אותו באשפוזים (עמ’ 99 ש’ 5-14 לפרוטוקול הדיו ומיום 03.11.2022) וכן כי ביקר אותו מידי חודש (עמ’ 100 ש’ 24 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
בנוסף העידה הגב’ א.מ כי למנוח היו חברים כולל חבר בשם י’ וחברה בשם ר’ (עמ’ 26 ש’ 22-23 עמ’ 34 ש’ 15-16 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022), הלך לבנק (שם עמ’ 27 ש’ 27-30) היה במעקב פסיכיאטרי קבוע (שם עמ’ 32 ש’ 15-19)
יתרה מכך ראוי להדגיש כי הוכח שהתובעות לא מנעו קיומם של קשרים בין המנוח לכל אדם אחר ובפרט כי הן לא מנעו קשר של המנוח עם המתנגדים או מי מהם. העובדה שהתובעות הן שסייעו למנוח היתה למעשה פועל יוצא ממצב דברים בו אחות אחת נפטרה, המתנגד 3 לא התגורר בסמוך למנוח המתנגד 1 הוא אדם מבוגר ובכור ואח נוסף מתגורר בחו”ל שנים רבות. לא עלה מטענות המתנגדים כי הם ביקשו לסייע למנוח במקום התובעות או בנוסף אליהם וכי הדבר נמנע מהם באופן כלשהו.
53. באשר למבחן נסיבות עריכת הצוואה הרי שאלו פורטו לעיל בהרחבה. בקצירת האומר יצויין כי כאמור לעיל הקשר של התובעות לעריכת הצוואה מתמצה בהיכרות שטחית בין התובעת 1 לבין עו”ד מ’ ובכך שהיא זו שאיתרה פרטי עו”ד מ’ עבור המנוח לשם עריכת הצוואה, על פי בקשת המנוח. כאמור לעיל מעבר לכך ההתקשרות הראשונית והמשך הקשר עד לעריכת הצוואה נעשו באופן עצמאי ובלתי תלוי על ידי המנוח עצמו.
54. בנסיבות האמורות מצאתי כי לא מתקיימים בנסיבות העניין יחסים של תלות יסודית ומקיפה המקימה את החזקה העובדתית של קיומה של השפעה בלתי הוגנת אולם גם אם כך היה הדבר הרי שהחזקה נסתרה והוכח כי הצוואה אינה מחמת השפעה בלתי הוגנת.
55. כאמור לעיל אין למעשה חולק כי התובעות היו משענת עבור המנוח. משענת שהייתה בעיקר רגשית. הן אירחו לו לחברה ודאגו לו במסירות. מהמסמכים הרפואיים עולה כי כאשר המנוח לווה בבן משפחה היתה זו התובעת 1 לבדה שהתלוותה אליו ואיש מבני המשפחה האחרים לא תועד כמלווה של המנוח.
גם המתנגדים בעצמם אישרו שהתובעות או מי מהן וכי הן אלו שטיפלו בו ודאגו לו (עמ’ 132 ש’ 13-16 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) ולא העלו טענה כלשהי על כי בשנים האחרונות לחייו ליוו אותו או טיפלו בו באופן כלשהו.
הגב’ א.מ אף היא ציינה כי בכל השנים שטיפלה במנוח היא פגשה רק את התובעות ואת האחיין י’ (עמ’ 26 ש’ 10-13 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
בהקשר לסיטואציה מעין זו נקבע כי “העובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי הצוואה אין בה בלבד כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח במטרה שינחיל לו את כל נכסיו. נהפוך הוא, במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות…קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום “השפעה בלתי הוגנת” שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת” (ע”א 1099/90 שרוני נ’ שרוני פ”ד מז(4) 785, 794).
56. בנסיבות המתוארות לעיל הוכח שמלבד הושטת העזרה התמיכה והסיוע של התובעות לא התקיים כל מימד של השפעה על הצוואה, שוכנעתי כי התובעות לא שוחחו עם המנוח על תוכן הצוואה וכי המנוח לא שיתף אותם בפועל בכוונותיו או ברצונותיו בכל הנוגע לתוכן הצוואה לפני עריכתה אלא מסר לידיהן עותק הצוואה לאחר עריכתה. לא עלה כי התובעות יזמו כל שיח בנוגע לעניין זה עם המנוח בכל צורה שהיא.
57. בכל הנוגע למבחן הנישול הרי שהמנוח נימק את רצונו להוריש את עיזבונו לתובעות בכך שאחיו לא טיפלו בו ולעדותו של עו”ד מ’ היה בו עלבון וכעס כלפיהם עד כי לא רצה שיוזכרו כלל בצוואה (עמ’ 63 ש’ 7-13 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022). עדות זו עולה בקנה אחד עם העובדה שאינה שנויה במחלוקת, דהיינו כאמור לעיל אין חולק כי התובעות הן שטיפלו ודאגו למנוח ואירחו לו לחברה והקשר בין המנוח למתנגדים היה מועט אם בכלל.
המתנגד 2 המתגורר בחו”ל כלל לא היה בקשר עם המנוח והמתנגד 1 לא ידע לומר מתי ביקר את המנוח לאחרונה (עמ’ 134 ש’ 15-28 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022) הגם שהמתנגד 1 אישר כי המתנגד 2 עומד איתו בקשר רציף מידי יום בוואטסאפ (עמ’ 135 ש’ 1 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
אף אחד מהמתנגדים לא יכול היה להציג תמונה שלהם עם המנוח בשנותיו האחרונות (עמ’ 136 ש’ 31-32 עמ’ 137 ש’ 9-10 עמ’ 101 ש’ 28 עמ’ 102 ש’ 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
המתנגד 1 העיד כי התובעות יצאו עם המנוח כל מוצאי שבת למסעדה (עמ’ 141 ש’ 13-14 לפרוטוקול הדיון מיום 03.11.2022).
הכרת התודה של המנוח כלפי אחיותיו באה לידי ביטוי גם במסמכים הרפואיים שנערכו שלא בהקשר לצוואה. כך בחוות דעת המומחה ד”ר ברש צויין כי בשאלון פסיכוסוציאלי מיום 23.12.2015 צויין כי לדבריו של המנוח שתי אחיותיו מאוד עוזרות וכי יש לו שלושה אחים שהקשר איתם רופף (ס’ 2 למסמכים מטעם ההגנה שנמסרו למומחה).
התמונה העובדתית המצטיירת איפה היא כאמור קשר חם בין המנוח לתובעות וקשר מועט אם בכלל בין המתנגדים או מי מהם לבין המנוח עניין שיש בו כדי להסביר באופן ברור הנימוק לעריכת הצוואה והורשת כלל הרכוש לתובעות.
במאמר מוסגר יצויין כי הטענות בדבר נישול צאצאי האחות המנוחה אינם רלוונטיים שכן לא נטען כי אלו היו בקשר עם המנוח באופן כזה או אחר כך שהרציונאל שבנישול יתר האחים חל גם על צאצאי האחות המנוחה.
58. לאור ההסבר הסביר וההגיוני של המנוח לכך שבחר להוריש את רכושו לתובעות ולנשל את יתר אחיו לאור כשרותו של המנוח במועד עריכת הצוואה קשריו של המנוח עם אחרים לרבות טענות המתנגדים על קשריהם עמו והאופן בו נערכה הצוואה בקשר ישיר בין המנוח לבין עו”ד מ’ מצאתי לקבוע כי הצוואה לא נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת וכי היא מבטאת את רצונו האמיתי של המנוח בלבד.
לפיכך התובעות או מי מהן לא השפיעו השפעה בלתי הוגנת על המנוח.
59. בכל הנוגע לעדה צ’, העובדת הזרה שטיפלה במנוח, טענו המתנגדים כי התובעות לא הביאו אותה לעדות ללא הנמקה (ב”כ התובעות טען בתחילה כי לא עלה בידיהם לאתרה, התובעת 1 טענה כי לא עלה בידיה למצוא אותה ולאחר מכן העידה כי היא לא רוצה להפריע לה וב”כ התובעות טען כי הוא קבע מי יגיע לעדות וכי הוא אינו מעוניין להעידה) ולפיכך יש לזקוף את הדבר לחובת גרסתן.
אכן, המטפלת לא הובאה בפועל לעדות הגם שבתחילה טענו התובעות כי הן מתכוונות להעידה. עם זאת על פי טענת המתנגדים עדותה רלוונטית לעניין כשירות המנוח ולעניין מעמד עריכת הצוואה (עמ’ 15 לסיכומי המתנגדים), אלא שבכל הנוגע לכשרות המנוח וכאמור לעיל לא מצאתי כי מתקיים חסר ראייתי כלשהו להוכחת כשרותו של המנוח שהוכרה כדבעי ובכל הנוגע למעמד עריכת הצוואה וכאמור לעיל לא עלה כי המטפלת היתה נוכחת במעמד זה. לפיכך וגם לו היה נקבע כי התובעות נמנעו מהבאת ראיה הרי שבעניינים שהראיה הספציפית רלוונטית אליהם לא מצאתי כי מתקיים חסר ראייתי שחייב את עדותה של המטפלת.
יצויין כי גם המתנגדים, שכאמור נטל ההוכחה מונח לפתחם, לא מצאו מקום לבקש כי העדה תזומן לעדות לאחר שעלה כי התובעות לא עשו כן חרף הצהרתן והדברים אמורים ביתר שאת שעה שהמתנגדים לא הציגו כל עדות אחרת מטעם מי שעמד בקשר עם המנוח לשם הוכחת העדר כשרותו או להוכחת רצונו.
בכל הנוגע לטענות המתנגדים לכך שלא ניתן ליתן אמון בעדויות התובעות הרי שממילא כאמור לעיל הקביעות העובדתיות נעשו על יסוד ראיות נוספות ולא באה כל קביעה על יסוד עדותן של התובעות בלבד.
60. כאמור לעיל עולה כי הסיבה להגשת התנגדות היא בעיקר מבחן התוצאה ותחושת המתנגדים שנישולם נעשה “מאחורי הגב”. ההתנגדות הוגשה מבלי שהיו למתנגדים או למי מהם טענות עובדתיות של ממש לביסוסה למעט האבחנה של המנוח כעשר שנים לפחות קודם עריכת הצוואה מבלי שהם עצמם סברו בזמן אמת כי המנוח אינו כשר לנהל את ענייניו לרבות אלו הכספיים.
מכל המקובץ לעיל ומשנדחו כלל טענות המתנגדים יש לדחות את ההתנגדות על כל חלקיה ולהורות על קיום צוואה המנוח מיום 29.01.2017.
סוף דבר:
61. ההתנגדות נדחית.
אני מורה על קיום צוואת המנוח מיום 29.01.2017.
צו קיום צוואה יינתן בנפרד.
המתנגדים ישאו בהוצאות התובעות בסך של 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו”ד בסך כולל של 75,000 ₪.
בכך מסתיים בירור התובענות שבכותרת פסק דין זה המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.
ניתנה היום, ג’ אב תשפ”ד, 07 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
