לפני
כב’ השופט שאול שוחט, סגן נשיא
מבקשים
1.עו”ד פלוני
2.פלונית
3.אלמונית
4.פלמונית
מבקשת 2 ע”י עו”ד פלוני
מבקשות 3-4 ע”י עו”ד פלוני ועו”ד יעקב בלס
נגד
משיבים
1.פלונית
2.אלמוני
ע”י ב”כ עו”ד שלמה אייגנר
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל=אביב (כב’ סגן הנשיאה, השופט יהורם שקד, בת”ע 41791-06-20), מיום 4.7.24, במסגרתה נפסל המבקש 1, עוה”ד פלוני, מהמשך ייצוג בהליך המתנהל בביהמ”ש קמא.
העובדות הצריכות לעניין
בשנת 2019 הלכה לבית עולמה גב’ ק.מ. (להלן: המנוחה). המנוחה ערכה לא מעט צוואות בחייה. לפני ביהמ”ש קמא עומדת כיום לדיון בקשה לקיום צוואה אותה ערכה המנוחה ביום 24.11.14. המשיבים הם מבקשי קיום הצוואה ואלו המבקשים 2-4 הם המתנגדים לה. צוואה זו נערכה ע”י עו”ד פלוני, המבקש 1 (להלן: המבקש) עבור המנוחה שהייתה לקוחתו והוא אף שימש עד לעשייתה. המבקש הוא העד היחיד לצוואה שעודו בחיים ויכול לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה. בהליך המתנהל בביהמ”ש קמא מייצג המבקש את המבקשים 2-4, שהם כאמור המתנגדים לצוואה.
בהחלטה מיום 6.5.2024 קבע ביהמ”ש קמא כי המבקש מנוע מהמשך ייצוג בתיק, כמי שבסבירות גבוהה ייקרא לעדות כעד החתום על הצוואה. המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש עליה בר”ע (רמ”ש 69025-05-24). ביום 16.6.24 ניתן על-ידי פסק-דין ברמ”ש במסגרתו עמדתי על כך שההלכה בעניין סמכות ביהמ”ש להורות על הפסקת ייצוגו של עו”ד כפי שנקבעה בברע”א 9930/17 אל מדאמין בע”מ נ’ חביב שחאדה חנא (28.3.18) , הלכה שלא הועלתה ע”י מי מהצדדים לא לפני בימ”ש זה ולא לפני ביהמ”ש קמא, לא יושמה כראוי והוריתי על ביטול החלטת ביהמ”ש קמא תוך השבת העניין לביהמ”ש קמא למתן החלטה חדשה בהתאם לאותה הלכה.
בעקבות פסק-דיני מיום 16.6.24 ברמ”ש הקודם הגישו הצדדים לביהמ”ש קמא טיעונים משלימים.
עיקר טענות המשיבים היו כי המבקש מנוע מהמשך ייצוג בתיק לפי סעיפים 14(א) ו-(ב), סעיף 15 וסעיף 36(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו – 1986 (להלן: כללי האתיקה) וכי בהמשך ייצוגו המבקש פועל כנגד אינטרס המנוחה ורצונה כפי שזה הובע בפניו, בזמן שהוא העד היחיד בחיים היכול להעיד על טיב הצוואה. המשיבים טענו כי המקרה דנן הוא אחד המקרים החריגים המצדיקים את הפעלת סמכות בית המשפט העקרונית למתן צווים או סעדים בגין הפרת כללי האתיקה מכוח סמכותו הכללית, המעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: החוק), כאשר המבקש טוען לאי כשירות מסמך שהוא עצמו ערך ואישר בחתימת ידו. נטען כי הדבר מהווה כשל אתי ואף כשל לוגי. המשיבים טענו כי בראי יישום ההלכה, ישנה פגיעה באינטרסים לגיטימיים כיוון שהמבקש טוען כנגד עבודתו שלו בכל הנוגע לעריכת הצוואה במטרה לפגוע במשיבים ולבכר את האינטרסים של הלקוחות שלו (המתנגדים). נטען כי המשך ייצוג על ידי המבקש יסכל את חקר האמת בהיותו העד היחיד וכן האיש שהכשיר את הצוואה וכעת טוען כנגדה והדבר עולה לכדי פגיעה באינטרסים הלגיטימיים של המשיבים למימוש זכויותיהם בצוואה הנדונה אשר הם הזוכים בה.
המבקש טען מנגד כי אין בטיעוני המשיבים דבר הנכנס בגדרי המקרים החריגים אשר מצדיקים פסילה של ייצוג על ידי בית המשפט. בהמשך לזאת, טען המבקש כי הוא מעולם לא ייצג את המשיבים ולכן לא הייתה לו כל חובת נאמנות או חובה מקצועית אחרת כלפיהם. המבקש טען כי הצוואה העומדת כעת לדיון לפני ביהמ”ש קמא, כמו צוואות קודמות שערך עבור המנוחה, הן צוואות של המנוחה, חתימתה חתימותיה וחתימות העדים כשרות וכי “משאין הכחשה צורנית לצוואות, ולכן אין צורך בעדותי”.
ביהמ”ש קמא בהחלטתו, לאחר שהביא את טיעוני הצדדים וכן ניתח את התנאים שנקבעו בהלכה שנקבעה ברע”א 9930/17 הנ”ל בשאלה מתי יהיה זה מוצדק לברר את השאלה האתית במסגרת הדיון בביהמ”ש, מצא לנכון לקבל את בקשת המשיבים ונימק זאת באופן הבא:
”
ראשית, נבחן את השאלה המקדמית אשר מכניסה אותנו אל טרקלין הדיון, והיא האם הטענה המועלית על ידי המבקשים היא מהמישור האתי בלבד, או שמא היא עלולה לפגוע באינטרסים הלגיטימיים שלהם. לעניין זה, המבקשים העלו טענות להפרת ארבעה מכללי האתיקה, אשר פוגעות בלב לבו של האינטרס הדיוני שלהם – הגעה לחקר האמת לצורך מיצוי זכויותיהם כמוטבים בצוואה אשר טוענים הם לקיומה. כל עוד המשיב אוחז הן בתפקידו כמי שהכשיר את הצוואה והיה עד לה, והן בתפקידו כבא כוחם של המתנגדים לה, הוא נמצא בכשל לוגי אשר מכשיל את בירור התביעה כולה. ברור לכל בר דעת כי טענה לאי-כשרות הצוואה על ידי המשיב בכובעו כב”כ המתנגדים מסכלת את מיצוי זכויותיהם של המבקשים, כיוון שהוא עצמו, בכובעו כמי שערך את הצוואה ושימש כעד לה, יכול וצריך היה להפריך טענה זו. לא די בכך, אלא שאין אחר מלבדו שיכול להפריך את הטענה לאי-כשרות הצוואה, בהיותו העד היחיד לצוואה שעודנו בחיים. ומכאן אני קובע כי טענה כנגד המשיב היא כזו העולה בגדר פגיעה באינטרסים לגיטימיים של המבקשים.
בהמשך לקביעה שההפרה הנטענת של כללי האתיקה אכן עשויה לפגוע באינטרסים לגיטימיים, יישום ההלכה ממשיך בבחינת מורכבותה העובדתית והמשפטית של הסוגיה שבפניי, כאשר יש להפנות סוגיות מורכבות לקבלת חוו”ד מלשכת עורכי הדין ובהתאמה כאשר הסוגיה היא מן הפשוטות בית המשפט יכול להמשיך ולדון ללא פנייה ללשכה מטעמי יעילות. כעת אבחן האם הסוגיה שבלב ההפרה הנטענת הינה מורכבת או פשוטה. בהינתן כי המשיב אינו מכחיש את העובדה כי הוא זה שערך את צוואת המנוחה וכי זו בעצם הטענה אשר בפי המבקשים, ברי כי הסוגיה מן היא מן הפשוטות ביותר ואינה מצריכה בירור נוסף. לעניין זה אפנה לאמירתו של המשיב לאמור כי כל הצוואות שנערכו במשרדו כשרות צורנית, משל היה חותמת גומי בלבד לצוואה האמורה. הייתכן כי המשיב יעשה אבחנה זו בין צורה לתוכן, אשר תמוהה בפני עצמה אך תמוהה שבעתיים כאשר הוא זה שמייצג את המתנגדים לצוואה? לכן, אני קובע כי הסוגיה שבפניי היא פשוטה עד מאוד.
כעת אנו בצומת האחרון; משהכרעתי כי ההפרה הנטענת מהווה פגיעה באינטרסים לגיטימיים של המבקשים, ובנוסף הכרעתי כי מדובר בסוגיה פשוטה עד מאוד להכרעה, נותר לענות על שאלה ועניינה אי פנייה ללשכת עורכי הדין מטעמי יעילות, מהירות ואי סרבול ההליך, ואזכיר כי לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו לדון ולהכריע בשאלה זו.
דווקא בשאלה זו יש להסתמך על תשובת המשיב בטיעוניו המשלימים אשר לא חסך בתיאור מורכבות והתמשכות ההליך שבפניי, ועל כן אני מוצא כי יש טעם מוצדק לנסות ולהביא את התיק להכרעה ולייתר סרבולים נוספים. מתוך טעמי יעילות אני קובע כי ניתן להכריע בשאלת הפסילה של המשיב גם ללא פנייה ללשכה.
משקבעתי כי קיימת הצדקה לדון בטענה להפרת כללי האתיקה על ידי המשיב ללא פנייה ללשכת עורכי הדין לקבלת חוות דעת, אדרש אפוא לדיון זה.
ג’2 – דיון בשאלת הפסילה של המשיב כמייצג:
למעלה מן הצורך, אתייחס לטיעון המשיב לפיו הזכות להגשת טיעונים משלימים ניתנה לצדדים בחוסר סמכות. כאמור, לצורך דיון והכרעה בשאלה האם הטענה להפרה של כללי האתיקה מצריכה פנייה ללשכת עורכי הדין או לאו, בסמכותי להורות לצדדים להגיש טיעוניהם ולנמק בהתאם (ר’ גם ברמ”ש 69025-05-24, עמ’ 6 ש’ 40-37).
כלל 14(א) לכללי האתיקה קובע כי “לא ייצג עוה”ד לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו….בשל עניין אישי שלו או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר”. טענתו של המשיב כי המקרה בעניינו אינו בא בגדרי החריגים המצדיקים פסילה מייצוג בתיק אינה נכונה, שהרי על אף שלא ייצג את המבקשים ולכן צודק הוא כי אינו חב להם דבר, המשיב חוטא לכלל הגדול, לפיו בתיקי עיזבון לקוח-העל אשר נמצא בפני בית המשפט הוא המנוח. במקרה דנן, המנוחה נתנה את אמונה במשיב כעורך דינה בעריכת צוואתה כמי שאמון על שמירת האינטרסים שלה והבאתם לידי קיום. כאשר המשיב מייצג את המבקשים, הוא, כדבריו שלו בבואו לתאר את המקרים החריגים המצדיקים פסילה “עו”ד הנגוע בייצוג צד בניגוד אינטרסים עם צד שכנגד שאיתו עבד בעבר” – צד זה הוא המנוחה. מכאן, כי המשיב נמצא מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי המנוחה (הווה אומר, את כלל 14(א) לכללי האתיקה), ואף נמצא מועל בתפקידו כ- Officer of the Court, מפני שהוא קיבל על עצמו לייצג את המתנגדים לצוואתה אשר ערך והכשיר בחתימת ידו.
כלל 15 לכללי האתיקה קובע כי “עורך הדין שערך מסמך או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעסקה או שהשתתף בטיפול בה, לא יטען לאחר מכן נגד כשרות המסמך או העסקה, ולא ייצג אדם שעניינו מחייב, באופן סביר, טענה כאמור”. המשיב איננו חולק על כך שערך את צוואת המנוחה, וכן אין חולק על כך שהוא מייצג את המתנגדים אשר עניינם מחייב, באופן סביר, טענה לאי כשרות הצוואה אותה ערך בעצמו. לעניין זה טוען המשיב להגנתו כי אינו מכחיש שצוואת המנוחה כשרה צורנית ולכן עדותו מתייתרת. בכך, כידוע, לא ניתן להסתפק וכאשר דנים בתוקפה של צוואה נבחנות הן צורתה והן תוכנה. מכאן, שהמשיב נמצא מפר גם את כלל 15 לכללי האתיקה וכל בר דעת מבין כי עדות המשיב נדרשת בהליך זה.
מן המקובץ, מסקנתי היא כי יש בסמכותי להכריע בשאלת הפסילה גם בלי להיזקק לפנייה ללשכת עורכי הדין וכי מבירור הטענות עולה באופן מובהק כי יש לפסול את המשיב מייצוג המתנגדים בהליך שבפניי.”
על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי.
במסגרת הבקשה חוזר המבקש על טענותיו שנטענו לפני ביהמ”ש קמא. המבקש מדגיש כי טענותיו לאי כשירות המצווה נבעו מראיות שהתגלו לו מאוחר יותר למועד עריכת הצוואה. כל הצוואות שנערכו במשרדו, לרבות הצוואה שבמחלוקת, שלמות ותקינות מבחינת צורתן ותוכנן, הגם שמאשר כי “קיננו בי חשדות ללא ראיות, אשר לא אפשרו לי למנוע את עריכת הצוואות”. המבקש טוען כי “אין מושג של כשרות צוואה, אלא מושג של כשרות המצווה” וכי גם צוואה תקינה עשויה להיפסל אם ביהמ”ש שוכנע ע”פ עדות מומחים ועובדות כי המצווה היה בלתי כשיר או נוצל ונעשק. המבקש טוען כי אין בכוונתו להעיד בהליך מטעם מרשיו וכי “יש די והותר עדים” וכי “עדות עורך דין על נסיבות עריכת צוואה תקינה מבחינה צורנית חסרת מישקל. רק עדויות מומחים יחשפו את כשירות המצווה, ולא מפגש קצר עם עו”ד חסר מיומנות מקצועית בתורת הנפש והרפואה”. המבקש טוען כי ביהמ”ש קמא שגה בקביעתו לפיה המנוחה היא “לקוח העל” וכי ביהמ”ש קמא נמנע מלהזכיר כי במסגרת תפקידו, פנה עוד בחיי המנוחה ליו”ר ועדת האתיקה בלשכת עוה”ד בפנייה מיום 22.1.15 וקיבל את אישור החלטת האתיקה שעל פיה פעל לטובת המנוחה. המבקש טוען כי אין לו כל ניגוד אינטרסים עם המנוחה וכי פעולותיו נעשו על-פי רשות ועדת האתיקה של לשכת עוה”ד וגרמו להשבת כספים למנוחה ולהצלתה מעריכת צוואות נוספות.
לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובת המשיבים וזו הוגשה ביום 4.9.24. המשיבים בתשובתם סומכים ידיהם על החלטת ביהמ”ש קמא ונימוקיה.
דיון והכרעה
מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי בכתב בבקשת רשות הערעור ובתשובה, על הנספחים שצורפו לבקשה, החלטתי לדחות את הערעור.
לא מצאתי מקום לדון ולבחון כל נימוק ונימוק שהובא בהחלטת ביהמ”ש קמא, זאת משום שהתוצאה לה הגיע ביהמ”ש קמא מקובלת עליי ואני סבור כי אין להתערב בה, מהטעמים הבאים:
א. בכל הנוגע לחלקה הראשון של ההחלטה, קביעת ביהמ”ש קמא לפיה קיימת הצדקה לדון בטענת המשיבים להפרת כללי האתיקה ע”י המבקש ללא פנייה ללשכת עוה”ד לקבלת חוו”ד, וזאת תוך יישום התנאים שנקבעו ברע”א 9930/17 – בקשת רשות הערעור אינה מגלה כל טיעון סדור המצדיק העמדת קביעות ביהמ”ש קמא בעניין זה במבחן הביקורת הערעורית.יצויין כי המבקש אף לא עתר במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי להעברת המחלוקת בשאלה אם בוצעה הפרה של כללי האתיקה ללשכת עוה”ד לצורך קבלת חוות דעת. המבקש לא מצא לנכון, חרף העובדה שמייצג את המבקשים 2-4 כבר מספר שנים וההתנגדות לצוואה מושא עניינו הוגשה על-ידו בשם מרשיו לפני כחצי שנה, לפנות בעניין מיוזמתו לועדת האתיקה בלשכת עוה”ד לקבלת חוות דעת מקדימה לפי סעיף 60א לחוק לשכת עוה”ד, תשכ”א-1961, הגם שידע לעשות כן בעבר. בדומה למה שטען המבקש לפני ביהמ”ש קמא טוען המבקש גם בבקשת רשות הערעור שלפניי כי “ועדת האתיקה בלשכת עוה”ד אישרה את פעולותיי, ובית המשפט קמא מתחמק מלהתמודד עם לשכת עוה”ד”. כעולה מאותה פנייה לה מכוון המבקש (נספח א’1 לטיעוני המבקש בביהמ”ש קמא) זו הוגשה לועדת האתיקה ביום 22.1.15 ובמסגרתה ביקש המבקש את עמדת ועדת האתיקה “בעניין פנייה למשטרת ישראל חקירות הונאה” לאחר שמטעמים אותם נימק בפנייתו הגיע למסקנה כי לקוחתו (המנוחה. שהייתה אז בין החיים) שערכה בפניו מספר צוואות ” אינה כשירה מבחינה משפטית לצוות”, כי צוואות אותן ערכה בפניו לא נעשו מרצונה החופשי ולאור חששו כי היא תילקח לעו”ד אחר ותוחתם על “צוואה חדשה מתוך כוונה זדונית להשתלט כליל על רכושה”. השאלה שהפנה המבקש באותה פנייה לועדת האתיקה היא “האם אני רשאי לפנות למשטרת ישראל וליזום חקירה על עושק של הלקוחה חסרת הישע ואם כן מה מתוך המידע שבידי מותר לי לחשוף בפני חוקרי משטרת ישראל”. מענה לפניית המבקש ניתן ע”י ועדת האתיקה בתוך ימים ספורים ( 26.1.15) תוך שבמסגרתה הוצע לו קודם כל לפנות לאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים ולעובדת הסוציאלית במקום מגוריה של לקוחתו הקשישה והוצע כי רק אם פניות אלו לא ישאו פרי יפנה מיוזמתו למשטרת ישראל. פניית המבקש אמנם עסקה בעניין לקוחתו (המנוחה) ונגעה גם לצוואה אותה ערך עבורה. ברם, היא לא עסקה בסוגייה מתחום האתיקה בה נדרש ביהמ”ש קמא לעסוק – האם כיום, לאחר פטירת המנוחה, רשאי המבקש לייצג את המתנגדים לאותה צוואה שהוא ערך שהוגשה לקיום , ולטעון, בשמם, את הטענות כנגד תוקפה של הצוואה. לפיכך אין בה כדי להועיל למבקש במחלוקת מושא דיוננו.
ב. קביעת ביהמ”ש קמא כי המבקש הפר את כלל 15 לכללי האתיקה , על נימוקיה (כפי שהובאו בס’ 14 להחלטה) מקובלת עליי במלואה. ההבחנה שמבקש המבקש לעשות בין תקיפת מסמך הצוואה מטעמים של פגמים צורניים (שלהבנתו של המבקש היא שאסורה עליו לפי כלל 15 לכלל האתיקה) לבין תקיפת הצוואה מטעמים של פגמים ברצון לקוחתו לשעבר, המנוחה, במסגרת ההתנגדות שהגיש מטעם לקוחותיו הנוכחיים (שלהבנתו על כך לא חל האיסור לפי כלל 15 לכלל האתיקה) אינה מקובלת עליי, והמבקש לא הביא כל פסיקה או ספרות משפטית התומכת בעמדתו. לשון הכלל אינה תחומה רק לטענות כלפי פגמים צורניים שנפלו במסמך שנערך ע”י עו”ד : עורך הדין שערך מסמך או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעסקה או שהשתתף בטיפול בה, לא יטען לאחר מכן נגד כשרות המסמך או העסקה, ולא ייצג אדם שעניינו מחייב, באופן סביר, טענה כאמור (הדגשות שלי ש’ש’).
במקרה שנדון לפני כב’ השופט פיליפ מרכוס בת”ע (י-ם) 44080/09 א.א. נ’ א.מ ואח’ (פורסם בנבו 30.8.11). נדחתה בקשה שהוגשה ע”י מתנגד לצוואה להגשת תצהיר של עורכת דין שהייתה מעורבת בהכנת הצוואה, תוך שביהמ”ש הביע עמדתו כי משמתוכנו של התצהיר עולה גרסה לפיה עורכת הדין ערכה את הצוואה תוך השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המצווה וכן לקחה את מסמך הצוואה לאישור נוטריון שלא בנוכחות הצוואה הרי שמדובר בטענה לפסלות המסמך שאסור היה על עורכת הדין להעלות בהתאם לכלל 15 לכללי האתיקה.
במקרה שנדון בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוזי ירושלים בד”מ 32/19 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים נ’ עו”ד אהרון פוגל (פורסם בנבו 24.12.19) הורשע עוה”ד פוגל בעבירה של טיעון נגד כשרות מסמך שהשתתף בעריכתו (הפרה של כלל 15 לכללי האתיקה) לאחר שחתם בשם לקוחו על הסכם פשרה, הגיש אותו לאישור ביהמ”ש ומייד לאחר מכן טען כי חתם על ההסכם בשם לקוחו בכפייה ותחת סחיטה מצד הצד השני להסכם. טענת עוה”ד פוגל לפיה אין לראות בטענות שהובאו בהודעת הביטול לפגמים ברצון של שולחו כטענות כנגד כשרות המסמך לא התקבלו. בס’ 28 להכרעת הדין ה הפנה ביה”ד המשמעתי למקרה אחר שנדון בבד”מ 28/95 (אותו לא עלה בידי לאתר) שם גם הורשע עו”ד בהפרת כלל 15 לכללי האתיקה לאחר שפנה בבקשה לתת צו מניעה לאסור על ביצוע הסכם פשרה עליו היה חתום בטענה כי הוא ולקוחותיו לא הבינו על מה חתמו.
זה המקום לציין כי על הכרעת הדין של ביה”ד המשמעתי המחוזי בעניין פוגל הוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין וזה נדחה (בד”א 18/20 עוה”ד אהרון פוגל נ’ ועדת האתיקה של מחוז ירושלים של לשכת עוה”ד פורסם בנבו, 11.8.20).
ג. מסקנתי בסעיף הקודם כי אין מקום להתערבות בהחלטת ביהמ”ש קמא לפיה המבקש הפר את כלל 15 לכללי האתיקה התחזקה לאחר שעיינתי בצוואת המנוחה מושא דיוננו ובהתנגדות שהוגשה ע”י לקוחותיו הנוכחיים של המבקש, ומטעמים שלא הובאו ע”י ביהמ”ש קמא במסגרת החלטתו. דרישת המחוקק מעדי הקיום לצוואה מסתכמת בכך שלאחר שהמצווה חותם בפניהם על הצוואה ומצהיר בפניהם שזו צוואתו “העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור” (ס’ 20 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965). ברם, בעניינו עולה כי אישור המבקש על גבי הצוואה (כמו גם עוה”ד הנוסף ששימש כעד לצוואה והלך לבית עולמו) לא הסתכם בכך והמבקש בחתימתו גם מצא לנכון לאשר כי המנוחה חתמה על הצוואה בנוכחותו “מרצונה הטוב והחופשי, ללא לחץ, אונס, כורח ו/או השפעה בלתי הוגנת” . כעולה מההתנגדות שהגיש המבקש בשם מרשיו כנגד הצוואה, עובדה זו לא מנעה בעדו מלטעון , כטענת התנגדות מהותית, כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת (פרק ב’ להתנגדות) ותוך מעורבות אסורה מצד המשיבים. מן המקובץ עולה כי גם ההבחנה שביקש המבקש לעשות ושאפשרה לו לגרסתו “להלך בין הטיפות” מבלי ליפול בהפרת כלל 15 לכללי האתיקה (עמדה שאותה לא קיבל ביהמ”ש קמא וכאמור אינה מקובלת גם עליי) אינה עומדת במבחן המציאות. בפועל, מעורבותו של המבקש בעריכת מסמך הצוואה ובשימושו כעד לה כללה גם אישור מטעמו כי הצוואה נחתמה ע”י המנוחה ללא השפעה בלתי הוגנת – ובייצוג לקוחותיו הנוכחיים, המתנגדים לצוואה, טוען המבקש במפורש טענה הסותרת זאת, במטרה להביא לביטולה.
ד. טענות המבקש כי אין בכוונת לקוחותיו הנוכחיים להביאו לעדות בהליך זה לתמיכה בהתנגדותם וכי לעדותו באשר לנסיבות חתימת הצוואה לא צפוי להיות כל משקל – אינה רלוונטית כלל לשאלה אם הופר כלל 15 לכללי האתיקה. הכלל אוסר טיעון נגד כשרות מסמך או העסקה או ייצוג צד שעניינו מחייב להעלות טענה שכזו. הכלל אינו נוגע לשאלה אם יעיד עוה”ד באותו הליך, מה יעיד ומה המשקל שצפוי להינתן לעדותו. גם טענת המבקש כי בהתנהלותו אינו נמצא ב”ניגוד אינטרסים עם המנוחה” אינו “מועל בתפקידו” ואינו “מפר את חובת הנאמנות” כלפי המנוחה שהלכה לעולמה , כפי שקבע ביהמ”ש קמא בהחלטתו, אינה רלוונטית לשאלה אם הופר כלל 15 לכללי האתיקה. כאמור, כלל זה חל גם בנסיבות בהן אין חולק שעורך הדין מבקש למלא את תפקידו ופועל לטובת הלקוח שלו ולא נמצא בניגוד אינטרסים מולו. כך במקרה בפרשת פוגל , הורשע עוה”ד פוגל בהפרת כלל 15 לכללי האתיקה לאחר שפעל בשם לקוחו וטען לכך שהסכם הפשרה, שאותו אישר קודם בשם אותו לקוח, נחתם תחת סחיטה וכפייה.
ה. לאור כל האמור לעיל, ומשדי בהפרת כלל 15 לכללי האתיקה כדי לאשר את התוצאה לה הגיע ביהמ”ש קמא, לא מצאתי מקום להידרש ולבחון את קביעת ביהמ”ש קמא לפיה המבקש בהתנהלותו הפר גם את כללי 14(א) לכללי האתיקה . מבלי לקבוע מסמרות אציין רק כי קביעה זו אינה חפה מספקות משום שנפסק בעבר כי טענות כנגד הפרת כלל 14(א) צריכות להיות מועלות על-ידי הלקוח החדש (קרי, בעניינו, המבקשים) וכי האינטרס המוגן בסעיף זה הינו של הלקוח החדש של עוה”ד וזאת בשל התחייבויות קודמות שיש לעוה”ד כלפי לקוח קודם או עניין קודם (ראו לדוגמא בפסקה 233 לפס”ד של כב’ השופט דרורי בעמל”ע (ירושלים) אמנון אברהמי, עו”ד נ’ הועד המרכזי של לשכת עוה”ד, פורסם בנבו 12.11.12; וכן הכרעת דין בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז ת”א שניתנה בבד”מ 69/13 וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עוה”ד בישראל מחוז ת”א נ’ עו”ד גבריאל ויסמן, פורסם בנבו, 21.1.2014).
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים ושכ”ט בא כוחם בסך של 5,000 ש”ח אשר ישולמו מתוך כספי העירבון שהופקדו. יתרת העירבון, על פירותיו, תוחזר לידי המבקש 1.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, ב’ אלול תשפ”ד, 05 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
