לפני
כבוד השופט נפתלי שילה
המבקשים
1. עדורי בע”מ
2. ג’ ב’
3. ג’ א’
ע”י ב”כ עו”ד אסף דגני ועו”ד מיטל אופיר
נגד
המשיבים
1. ד’ ב’
ע”י ב”כ עו”ד ישראל לברובסקי
2. א’ ב’
פסק דין
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 6.10.24 (כב’ השופטת הבכירה מירה דהן בע”ר 67687-05-24) שדחה את ערעור המבקשים על החלטת כב’ רשמת ההוצאה לפועל שהורתה על מינוי ב”כ המשיבה 1 לכונס נכסים למכירת דירה.
א. רקע עובדתי
1. המבקשים 2-3 (להלן: המבקשים) הם אחים של המשיב 2 (להלן: המשיב) ושלושתם בעלי זכויות בחלקים שווים, בדירה שירשו מהוריהם בבת ים (להלן: הדירה).
2. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היא גרושתו של המשיב, ולמשיב חוב מזונות למשיבה שעומד כיום על סך של מעל 883,000 ₪ (להלן: החוב). תיק ההוצאה לפועל כנגד המשיב נפתח ע”י המשיבה עוד בשנת 2004.
3. בחודש יולי 2022 הגישו המבקשים באמצעות עו”ד דגני, תביעה לפירוק השיתוף בדירה כנגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. המשיב לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון וביום 12.6.23 ניתן פסק דין שהורה על פירוק השיתוף בדירה ומכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר במסגרת ההוצאה לפועל (להלן: פסה”ד לפירוק השיתוף).
4. ביום 14.1.24 חתמו המבקשים על הסכם למכירת הדירה למבקשת 1 (להלן: החברה) בסך של 1.4 מיליון ₪ (להלן: ההסכם). בהסכם נקבע שהוא מותנה בכך שעו”ד דגני יתמנה לכונס נכסים על חלקו של החייב בדירה (שליש) ויקבל אישור להשלים את מכירת הדירה לחברה ואם תנאי זה לא יתקיים, “יהיה הסכם זה בטל ומבוטל ללא פיצוי מי מהצדדים”.
5. בשנת 2022 המשיבה הגישה בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למינוי בא כוחה לכונס נכסים למכירת הדירה לצורך פירעון החוב. המבקשים התנגדו לבקשה ובדיון שהתקיים ביום 10.4.24 בלשכת ההוצאה לפועל, עו”ד דגני ייצג אותם. יצוין שעו”ד דגני ייצג לפני כן את המשיב והוא הגיש הודעה ללשכת ההוצאה לפועל שהוא לא מייצג אותו יותר.
6. המבקשים טענו בלשכת ההוצאה לפועל שיש לפעול לאשר את ההסכם למכירת הדירה לחברה וכי מחיר התמורה שנקבע תואם את מחיר השוק. לחילופין נטען שיש למנות את עו”ד דגני לכונס נכסים וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח על ידם לצורך מימוש פסק הדין לפירוק השיתוף ואין למנות את ב”כ המשיבה לכונס נכסים על הדירה בתיק המזונות.
7. כב’ רשמת ההוצאה לפועל דחתה את עמדת המבקשים וקיבלה את עמדת המשיבה (להלן: ההחלטה). בהחלטה נקבע שיש למנות לכונס נכסים את ב”כ המשיבה, היות שתיק ההוצל”פ שהמשיבה פתחה לצורך גביית החוב נפתח זמן רב לפני שהמבקשים פתחו תיק הוצל”פ למימוש פסה”ד לפירוק השיתוף והמשיבה היא זוכה על פי דין קדימה. בהחלטה נקבע גם, שהליך מכירת הדירה בכינוס יהיה בפיקוח רשמת ההוצל”פ בהתאם לפסק הדין לפירוק השיתוף וזכותם של יתר בעלי הזכויות בדירה לטעון את טענותיהם במסגרת אותו הליך. נקבע גם, שהמבקשים אף יוכלו לבקש לרכוש את זכויות המשיב בדירה במסגרת הליך הכינוס.
8. המבקשים לא השלימו עם ההחלטה והגישו ערעור לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 6.10.24 נדחה הערעור (להלן: פסק הדין). המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפני.
ב. תמצית פסק הדין
1. הערעור הוגש באיחור ומבלי שהוגשה על ידי המערערים בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. המערערים טענו שלא יכלו להגיש את הערעור בזמן מאחר שלא קיבלו את פרוטוקול הדיון בהוצל”פ ובהיעדרו לא ניתן היה להגיש את הערעור. אולם, המערערים לא פנו להוצל”פ במועד ולא ברור כלל האם לא יכלו לקבל את הפרוטוקול קודם לכן. מטעם זה בלבד שהערעור הוגש באיחור, ניתן היה לדחות את הערעור אולם נוכח מהות ההליך הערעור ידון לגופו.
2. המשיבה היא נושה של המשיב על פי פס”ד למזונות והיא הטילה עיקול על זכויות המשיב במסגרת תיק הוצל”פ שהיא פתחה למימוש פס”ד למזונות. המבקשים הם שהגישו את התביעה לפירוק שיתוף והמשיב היה הנתבע בתביעה זו. ניתן היה לצפות שהמבקשים יפעלו למקסום תמורת הנכס.
3. בהחלטה נימקה כב’ רשמת ההוצאה לפועל מדוע יש לתת עדיפות למימוש הנכס במסגרת תיק המזונות וזאת מאחר שתיק זה נפתח קודם והמשיבה היא נושה בדין קדימה.
4. אין לחברה כל מעמד בהליך זה שעניינו מימוש נכס על ידי בעליו. ככל שלחברה יש טענה לזכות כלשהי היא יכולה לנקוט בהליך המתאים. נקבע בהחלטה שטענותיה יתבררו בלשכת ההוצל”פ או בהליך שיינקט.
5. במבוא להסכם צוין במפורש שההסכם מותנה בכך שעו”ד דגני ימונה לכונס נכסים על חלקו של החייב ויקבל את אישור רשם ההוצל”פ להשלמת המכר. משעו”ד דגני לא מונה לכונס נכסים, הרי שתנאי זה לא התקיים על כל המשתמע מכך כפי שמורה ההסכם.
6. לאור האמור, הערעור נדחה והמבקשים חויבו בהוצאות ההליך בסך 7,000 ₪.
ג. תמצית טענות המבקשים
1. שגה ביהמ”ש קמא כשקבע שלחברה אין מעמד בהליך. חוק ההוצאה לפועל אינו מגביל על פי נוסחו את זהות הצדדים הזכאים להגיש ערעור על החלטת רשם ההוצל”פ ואין כל מניעה שצד ג’ שנפגע מהחלטת רשם ההוצל”פ יגיש עליה ערעור. ברי כי הרוכשת – החברה – היא צד הנפגע ממינוי כונס הנכסים אשר יש בו כדי להשפיע על זכויותיה בדירה אותה רכשה.
2. לטובת החברה נרשמה הערת אזהרה על פי ההסכם ורשמת ההוצאה לפועל לא העניקה לה זכות טיעון. במקום שרשמת ההוצל”פ תפעל לבירור הצורך במינוי כונס נכסים לפי הוראת סעיף 53 לחוק הוצאה לפועל תשכ”ז – 1967 (להלן: חוק ההוצל”פ), הטילה רשמת ההוצל”פ חובה על החברה לפתוח בהליך למרות שהערת האזהרה נרשמה לטובתה עוד לפני שמונה כונס נכסים.
3. היה על כב’ הרשמת ובית המשפט קמא לנקוט בצעד חמור פחות ממינוי כונס נכסים אשר ייפגע פחות בקניין המבקשים ואשר אינו כרוך בתשלום של עשרות אלפי ₪ לשכר טרחת כונס הנכסים. הזכויות הרשומות בהערת האזהרה משפיעות על הצורך והתועלת שבמינוי כונס נכסים לפי סע’ 53 לחוק ההוצל”פ, שכן ההצעה שמציעים המבקשים – אישור עסקת המכר במחיר שוק – עדיפה על פני האלטרנטיבה של מינוי כונס נכסים שמשמעותו הפקעת קניין וביטול עסקת מכר קיימת שערכו המבקשים עם החברה.
4. שגה ביהמ”ש קמא שלא התייחס לטענה המרכזית של המבקשים לפיה לא היה מקום למינוי כונס נכסים שימכור גם את חלקיהם בדירה וניתן היה להסתפק באישור ההסכם ללא מינוי כונס נכסים או למצער למנות כונס נכסים על חלקו של המשיב בלבד. מינוי כונס נכסים על חלקי כל השותפים בדירה הוא הליך חמור ביותר שיגרום למבקשים נזקים. הן נזק של נשיאה בהוצאות הכינוס, שעה שניתן למנות כונס רק לחלקו של החייב והן נזק בגין החשש מ”בריחת” הקונה – החברה – שרכשה את הנכס במחיר שוק. קיים חשש שמינוי כונס נכסים ירתיע את החברה ויוריד מהפרק את העסקה הקיימת.
5. מינוי כונס נכסים, בהיותו סעד חמור המפקיע קניין מידי בעליו, ובהיותו הליך יקר, צריך להינקט בזהירות רבה ורק כמוצא אחרון ולאחר שאפשרויות אחרות מוצו ולא הביאו תועלת. סעיף 8(ב) לחוק ההוצל”פ מורה שרשם ההוצל”פ רשאי להורות שהליך לא יינקט אם ראה שלפי הנסיבות ההליך הוא בלתי יעיל או שניתן לבצע את פסק הדין בהליך פחות חמור. גם סעיף 53 לחוק ההוצל”פ מגדיר שני מבחנים למינוי כונס נכסים: האחד – הצורך במינוי כונס נכסים; והשני – התועלת במינוי כונס נכסים ביחס לאלטרנטיבה שקיימת. רשמת ההוצל”פ שגתה בכך שלא בחנה את הצורך והתועלת במינוי כונס נכסים רק לחלקו של המשיב.
6. במבחן הצורך – שעה שקיימת עסקה במחיר שוק כפי שנקבע בהסכם, ניתן שלא למנות כונס לכלל השותפים ובמקום זאת לקיים הליך חלופי שבו תיבחן האפשרות של אישור העסקה הקיימת. לכל הפחות, היה על הרשמת לדון באלטרנטיבה זו ולהכריע בה.
במבחן התועלת – התועלת שתגיע מאישור עסקת המכר עם החברה לא תפחת מהתועלת שתתקבל עם מינוי כונס נכסים לחלקי כלל השותפים. התמורה שתקבל המשיבה מהשלמת העסקה שנכרתה עם החברה כפי שנקבע בהסכם, תביא לתוצאה כלכלית טובה יותר מאשר זו שתתקבל אם ימונה כונס נכסים למכירת הדירה. מינוי כונס הנכסים יביא לתוצאה קשה ולא מידתית המטילה הוצאות מיותרות על כל הצדדים.
7. יש לדחות גם את טענת ב”כ המשיבה שטען שניתן לבצע את העסקה במחיר גבוה ממחיר השמאות שהוא המחיר שנקבע בהסכם. שכן, הסכום שיתקבל בסופו של דבר בגין חלקו של המשיב בדירה יהיה נמוך מאוד, מאחר שהמשיב הוא תושב חוץ שיחויב במס שבח בשיעור של 40%.
8. לאור כל האמור יש לבטל את ההחלטה ופסק הדין ולכל הפחות להחזיר את הדיון לרשמת ההוצאה לפועל על מנת שתבחן את הצעת המבקשים לפיה ימונה כונס נכסים רק לחלקו של המשיב ויאושר ההסכם שתואם את מחיר השוק של הדירה וזאת כחלק מחובתה לבחון את הצורך והתועלת שבמינוי כונס נכסים לדירה.
ד. דיון והכרעה
1. לאחר עיון בבקשה, אני סבור שיש לדחותה אף ללא קבלת תשובה בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018.
2. עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ”ש לענייני משפחה שדן בערעור על החלטת כב’ רשמת ההוצל”פ. ברע”א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז”ל נ’ בנק הפועלים בע”מ (29.1.13) נקבע כי:
“כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל… זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף “מעין שיפוטי” בלבד”.
3. ברע”א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע”מ נ’ מנורה מבטחים ביטוח בע”מ ואח’ (20.5.13) נקבע כי:
“אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל… במצבים אלו, שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. במילים אחרות, בעוד שבשאלות עובדתיות מובהקות הנוגעות ליישום פסיקתו של בית המשפט ותשלום החוב, עיקר הנטל לביצוע הבירור העובדתי מצוי בידי רשם ההוצאה לפועל, ותפקידו של בית משפט השלום במסגרת הערעור היא לבקר את החלטת הרשם כגוף ערעורי, הרי שבהחלטות שדורשות פרשנות של הדין המהותי, אף שלרשם ההוצאה לפועל יש הסמכות לדון בסוגיה, יושב בית משפט שלום כערכאה שיפוטית ראשונה המבררת את הסוגיה”.
לכן נקבע שם כי:
“בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי הוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שנייה. במסגרת זו, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב”גלגול שלישי” בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שככלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה, אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית, ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יושם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך”.
4. בענייננו אין מדובר בשאלה משפטית המצריכה בירור משפטי מקיף ולכן יש לבחון את הבקשה כפי שנבחנות בקשות רשות ערעור ב”גלגול שלישי”. הכלל במקרים אלו הוא שערכאת הערעור תטה להיעתר לבקשה רק כאשר מדובר בסוגיה שיש לה היבטים כלליים מעבר לעניינם של בעלי הדין עצמם, או במקרים בהם מצביע המבקש על עיוות דין חמור שנגרם לו (רע”א 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3), 123, 128). מקרה דנן אינו בא בגדרי המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי מהנימוקים שיפורטו להלן:
5. המבקשים הגישו את הערעור לבית המשפט קמא באיחור. המבקשים טענו שהאיחור נבע מכך שלא קיבלו במועד את פרוטוקול הדיון שהתקיים בלשכת הוצאה לפועל. כידוע, על מנת להצדיק איחור יש להראות שקיים “טעם מיוחד” המצדיק מתן ארכה.
כפי שנקבע בבש”א 3064/21 שיכון ובינוי נדל”ן בע”מ נ’ רשות מקרקעי ישראל (6.5.21):
”בעל דין המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור נדרש להראות “טעם מיוחד” לכך. זאת, בהתאם לתקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין, הקובעת כי אם “נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר […] יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים”. בכך, לא שינו תקנות סדר הדין החדשות מן ההסדר שהיה קבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, שגם לפיה היה צורך להראות טעם מיוחד על מנת לקבל הארכה של המועד הקבוע בתקנות או בחיקוק… יוער, עם זאת, כי בשונה מן התקנות הקודמות, בתקנות סדר הדין החדשות עוגנו שורה של “עקרונות יסוד” חשובים העומדים בבסיס סדרי הדין (ראו תקנות 5-1 לתקנות סדר הדין), ועקרונות אלה משמיעים לנו את החשיבות הרבה שבהקפדה על המועדים הקבועים בדין… אכן, אחת מן המטרות המרכזיות של התקנות החדשות הינה “להשריש שיקולי יעילות וצדק מהיר”… לכן, אף שבהחלט מקובל עלי כי “את התשובה לשאלה למה ייחשב ‘טעם מיוחד’ המצדיק הארכת ניתן לגזור מן הפסיקה שפירשה את התקנות הישנות”…, הרי שאין זה נכון לומר כי מה שהיה הוא שיהיה וכי אין כל חדש תחת השמש. זאת, משום שעיון בתקנות מעלה כי מגמתן הברורה היא לייעל את ההליכים ולקצר את הזמנים. נראה, אפוא, כי בעת בחינת שאלת התקיימותם של “טעמים מיוחדים” כתנאי להארכת מועד להגשת ערעור יש ליתן ביטוי משמעותי לעקרונות היסוד של התקנות בעת פרשנות ויישום הפסיקה הקודמת בנושא… בהתאם לאמור, הרי שבעת בחינתה של בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך יש ליתן משקל משמעותי לעיתוי הדיוני בו הוגשה הבקשה. כך, כאשר בעל-דין בוחר להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי ימים ספורים בלבד עובר למועד האחרון להגשת ההליך, דהיינו ב”דקה התשעים”, הרי שיש ליתן לכך משקל בעת בחינת הבקשה לגופה ומצופה מאותו בעל דין לספק הסבר משכנע להגשת הבקשה בעיתוי זה… ברי, כי לעתים עשויה לקום הצדקה ממשית ומשכנעת להגשת בקשה להארכת מועד “ברגע האחרון”… אולם, כאשר לא עלה בידו של מגיש הבקשה להציג נימוקים שכאלה (ולבסס אותם על תצהיר ועל אסמכתאות ככל שהדבר אפשרי), נראה כי יש ליתן לנתון זה, בדבר עיתוי הגשת הבקשה להארכת מועד, משקל רב בעת בחינת הבקשה עד כדי דחייתה מטעם זה בלבד, במקרים מתאימים.”
6. בית המשפט קמא קבע שהיה על המבקשים לפנות ללשכת ההוצאה לפועל במועד, דהיינו לפני תום 15 הימים שנקבעו להגשת הערעור ולבקש לקבל את הפרוטוקול. ברם, המבקשים לא עשו כן ואף לא הגישו בקשה להארכת המועד בתוך 15 הימים אלא רק ביום 28.5.24, לאחר שהמועד להגשת הערעור חלף ביום 21.5.24. המבקשים כלל לא תוקפים בבקשתם דנן נימוק זה של בית המשפט קמא. לפיכך, כפי שנקבע בצדק בפסק הדין, ניתן היה לדחות את הערעור אך בשל האיחור בהגשתו.
7.יש לדחות גם את טענת החברה שלטובתה נרשמה הערת אזהרה על חלקם של המבקשים בדירה, שלא ניתנה לה זכות טיעון ע”י רשמת ההוצאה לפועל. שהרי, עו”ד דגני שמייצג את כל המבקשים, התייצב לדיון שהתקיים בלשכת ההוצאה לפועל וטען את כל טענותיו לרבות לצורך הגנה על זכויות החברה. שהרי, המבקשים והחברה בעלי אותו אינטרס שהוא אישור ההסכם ומינוי עו”ד דגני לכונס נכסים לחלקו של המשיב בדירה.
8. זאת ועוד: בפסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף נקבע כי “הנכס יימכר למרבה במחיר”, כי הליך הפירוק יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל וכי רשם ההוצאה לפועל יהיה מוסמך גם למנות כונס נכסים. מכאן, כפי שנקבע בפסק הדין, האינטרס של המבקשים היה למקסם את תמורת המכר. הדרך למקסם את תמורת מכירת הדירה היא באמצעות מכירתו בשוק החופשי למרבה במחיר. גם למשיבה שהיא נושה של המשיב יש אינטרס למקסם את התמורה לאור חוב המזונות הגדול שהמשיב חב לה. לפיכך, זכותה של המשיבה לעמוד על מימוש הדירה בשוק החופשי למרבה במחיר ולא להסתפק במכירה בסך של 1.4 מיליון ₪ לחברה, כשייתכן שניתן יהיה להשיג תשואה גבוהה יותר. העובדה שהמבקשים צירפו שמאות לפיה הסכום שלפיו תרכוש החברה את הדירה מהמבקשים ומהמשיב בסך של 1.4 מיליון ₪ תואם את מחיר השוק, לא מלמדת שלא ניתן יהיה להשיג תשואה גבוהה יותר אם הנכס יוצע למכירה בשוק החופשי. זכותה של המשיבה לנסות ולגבות כמה שיותר מחלקו של החייב – המשיב – בדירה, על מנת שהיא תקבל את המקסימום מהחוב שעומד כיום על סכום של מעל 883,000 ₪, שהוא לכאורה גבוה בהרבה משווי חלקו של המשיב בדירה. יש לזכור שהמשיב מתגורר באנגליה וכנראה שחלקו בדירה הוא המקור היחיד שממנו המשיבה תוכל לגבות את החוב בישראל.
9. כפי שנקבע הן בהחלטה והן בפסק הדין, כל המבקשים יוכלו להגיש את הסתייגויותיהם להליכי המימוש ודלת לשכת ההוצאה לפועל תהיה פתוחה בפניהם, כך שזכויותיהם לא ייפגעו. בנוסף, בהסכם עם החברה נקבע תנאי לפיו הוא מותנה במינויו של עו”ד דגני לכונס נכסים ומשעו”ד דגני לא מונה לכונס ומי שמונה הוא ב”כ המשיבה עו”ד לברובסקי, ההסכם בטל, כפי שנקבע בפסק הדין.
10. אכן, העובדה שיש צורך למכור את הנכס באמצעות כונס נכסים תגרום לכך שייתכן שגם המבקשים יישלמו את שכר טרחת הכונס. ברם, לא ניתן לקבל את עמדת המבקשים שהיה על רשמת ההוצל”פ למנות כונס נכסים רק על חלקו של המשיב בדירה. שהרי, ברור שאם יעמוד למכירה רק שליש מהדירה, התמורה שניתן יהיה לקבל עבור חלק זה תהיה נמוכה באופן משמעותי. מי יסכים לקנות רק שליש דירה ולהישאר שותף עם המבקשים? ברור שהדרך היחידה למקסם את תמורת מכירת הדירה היא באמצעות מכירתה בשלמותה ולצורך כך ולאור העובדה שהמשיב כלל לא שיתף פעולה ואפילו לא הגיש כתב הגנה לתביעה לפירוק השיתוף, אין מנוס ממכירת הדירה באמצעות כונס נכסים כפי שהורתה רשמת ההוצאה לפועל.
11. ייתכן, ואינני מביע כל עמדה בשאלה זו, שהמבקשים יוכלו לבקש שחלק גדול יותר או אפילו כל עלות שכ”ט הכינוס תחול על המשיב בלבד, מאחר שהוא זה שגרם לכאורה לכך שלא היה מנוס ממינוי כינוס הנכסים לצורך פירוק השיתוף בדירה.
12. כמו כן, שמורה האפשרות למבקשים ולחברה להשתתף בהליך הכינוס ולהגיש הצעות לכונס הנכסים. זכותם לעשות כן לא נפגעה בפסק הדין. הטענה שהמשיב בהיותו תושב חוץ יחויב במס שבח גבוה ולכן אף אם המחיר שיתקבל באמצעות הכינוס יהיה גבוה יותר מהמחיר שעליו הסכימו המבקשים על פי ההסכם, ממילא המשיבה לא תקבל יותר כסף בעקבות הליך הכינוס לעומת התמורה שנקבעה בהסכם, כלל לא הוכחה ונטענה בעלמא.
13. סיכומו של דבר: אין להתערב בהחלטה ובפסק הדין ודין הבקשה להידחות.
14. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הערובה שהפקידו המבקשים, על פירותיה, תושב להם באמצעות ב”כ.
15. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.
ניתנה היום, י’ כסלו תשפ”ה, 11 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
