לפני
כבוד השופט טל פפרני, סגן הנשיאה
התובע
פלוני ת”ז XXXXXXXXX
ע”י ב”כ עוה”ד רחלי אסולין
נגד
הנתבעת
אלמונית ת”ז XXXXXXXXX
ע”י ב”כ עוה”ד רן רייכמן
החלטה
התביעה בתיק זה הוגשה בחודש אפריל 22. המדובר בבני זוג לשעבר שנישאו בשנת 2012 ובשנת 2020 התגרשו וחתמו על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתיק 59464-12-20, זאת ביום 19/1/21 [להלן: “הסכם הגירושין”].
לצדדים שני ילדים משותפים ל’ כבן 10 ע’ כבן 7. בהסכם הגירושין נקבע כי משמורת הקטינים אצל האם, וכן נקבעו זמני שהות בן הקטינים לאב.
בכתב התביעה, טען התובע כי הנתבעת מסכלת את הקשר בינו לבין הקטינים, אינה מגלה גמישות, מביאה את הקטינים באיחור ניכר למסגרות, בימים בהם התובע היה אמור לשהות עם הקטינים אינה מביאה את הקטינים למסגרות, ובכך מונעת ממנו למעשה להיפגש עם ילדיו. לטענתו, התנהגותה של הנתבעת פוגעת ומחבלת בקשר שלו עם ילדיו עד אשר ניכרים סימנים המעידים על אפשרות ממשית לניתוק הקשר בין התובע לילדיו.
בכתב הגנתה, טענה הנתבעת כי האב אדם אלים, משך שנים ארוכות נהג כלפיה וכלפי הקטינים באלימות קשה, פיזית מילולית ומינית. לדבריה, התובע ניצל את מצוקתה, והחתים אותה על הסכם גירושין מקפח.
תמצית ההליכים:
ימים אחדים לאחר הגשת התביעה, ביום 25/4/22 הגיש התובע בקשה בעניין זמני שהות, כאשר לדבריו חלה הידרדרות נוספת בקשר שלו עם הקטינים, ולפיכך יש מקום למתן הוראות לעניין שמירת הקשר וחיזוקו.
ביום 30/8/22 ניתנה החלטה, במסגרתה הוריתי כי הקטינים ימשיכו ללמוד באותה מסגרת חינוכית כפי שהיה נהוג עד כה, הבן הגדול ל’ בבית הספר ניגונים בחיפה והבן ע’ בגן ברח’… באותה החלטה נקבע כי בהיעדר שיתוף פעולה מצד הנתבעת, רשאי התובע לרשום את הקטינים למסגרות החינוך כאמור ללא צורך בחתימת הנתבעת.
ביום 11/9/22 התקיים דיון [תיק ה”ט 50924-09-22], ובו התברר כי הנתבעת אושפזה בבית חולים, במחלקה פסיכיאטרית, הילדים מצויים אצל הוריה וללא מסגרת ברורה. לנוכח אשפוזה של האם, נקבע באותה החלטה, כי הקטינים יישארו באחריות האב ועליו להכין תכנית חלוקת זמנים, אשר תבטיח כי בכל זמן נתון מצויים הקטינים באחריות מי מבני המשפחה, התובע עצמו או הוריה של הנתבעת.
ביום 22/9/22 התקיים דיון נוסף, אליו לא התייצבה הנתבעת, למרות שידעה על מועד הדיון. באותה ישיבה הודיע התובע כי הוא מסכים לשמש אחראי בלעדי על הקטינים, ולשם כך התאים את סדרי עבודתו ע”פ צורכיהם. באותה החלטה ניתן צו האוסר על הנתבעת להיפגש עם הקטינים או להיכנס לדירה בה מתגורר התובע.
ביום 2/10/22 הגישה עו”ס לסדרי דין תסקיר ובו מפרטת את מצב המשפחה והילדים. בתסקיר נקבעו נקבעה חלוקת זמני שהות בין הילדים לבין שני ההורים, חלוקה רחבה ושווה לערך.
ביום 3/10/22 התקיים דיון, במסגרתו נשמעו טענות הצדדים בהרחבה. באותו מועד, הוריתי על סגירת שני תיקי הה”ט, זה שהוגש על ידי התובע נגד הנתבעת, וזה שהגישה הנתבעת נגד התובע. ב”כ הנתבעת דאז, טענה כי בידה מכתב מאת הפסיכיאטרית המטפלת, ובו נקבע כי מצבה של הנתבעת יציב, ואין כל מניעה לחדש את הקשר. לאחר שמיעת טענות הצדדים קבעתי כי חלוקת זמני השהות תתקיים בהתאם לאמור בתסקיר. עוד נקבע כי על שני הצדדים לעדכן אחד את השני בכל נושא הקשור לילדים, זאת באמצעות הודעה כתובה.
ביום 27/10/22 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצו הגנה [תיק ה”ט 48192-10-22]. בדיון שהתקיים במעמד צד אחד, טענה הנתבעת כי התובע אלים כלפיה וכלפי הילדים. לאחר דיון במעמד צד אחד, סברתי כי אין מקום ליתן צו טרם שמיעת עמדת התובע והוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים והגשת עדכון מטעם עו”ס הרווחה. ביום 10/11/22 התקיים דיון במעמד הצדדים. באותו מועד הכחיש התובע את הטענה כי הוא נוהג באלימות, ולאחר שמיעת טענות הצדדים התבקשה העו”ס להגיש תסקיר והמלצות.
ביום 6/12/22 הגישה הנתבעת בקשה להפסקת זמני השהות בין התובע לקטינים. לדבריה הבן ל’ שיתף אותה כי התובע נהג כלפיו באלימות.
ביום 11/12/22 הגישה העו”ס תסקיר משלים. מהתסקיר עולה כי הנתבעת סבורה שאין מקום לאפשר זמני שהות רחבים בין התובע לילדיו הקטינים, שכן הוא נוהג כלפיהם באלימות. מנגד, לדברי התובע, הילדים אינם מגיעים למסגרות באופן קבוע כאשר הם מגיעים מבית האם.הוא אינו מעודכן אודות היעדרויות כאמור, והנתבעת אינה משתפת אותו בנושאים נוספים מהותיים הקשורים לקטינים. עו”ס מתארת כי הקונפליקט בין שני ההורים מצוי בעוצמה גבוהה, והקטינים מעורבים. ההורים מתקשים לנהל תקשורת טובה ותקינה בנושאים הקשורים לילדים, הנתבעת מבקשת לצמצם את זמני השהות והתובע המעוניין להשאירם כפי שהם.
ביום 4/1/23 התקיים דיון בתיק ה”ט 48192-10-22. לאחר שנשמעו כלל טענות הצדדים בהרחבה, נדחתה הבקשה לצו הגנה. המלצות התסקיר בעניין חלוקת זמני שהות אומצו, ונקבעה חלוקת הרחבה פסיקה לפיה הקטינים שוהים אצל שני ההורים בחלוקה שווה יחסית.
ביום 14/2/23 התקיים דיון [תלה”מ 7246-04-22], ולאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, נקבע התיק לשמיעת ראיות.
ביום 2/3/23 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצמצום זמני השהות של תובע עם ילדיו, ופעם נוספת טענה כי התובעת נוהג באלימות בקטינים.
ביום 2/4/23 הגישה העו”ס עדכון נוסף. באותו עדכון מתואר כי הנתבעת עודנה סבורה כי יש מקום לצמצם את זמני השהות של התובע עם הקטינים ועם זאת סבורה העו”ס כי אין מקום לכך, שכן לא נמצא כל בסיס לטענת האלימות.
ביום 17/4/23 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצו הגנה [ה”ט 23740-04-23]. בבקשה טענה, פעם נוספת, כי התובע נוהג באלימות כלפי ילדיו. לאחר דיון במעמד צד אחד, לא סברתי כי יש מקום למתן צו בטרם שמיעת עמדת התובע בסיכום לפיכך נקבע מועד לדיון במעמד הצדדים.
ביום 18/4/23 התקיים לפני דיון. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ומהנימוקים באותה החלטה, דחיתי את בקשת הנתבעת להורות על העתקת מסגרות החינוך של הקטינים.
ביום 3/5/23 הגישה עו”ס לסדרי דין עדכון נוסף, ובו עדכנה כי הנתבעת מעוניינת לסיים את הטיפול שניתן לבן ל’, זאת באופן חד צדדי, ובניגוד להמלצות כלל גורמי הטיפול. לדברי הנתבעת, נעשה הדבר ע”פ בקשתו של ל’. המלצת העו”ס הנה להמשך הטיפול במסגרת “יובלים”.
ביום 12/5/23 ניתנה החלטתי, ובה דחיתי את בקשות הנתבעת לצמצום זמני השהות של התובע עם הקטינים. באותה החלטה נקבע כי לא נמצא כל בסיס לטענת האלימות, וכי מדובר בטענה חוזרת ונשנית, ללא כל בסיס או חיזוק ממקור אחר. עוד נקבע כי הקטין ל’ ימשיך את הטיפול ביובלים, וכן נקבע מועד לשמיעת הקטינים בלשכתי.
ביום 15/6/23 נשמעו הקטינים בלשכתי. בהחלטה שניתנה אותו יום, הובהרה לצדדים חשיבות הטיפול לבן ל’ במרכז יובלים, וכן חשיבות והחובה לוודא כי הקטינים מגיעים למסגרות החינוך במועד.
ביום 20/8/23 הגישה העו”ס עדכון. לדבריה, האם אינה נמצאת במעקב פסיכיאטרי, למרות שלדעת גורמי הטיפול יש בכך צורך. עוד צוין כי האם אינה מסכימה כי האב יהיה נוכח בעת מתן טיפול רפואי לקטינים.
ביום 30/8/23 הגיש הנתבעת בקשה, נוספת, לצו הגנה כנגד התובע.
ביום 3/9/23 ולנוכח עצמת הסכסוך, הוריתי על מינוי אפ’ לדין לקטינים.
ביום 24/9/23 הגיש התובע בקשה ע”פ פק’ בזיון בית משפט. לדבריו, הנתבעת אינה מקיימת את החלטות בית המשפט, אינה מאפשרת קיום זמני שהות עם הקטינים, עד אשר נאלץ לפנות לעזרת משטרת ישראל. לדבריו, הנתבעת לוקחת את הקטינים לטיפול רפואי, כולל בתי חולים, זאת ללא כל צורך ומבלי ליידע אותו.
ביום 4/10/23 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצו הגנה, בטענה כי התובע אלים כלפי ילדיו. דיון במעמד צד אחד התקיים לפני כב’ הש’ ברגר, אשר לאחר ששמעה את המבקשת וב”כ, דחתה הבקשה למתן צו במעמד צד אחד, והורתה על קביעת מועד לדיון במעמד שני הצדדים.
ביום 8/10/23 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצמצום זמני השהות של התובע עם ילדיו, בטענה לאלימות כלפיהם וכן מאחר, ולדבריה, הקטינים אינם מעוניינים להיפגש עם אביהם.
ביום 13/10/23 הגישה האפ’ לדין חוו”ד. הנתבעת המשיכה וטענה לפניה כי התובע נוהג באלימות כלפי הקטינים. התובע הפנה למצבה הנפשי של הנתבעת, שלדבריו הפסיקה את הטיפול התרופתי ומצבה התערער בהתאם. מחוו”ד, אשר התבססה, בין היתר, על דיווחים ממסגרות החינוך, עולה כי לנתבעת קשיים בתפקוד ההורי.לא נמצא כל יסוד לטענת האלימות מצד התובע. תפקודו ההורי של התובע יציב וטוב יותר, אך גם אצלו נמצאו ליקויים, בייחוד בנושא החלשת דמותה של האם וניסיון להתבלטות על חשבונה.הילדים מבולבלים וחשים כי עליהם “לבחור צד”. האפ’ לדין שוחחה עם שוטרת מתחנת חיפה, ולדבריה, הנתבעת מרבה להתלונן על התובע בגין אלימות כלפי הקטינים, אך נמצא כי מדובר בתלונות שווא.
ביום 22/10/23 ניתנה החלטה נוספת, ולפיה על הצדדים לעדכן אחד את משנהו בכל עניין מהותי הקשור בקטינים.
ביום 30/10/23 הגישה העו”ס עדכון, ממנו עולה כי זמני השהות של הקטינים עם התובע, אותם קבע בית המשפט, אינם מתקיימים. החל מיום 12/9/23 התובע אינו פוגש את הקטין ע’. הנתבעת ממשיכה להתלונן על אלימות מצד התובע עלפי הקטינים, וממשיכה להגיש תלונות למשטרה. חקירת ילדים שנערכה לקטינים לא מצאה כל יסוד לטענות, והקטינים לא העלו האשמות כלפי התובע. מעדכון מבית הספר נמסר כי בזמן הלמידה מרחוק, ע’ משתתף באופן חלקי. סובל מכאבי בטן, ולאחר בירור רפואי נמסר כי הכאבים על רקע רגשי. ההמלצה הנה להמשך חלוקת זמני השהות וצמצום המפגשים בין ההורים. שילוב הקטין ע’ במסגרת טיפולית ביובלים.
ביום 31/10/23 התקיים דיון [תיק ה”ט 5163-10-23]. לדבריה הנתבעת, הבן ע’ אינו מעוניין להיפגש עם אביו. בהחלטה שניתנה, נקבע כי לא נמצא כל יסוד לטענת האלימות מצד הנתבעת. עוד נקבע כי הנתבעת חוזרת ומגישה בקשות לצווי הגנה, על בסיס טענת האלימות, אשר נבדקה ונשללה. הבקשה לצו הגנה נדחתה תוך חיוב בהוצאות משמעותיות. חלוקת זמני השהות נותרה כפי שהיתה, קרי כמחצית הזמן אצל כל אחד מההורים. הנתבעת חויבה להביא את הקטינים למסגרות החינוך, וכן חויבה להודיע לתובעת אודות כל שינוי במצבם הרפואי של הקטינים. נקבע כי בגין כל מפגש מבוטל, תשלם הנתבעת לתובע סך של 750 ₪. בעיקר, הובהרה לנתבעת חובתה לוודא קיומם של זמני שהות תקינים בין התובעת לקטינים, וכי הדבר קשור ישירות לחובתה ההורית. ככל שלא תעשה כן, הובהר לנתבעת כי בית המשפט ישקול העברת משמורת הקטינים לידי התובע וצמצום זמני השהות עמה. עוד נקבע כי על הנתבעת להמציא לבית המשפט חוו”ד רופא פסיכיאטר אודות מצבה הנפשי.
ביום 1/11/23 הודיע התובע כי זמני השהות שנקבעו אינם מתקיימים.ביום 14/11/23 הגישה העו”ס עדכון נוסף, ממנו עולה כי זמני השהות אכן אינם מתקיימים. הבן ל’ לא הגיע לבית הספר מתחילת חודש נובמבר, וגם ע’ נעדר לעתים קרובות.הנתבעת אינה משולבת בטיפול רגשי, והיא ממשיכה לטעון לאלימות כלפי הילדים מצד התובע.
ביום 28/11/23 הגישה האפ’ לדין עדכון נוסף. בשיחה עם הקטינים לא עלתה כל טענה לאלימות מצד מי מהם. ע’ מסר כי הוא אינו מגיע לבית הספר בימים בהם התובעת אמור לאסוף אותו, כי אז הוא סובל מכאב בטן. הבן ל’ רשם את חלוקת זמני השהות המועדפת עליו, שווה לערך. האפ’ לדין מתרשמת כי הנתבעת מרחיקה את הקטינים מהתובע, והדבר עלול להביא להתדרדרות במצבם הרגשי. האקלים בבית האם עוין את האב, ואינו מאפשר קשר. האפ’ סבורה כי יש מקום לחדש מידית את הקשר תוך הטלת סנקציות בגין כל מפגש מבוטל.
ביום 7/12/23 התקיים דיון, בנוכחות הצדדים, ב”כ, כלל גורמי הטיפול, כולל עו”ס חוק נוער. יש לציין כי הנתבעת החליפה עד כה 4 ב”כ מייצגים. באותו מועד נשמעו עמדות גורמי הטיפול, אשר סבורים כי מסוגלותו ההורית של התובע טובה מזו של הנתבעת. לדברי האפ’ לדין, יכולתו של התובעת לוודא קשר בין הקטינים לבין הנתבעת טובה מזו של הנתבעת, ולפיכך, סבורה כי יש מקום להורות על העברת המשמורת לידי התובע, תוך קביעת זמני שהות עם הנתבעת. עו”ס לסדרי דין דווחה על כך שוועדה לתכנון טיפול אמורה להתכנס בתוך ימים אחדים. לפיכך, אפשרתי לגורמי הרווחה שהות נוספת לצורך גיבוש עמדתם. הובהר לנתבעת כי מדובר בהזדמנות אחרונה להוכחת יכולתה לוודא קשר בין הקטינים לבין התובע.
ביום 17/12/23 הגישה העו”ס עדכון, לאחר כינוס וועדת תכנון טיפול. הובהר כי הילדים חווים פיצול נאמנות, ואף תסמינים בריאותיים המצביעים על מצוקה רגשית קשה. גורמי הרווחה סבורים כי יש מקום לשנות את מציאות חייהם של הקטינים באופן מידי. הנתבעת אינה מסוגלת לבצע את השינוי הנדרש, אם כי בחנוכה התקיימו מפגשים בהתאם להחלטה שניתנה קודם לכן. התובע מתמיד בטיפול ומפנים את ההדרכות. הקטינים יכולים להכיל את המעבר למשמורת התובע. נשקלה האפשרות לקיום זמני שהות בין הנתבעת לקטינים במרכז קשר. סופו של דבר, המלצה הנה קביעת משמורת הקטינים אצל התובע. זמני שהות עם האם שאינם כוללים לינה, זאת למשך חודשיים.
ביום 9/1/24 התקיים דיון נוסף, אשר היה מיועד לשמיעת ראיות. עו”ס לסדרי דין דיווחה אודות מצבו הקשה של הבן ע’, שאינו מגיע באופן סדיר לבית הספר, ולעתים מגיע ומסרב להיכנס לכיתה. מאז הדיון האחרון, התקיימו זמני השהות בין הקטינים לתובע, ועם זאת קיימים קשיים רבים. העו”ס סבורה כי יש מקום להורות על העברת המשמורת לידי התובע בהתאם להמלצות התסקיר. הנתבעת אינה מבינה את הקושי ואת מצבם הרגשי הקשה של הילדים. כך גם עולה מדיווח שהתקבל מיובלים. עמדה דומה הובאה על ידי האפ’ לדין. לדבריה, האם אינה מכירה בחשיבות הקשר של הקטינים עם האב, ועודנה סבורה כי קשר כאמור מזיק לקטינים ואינו בטובתם. סופו של דבר, הוסכם בין הצדדים כי הדיון ידחה לתקופה של כחודש ימים, על מנת לאפשר בחינת המשך קיומם של זמני השהות בין הקטינים לאב. הוסף יום שהות נוסף אצל האב, יום חמישי אחת לשבועיים. האם התחייבה לדאוג להגעתם של הקטינים בזמן למסגרות החינוך. הצדדים התחייבו לעדכן אחד את משנהו בכל נושא הקשור בקטינים.
ביום 21/2/24 הגישה העו”ס עדכון נוסף. בעדכון מדווחת העו”ס על אירוע חריג שהתרחש אותו יום. לדבריה, האם הביאה את הקטין ל’ לבית החולים בני ציון, בתלונה על כאב ברגל. בסיום הטיפול, כאשר לא נמצא כל ממצא ממשי, התלוננה האם על אלימות מצד האב כלפי ל’ וביקש את עזרת הצוות. לפיכך, נקראה עו”ס בית החולים לשיחה. לדברי האם, היא אינה מקבלת מענה מהגורמים בקהילה, והילדים מתארים אלימות מצד האב. כאשר עלתה סוגיית השחרור מבית החולים ביקשה האם להשאיר את ל’ באשפוז, זאת על מנת למנוע ממנו ללכת אותו יום לאביו. הוסבר לאם כי אין כל צורך באשפוז, אך זו חזרה ודרשה כי ל’ יאושפז. עו”ס בית החולים שוחחה עם ל’, אשר לא הביע כל התנגדות לבלות אצל אביו, אם כי, לדברי הקטין, הוא סובל מכאבים ברגלו, ואף נזקק לקביים. עו”ס בית החולים התרשמה כי ל’ נשען על הרגל בחופשיות, באופן שלא העלה התרשמות כי הוא כאוב. עו”ס לסדרי דין צרפה טבלה, ממנה עולה כי בימים בהם מגיעים הילדים למסגרות החינוך מבית האם, הם מגיעים באיחור ניכר [כאשר מגיעים], לעתים מסרבים להיכנס לכיתה. מנגד, כאשר מגיעים מבית האב, מגיעים בזמן, ולא מגלים כל התנגדות להיכנס לכיתה. לדברי העו”ס שני הקטינים מפתחים תסמינים בריאותיים המצביעים על מצוקה רגשית קשה, והדבר הולך ומחריף. האב מתאר כי אינו שותף לביקורים הרפואיים אלה מקבל אישורי מחלה בלבד. האם מקפידה לקיים אחר החלטה על זמני השהות, עם זאת, לנוכח המסרים המועברים להם על ידי האם, אשר מאמינה כי האב פוגע ומזיק להם, מפתחים הילדים תסמינים גופניים על מנת להתמודד עם המצב.עו”ס סבורה כי מצב זה מסכן את הקטינים, וסבורה כי אין בכוחה של האם לעשות את השינוי הנדרש. המלצת העו”ס הנה מעבר הקטינים אל האב. זמני שהות עם האם שאינם כוללים לינה. ביצוע הערכה פסיכיאטרית לאם.
ביום 25/2/24 התקיים לפני דיון ובו נשמעו טענות הצדדים בהרחבה. במהלך הדיון, התבקשה האם להבהיר האם הודיעה לאב טרם לקיחתו של הבן ל’ לבית החולים. לדבריה, היא עשתה כן, אך ההודעה מצויה בטלפון אחר. לפיכך, אפשרתי לצדדים להגיש לתיק את תחלופת ההודעות המלאה ביניהם, על מנת שניתן יהא להתרשם האם אכן האם מעדכנת את האב כדבריה. לטענת ב”כ התובע, אין מקום ליתן לנתבעת הזדמנויות נוספות, ויש להורות על העברת המשמורת לאלתר. מנגד, טוען ב”כ הנתבעת, כי גורמי הרווחה עשו לעצמם מטרה לפגוע בהורות של האם. לדבריו, האם מקיימת את החלטת בית המשפט, המפגשים מתקיימים בהתאם להוראות, וכך גם ניתנות הודעות מתאימות בטרם מתן כל טיפול רפואי למי מהילדים.
האב הגיש הודעה מטעמו, אליה צירף את ההודעות אשר נשלחו אליו על ידי האם, לרבות טבלה המתארת את מספר הטיפולים הרפואיים אליהם לקחת האם את הקטינים מבלי ליידע אותו טרם הביקור. מהתכתובת עולה כי האם אכן אינה מקיימת את החלטת בית המשפט, בעניין יידוע טרם הטיפול או הבדיקה, ופעמים רבות עושה כן באיחור ניכר או אף בדיעבד.עוד עולה כי קיימת כמות בלתי סבירה של עיסוק בנושא הרפואי, הרבה מעל ומעבר לסביר. האם לא הגישה כל הודעה, למרות שטענה בדיון כי עדכנה את האב אודות הטיפול הדרוש.
סיכום ביניים:
עם תחילת ההליכים בתיק זה, אושפזה הנתבעת במחלקה פסיכיאטרית. עקב כך, היו הילדים באחריותו הבלעדית של התובע למשך מספר שבועות. התובע לקח אחריות על ילדיו, ביצע שינויים והתאמות במקום עבודתו על מנת שיוכל לטפל בילדיו ככל הדרוש. מאז שחרורה מבית החולים, חוזרת ומאשימה הנתבעת את התובע כי הוא נוהג באלימות כלפי הילדים מזיק ופוגע בהם. טענותיה אלו נבדקו על ידי כלל גורמי הטיפול, האפ’ לדין, וכן ע”י משטרת ישראל, ולא נמצא בהן כל יסוד. למרות שהטענות נשללו, על ידי מספר גורמים, אובייקטיביים ובלתי תלויים, ממשיכה הנתבעת ומגישה בקשות לצווי הגנה, חוזרת ועושה כן, חרף העובדה כי כלל הבקשות שהוגשו נדחו, חלקן תוך חיוב בהוצאות. כמו כן, חוזרת ומגישה בקשות לצמצום זמני השהות של הקטינים אצל האב. האם אינה מצליחה לשנות דעתה, וממשיכה להאמין כי האב פוגע ומזיק לקטינים. עקב כך, הקטינים מפתחים סימפטומים גופניים, שונים ורבים, אשר הולכים מחמירים ומתגברים, עד אשר דורש הדבר מתן טיפול רפואי באופן בלתי סביר בעליל. יש לציין כי גם לדברי האם, המידע אודות האלימות הנטענת מתקבל מהילדים.כאשר נשאלה פנתה אל האב, וסיפרה לו על התלונות, טרם פניה למשטרה או לבית המשפט, השיבה כי לא עשתה כן. כאשר מצויים הילדים באחריות האם, אינם מגיעים בזמן למסגרות, כאשר מגיעים, הם נסערים ולעתים מסרבים להיכנס לכיתה. מנגד, כאשר מגיעים מבית האב, מגיעים בזמן, מסודרים, וללא קשיים מיוחדים.
נשאלת השאלה, האם יש מקום לקבל את עמדת האב וכן כלל גורמי הטיפול, ולהורות על העברת המשמורת לידי האב, תוך צמצום זמני השהות עם האם, ולחילופין, לקבל את עמדת האם, ולהורות על הותרת המצב כפי שהוא.
הכלל המשפטי:
בבואו להכריע בכל סוגייה בה מעורבים קטינים, על בית המשפט להביא בראש ובראשונה את טובתו של הקטין הספציפי הניצב בפניו. כדברי כבוד השופטת ארבל בעניין בע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית, [פורסם במאגרים המקוונים]: “עקרון על הוא זה והוא ניצב כעיקרון מנחה בודד בסוגיות משמורת ילדים, מבלי שיישקלו לצדו באופן עצמאי שיקולים אחרים” שיקול טובת הקטין הנו: “עמוד האש ההולך לפנינו, על פי צו המחוקק וצו המצפון, היא טובת הקטין.” [ראה רע”א 1841/08 מפי כבוד השופט א. רובינשטיין [פורסם במאגרים המקוונים]] [וראה גם בג”צ 5227/97 דוד נ’ ביה”ד הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה(1) 413 (1998)].
סוגיית משמורתם של קטינים הינה כזו הניתנת לדיון מעת לעת על פי הצורך. בהתאם להוראות סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב, לבית המשפט סמכות לשנות או לבטל החלטות ע”פ חוק זה “אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות לאחר שנתן החלטתו”. בהתאם להלכה, השיקול הבלעדי המנחה את בית המשפט בדינו בסוגיית משמורת בקטינים הינו עיקרון טובת הקטין. כמו כן נקבע כי:
“… בית המשפט אינו כבול בהחלטות קודמות בעניין המשמורת, ואף בהחלטה שאישרה את הסכמת הצדדים לגבי משמורת, כבמקרה דנן, זאת במידה ומוכח כי טובת הקטין מחייבת שינוי ההחלטה שניתנה בעניין משמורתו, ראה גם סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962, לפיו דין הסכם בין הורים לגבי משמורת קטין, שאושר ע”י בית המשפט, כדין החלטה, להבדיל מפסק דין)”. ראה ע”א (חי) 384/06 ו. ואח’ נ’ ו’ (ז’) מ’ (28.3.07) (פורסם במאגרים המקוונים). [ראה גם עא 217/75 נחום ו-אלישבע לוי נ’ עידה נחול , פ”ד כט (2) 309, 310).
עם זאת, יש לזכור, כי אין משמעות הדבר שנושא משמורת ילדים “פתוח לעולם” לדיון, ובפרשת נחול נקבע כי:
“אין ספק שיש סמכות בידי בית המשפט מכוח סעיף 74 הנ”ל לשנות ולבטל החלטותיו הקודמות, אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות; כשם שאין ספק שבית המשפט ישתמש בסמכותו זו ככל שטובת הקטין מחייבת…ואולם חייב בית המשפט, בטרם ישנה או יבטל החלטותיו הקודמות, להיווכח תחילה שאמנם הצמיח השינוי או הגילוי החדש עילת תביעה חדשה: לאמור, שיש בשינוי או בגילוי כדי ליצור מצב חדש המחייב פעולה שיפוטית חדשה. הסמכות האמורה בסעיף 74 לחוק אינה מוקנית לבית המשפט כדי שיישב כערכאת ערעור על עצמו; לשם כך נתונה הסמכות בידי בית המשפט שלערעור” (שם, עמ’ 311-312, ההדגשה לא במקור).
ועוד נקבע באותו עניין כי:
“יש לציין שהשימוש בסמכות רחבה זו, שהוענקה לבית-המשפט, נתון לשיקול-דעתו אך שכדי שיוכל להפעילה, דרוש קיומו של אחד משני תנאים. אשר לתנאי הראשון – השתנות הנסיבות לאחר מתן ההחלטה הקודמת של בית-המשפט…התנאי השני: התגלות “עובדות נוספות” מאז מתן החלטתו הקודמת בדבר אישור העסקה הנדונה. נשאלת השאלה, מה משמעותו של התנאי הזה? לדעתי, משמעותו היא, שאם נתגלו לבית-המשפט עובדות חדשות, אשר אמנם היו קיימות בזמן מתן החלטתו הקודמת אך שלא הובאו אז לתשומת-לבו והוא לא ידע עליהן, ואם עובדות אלו מחייבות להסיק כי עקב ההחלטה ההיא נוצר מצב שהוא לרעת הקטין, כי אז בסמכותו לשנותה או לבטלה…
אכן, אין זה תנאי רגיל והוא יוצא-דופן, הואיל ודבר קיומו אינו תלוי בכך, שערב מתן ההחלטה הקודמת, לא ידע האפוטרופוס וגם לא יכל לדעת על העובדה הנוספת הנדונה וגם אין זה מהווה שיקול רלבנטי, שלא גילה אותה לבית-המשפט, אף שהייתה ידועה לו, בשל התרשלות או שהסתירה ממנו במתכוון (השווה סעיף 9(א)(2) לחוק בתי המשפט, תשי”ז-1957). הטעם לדבר הוא: בהעניקו את הסמכות הנ”ל לבית-המשפט, ראה המחוקק להתעלם מהדברים האחרונים, הואיל והתחשב, בראש וראשונה, במה שמחייבת טובת הקטין, כך שהאינטרסים שלו לא יורעו בשל המצב שנוצר עקב ההחלטה הקודמת.” (שם בעמ’ 124, ההדגשות לא במקור).
בעניין תמ”ש 37842-07-15 ע’ נ’ ע’, [פורסם במאגרים המקוונים], נאמרו על ידי הש’ בר יוסף הדברים הבאים:
“שמע מניה, הסמכות שלא לדחות תביעת משמורת בשל מעשה בית דין שרירה וקיימת, אך לא מדובר בדרך המלך. נהפוך הוא, “על בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 74 בזהירות רבה ורק במקרים מיוחדים” (דברי כב’ השופט ח. כהן בפרשת מחול, עליהם חזר הנשיא אגרנט בדיון הנוסף, שם בעמ’ 125) – מקרים בהם העובדה או הנסיבה החדשה יצרו “מצב חדש המחייב פעולה שיפוטית חדשה” (כלשונו של השופט ח. כהן בפרשת נחול) כדי למנוע “מצב שהוא לרעת הקטין” (כלשון הנשיא אגרנט בדיון הנוסף).
לשון אחרת, על בית המשפט להציג לעצמו שתי שאלות: האם הנסיבות החדשות הינן מהותיות עד כי יש בהן ליצור מצב חדש המחייב בחינה מחודשת של המעשה השיפוטי הקודם, והאם מצב חדש זה הינו לרעת הקטין במידה המצדיקה שינוי של אותו מעשה שיפוטי.
הנטל להוכיח כי התשובה לשתי השאלות דלעיל הינה בחיוב מוטל על התובע, ומדובר לטעמי בנטל משמעותי. לנוכח ההלכה הפסוקה דלעיל ולעיצומו של עניין, ראוי לדרוש הצגת טיעונים כבדי משקל על מנת להניע מחדש את גל הארכובה של מנוע ההליך המשפטי שנדם בפסק הדין הקודם. הדרישה לטיעונים כבדי משקל נעוצה הן בשיקולים מערכתיים (הנוגעים להקצאה נכונה ומידתית של זמן שיפוטי ולכיבודו של מעשה שיפוטי עשוי, בהיותו נדבך חשוב בשלטון החוק), והן בשיקולים פרטיקולריים של טובת הקטין.
שיקולים אחרונים אלה, שהם העיקר, מחייבים לבחון היטב האם נזקו של ההליך החדש, מנקודת מבטם של הקטינים מושא ההליך, אינו עולה על תועלתו. דומה כי יקשה לחלוק על כך שעצם ניהולו של הליך משמורת , טומן בחובו נזק פוטנציאלי לילדים. במרבית המקרים הילדים נחשפים להליך המשפטי במידה זו או אחרת, בין באמצעות ההורים ובין ישירות כפועל יוצא ממפגשים עם “גורמי המקצוע” (עובדים סוציאליים, מומחים מטעם בית המשפט ובית המשפט עצמו).
הדברים קל וחומר, במקרים (שאף הם אינם נדירים במחוזותינו), בהם מי מההורים מנסה להפוך את הליך המשמורת קרדום לחפור בו כנגד ההורה השני, במטרה להכפישו ולהזיק לו על מנת לזכות בבלעדיות על הקשר עם הילדים, או במטרה לזכות ברווחים משניים בנושאים אחרים השנויים במחלוקת.
יתירה מזו, לניהול ההליך, כשלעצמו, יש השפעה שלילית על ההורים עצמם, מעת שהורותם נבחנת ומוטלת בספק, ומעת שהם נאלצים לחוות הליך המשפטי שתוצאותיו מאיימות על הקשר החשוב ביותר שיש לו לאדם – הקשר עם ילדיו. ההשפעה השלילית של הליך משמורת על ההורים, מקרינה ללא ספק על ילדיהם ומשפיעה לרעה על יכולת ההורים לתפקד בצורה מיטבית, וממילא מרעה עם הילדים עצמם.
תוצאות שליליות אלה (ואחרות עליהן ניתן לתת את הדעת), מחייבות בחינה זהירה ודווקנית של הליך משמורת נוסף לאחר שהליך קודם מוצה. דווקא הקלות היחסית בה ניתן להעלות (מן האוב או מן ההווה) טענות בעטיין מתבקש בית המשפט להידרש שוב (ולעיתים, שוב, ושוב, ושוב) לנושא משמורת ילדים או לנושאים שונים הכרוכים בכך, מחייבים בדיקה מדוקדקת של הטענות “החדשות” גופן ושל המוטיבציה להעלותן. יש לתת את הדעת לכך, שהתכלית המרכזית בכל הליך משמורת הינה טובתו של הקטין, ויש לבחון האם תכלית זו מתגשמת לא רק באספקלריה של הסעד הסופי, אלא, ואולי לא פחות, באספקלריה של עצם ניהול ההליך, כמבואר לעיל.”
בהתאם לפסיקה, להמלצות עו”ס לסדרי דין בתסקיר, יש ליתן משקל של ממש. התסקיר אמנם אינו בגדר חוות דעת כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת הראיות, ואולם לתסקיר מעמד מיוחד ובחיקוקים שונים ונקבע כי יש לתת לו משקל יתר (ראה דברי כב’ השופט ג’יוסי בעמ”ש (חי’) 1472-02-17, פורסם במאגרים המקוונים, וגם ראה בע”מ 4259/06 פלונית נ’ היועמ”ש, בע”מ 5072/10, פלוני נ’ פלונית, פורסמו במאגרים המקוונים). עם זאת, בהתאם לפסיקה בית המשפט הוא הגורם המכריע, ולבית המשפט תמיד נתון שיקול הדעת הסופי. בפסיקה נקבע כי:
“…הגם שככלל, מטבע הדברים, יינתן במסגרת הבחינה השיפוטית משקל רב ביותר לעמדתם של מומחים מקצועיים, הרי ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי. כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש “חותמת גומי” לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים, יהיו אלה רבים ככל שיהיו. לפיכך, משהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם תהא זו נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו. אכן, בתחום רגיש, עדין ומורכב… נדרש בית המשפט לגבש הכרעה עצמאית, תוך שהוא נעזר בחוות דעת הגורמים המקצועיים שמונו על ידי בית המשפט, בראיות נוספות אשר הובאו בפניו ואשר את המשקל שיש ליתן להן הוא בוחן, באמות המידה שהתווה המחוקק, בפסיקת בתי המשפט, ואולי יותר מכל – תוך שהוא מדריך עצמו בניסיון החיים, בשכל ישר, ברגישות ובהבנה למצבו המורכב של כל אחד מן המעורבים בעניינים אלה…” (בע”מ 27/06 פלוני נ’ פלוני (1.5.06) ציטוט מסעיף 15 לפסק הדין).
מהכלל אל הפרט
לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים ועיינתי בחומר המצוי לפני, ומתוך הכרות מעמיקה של הצדדים, על פני תקופה ארוכה וממושכת, דומני כי יש ממש בטענה לפיה האם מאמינה בכל ליבה כי האב אלים, מזיק ופוגע בקטינים. חרף ניסיונות רבים ומשמעותיים, והעובדה כי הטענה נבדקה ונשללה, פעמים רבות, לא עלה בידי האם להוכיח כי שינתה דעתה בעניין. לפיכך, ברור כי הקטינים מצויים באקלים בלתי אפשרי, שעה שזו עמדתה ואמונתה של אמם. מצבה הרפואי של האם אינו ברור עד תום. אמנם היא המציאה מכתב רפואי ממנו עולה כי מצבה יציב, כך לכאורה, ואולם, לא ברור האם היא מצויה במעקב, נוטלת תרופות ומטופלת בתחום הרגשי. מכל מקום, בין אם עמדתה כאמור, הנה על רקע מצבה הרפואי, ובין אם על רקע אחר, דומני כי ניתנו בידי האם די והותר הזדמנויות להוכיח כי באפשרות לבצע שינוי, לעת הזו, למרבה הצער, אין ביכולתה לעשות זאת. העובדה כי האם מוכנה לאשפז את בנה בבית חולים, ללא כל צורך, רק על מנת שלא ייפגש עם אביו, מצביעה על מסוכנות ממשית מצידה לקטינים, ובפרט למצבם הנפשי.
מנגד, התרשמותי מהאב חיובית. גם אם אקבל את עמדת גורמי הטיפול, שהאב נוקשה מעט, ופעולותיו מבוצעות גם לצורך התבלטות, על חשבונה של האם, גם אז, עדיין ברור כי יכולותיו ההוריות טובות מאלו של האם, לבטח יכולתו לוודא קיום קשר תקין ורציף בין הקטינים לאמם. לפיכך, דומני כי אין מקום להמתין פרק זמן נוסף, שכן, קיימת התדרדרות רציפה וממושכת במצב הקטינים, ועל בית המשפט, אביהם של ילדים, לומר את דברו באופן ברור והחלטי.
בין יתר השיקולים, הבאתי בחשבון, לזכותה של האם, כי זמני השהות מתקיימים, כך על פניו, מאז הדיון שהתקיים בחודש דצמבר. מנגד, ברור כי מצבם של הקטינים מחמיר, והם אף מפתחים סימפטומים פיזיים קשים. לנוכח כלל האמור, שקלתי האם יש מקום, כבר בעת הזו, לקבוע זמני שהות עם האם, שאינם כוללים לינה, בהתאם להמלצת גורמי הטיפול. סופו של דבר החלטתי להורות על צמצום מסוים של זמני השהות עם האם, תוך הותרת חלק מהלינות, וזאת לתקופת זמן קצובה, מתוך מטרה כי יחול שינוי לטובה במצב הקטינים, וכן יחול שינוי בעמדת האם, אשר יאפשר החזרת המצב לקדמותו. עם זאת מובהר כי ככל שלא יחול שינוי, או תחול חלילה התדרדרות, אשקול להורות על צמצום זמני השהות כאמור.
על מנת לוודא קיום התנאים וחלוקת הזמנים אשר תפורט להלן, דומני כי קיים חשיבות לקביעת סנקציה ודרכי אכיפה, ולצורך כך, אפנה לדבריו של הש’ סילמן בעניין תמ”ש 3589-02-11 [החלטה מיום 20/12/11] כדלקמן:
“בדיני המשפחה, ראה המחוקק לייחד לשני נושאים, סמכויות אכיפה מיוחדות על ידי בית המשפט דווקא ולא בלשכת ההוצל”פ- להליכי איזון משאבים בין בני זוג (לאור הצורך החוזר לכמת סעד), ולהליכי ביצוע בעניין משמורת והסדרי ביקור – בשל חשיבות ורגישות הנושא; ראה לעניין זה סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ”ה 1995.
ראוי להזכיר כי החשיבות של סעד שנועד לאכוף פס”ד חורגת מהאינטרס הצר של הצדדים להליך; אכיפה יעילה הנה לב לבה של המערכת כמערכת, על מנת ליצור מורא מפני המערכת, ולסייע בהשלטת הנורמות שקבעה המערכת, לשמירת אימון הציבור בה…
מעבר לשאלה המערכתית בדבר אכיפת החלטות המערכת, חשיבות מיוחדת קיימת לסוגיית אכיפת סדרי ראיה באשר קיומם של הסדרי ראיה הנו חלק בלתי נפרד מטובתם של קטינים, וטובה זו הנה ערך על של השיטה.
חשיבות הקשר בין קטינים ובין שני ההורים – שימשה כר נרחב לכתיבה בספרות המקצועית; הקשר ההדוק, התכוף והסדיר, הוכר כאבן בוחן להתפתחות תקינה של קטינים, וליכולתם לעבד בצורה טובה יותר את משברי הגירושין.
כך, גישה המעניקה את קביעת הקשר לאחד ההורים בוקרה קשות; מנגד, מחקרים רבים ראו בתקשורת ההורית ובשימור הקשר אבן בוחן למסוגלות- ראה למשל מחקרו של הטרינגטון מ-1977. ראה גם מאמרו של bowen מ-1976 ומאמרו של framo מ-1981.
על מרכיב שמירת ההורה השני, כשיקול מרכזי בסוגיות משמורת והסדרי ראיה עמד דר’ דן שרון במאמרו שיקולים מנחים בסוגיות משמורת והסדרי ראיה, אוגדם לפקידי הסעד וסדרי דין, ע’ 39. ראה גם wallerstein and Kelly במספר רב של מאמרים, בירחון האמריקאי לפסיכיאטריה של הילד (ראה 1975, 1976, 1977) ובמיוחד ” the effect of parental divorse ” לגבי הגילאים השונים והתרגום לעברית “אחרי הגירושין”, ת”א: זמורה ביתן מודן 1984.
לעניין שאלת “שלילת אב” בסכסוכי הורים על משמורת ילדיהם, ראה גם מאמרו המקיף של ישראל אורון, בירחון רפואה ומשפט מס’ 24 – מאי 2001, ע’ 86. ראה הפרק על “החשיבות הייחודית לקשרי אב-ילד” והמאמרים המובאים לרבות מאמרו של ראסל מ-1999, מאמרו של דר’ אלמגור מ-1999, ותוצאות המחקר של פלק מ-1997. כל הממצאים לימדו כי חשיבות האב להתפתחות ילדו אינה נופלת מזו של האם. ממצאים לגבי מחקרים בילדים שגדלו בהעדרו של אב, העלו חרדת נטישה, פגיעה נפשית ארוכת טווח, חסך בהתפתחות זהות מינית (לגבי שני המינים) ופגיעה אף בתפקוד הקוגניטיבי.
ראה גם גישת תסמונת הניכור ההורי, מאמרו של דר’ דניאל גוטליב ברפואה ומשפט גיליון 31 דצמבר 2004 ע’ 106 ואילך.
מצאנו אם כן, כי חשיבותו של הקשר בין המשמורן ובין ההורה שאינו משמורן, מצויה בלב לבה של בחינת טובתם של קטינים. הורה הפוגם באיכות הקשר, פוגם למעשה בהתפתחות הקטין עליו הוא מופקד. משכך, לא רק למען מראית המערכת, שומה עלינו לאכוף את סדרי הביקור, אלא ובעיקר שמירה על טובת הקטינים והגנה על שלומם.”
אשר על כן, אני מורה כדלקמן:
משמורתם הזמנית של הקטינים ל’ ע’ תהא בידי התובע.
זמני השהות של הנתבעת עם הקטינים תהא כדלקמן:
אמצ”ש – ביום ב’ – תאסוף האם את הקטינים ישירות מהמסגרת החינוכית, ותחזיר אותם ישירות אל המסגרת למחרת בבוקר.ביום ד’ – תאסוף האם את הקטינים ישירות מהמסגרת החינוכית והאב יאסוף אותם מביתה בשעה 19:00.
סופי שבוע – מידי סופ”ש לסירוגין, תאסוף האם את הקטינים ביום ו’ ישירות מהמסגרת החינוכית, והאם יאסוף אותם מביתה במוצ”ש בשעה 19:00.
שיחות טלפון – בין הקטינים לבין ההורה שעמו הם אינם נמצאים, יתקיימו מידי יום, בין השעות 18:00-18:30, וחובתו של ההורה עמו מצויים הקטינים לוודא זמינותם לקבל שיחת טלפון כאמור.
במקרה בו לא מתקיימת מסגרת חינוכית, מסיבה בלתי צפויה, בין מחלה בין שביתה, ובין כל סיבה אחרת, ישהו הקטינים, בעדיפות ראשונה, אצל האב. ככל הדרוש, על האב לאסוף אותם מבית האם.
למעט במקרה חרום, אשר מחייב פינוי מידי לבית חולים, באמצעות אמבולנס, נאסר על האם לקחת את הקטינים לטיפולים רפואיים כלשהם, לרבות בדיקות אבחונים וכו’. ככל הדרוש, על האב להביא את הקטינים לטיפולים רפואיים כאמור, והאם לא תהיה נוכחת בעת מתן הטיפול כאמור. על האב לעדכן את האם מיד לאחר מתן הטיפול.
על שני ההורים לדווח ולעדכן אחד את משנהו בכל שינוי במצבם הרפואי של הקטינים, וזאת מיד עם היוודע הדבר.התקשורת בין ההורים תתקיים בהודעות כתובות בלבד [לא הודעות מוקלטות], וזאת בשפה עניינית ומכבדת, בתדירות ובשעות סבירים כמקובל.
בגין כל ביקור שיבוטל בין הקטינים לבין האב ו/או בגין כל איחור של הקטינים למסגרת החינוכית העולה על 10 ד’, ו/או בגין כל הפרה של ההוראה האוסרת עליה לקחת את הקטינים לטיפול רפואי, תשלם האם לאב סך של 1,000 ₪. האב רשאי לקזז את הסכומים מדמי המזונות.
עו”ס לסדרי דין תערוך את כל הסידורים הנדרשים לצורך יישום החלטה זו, כולל מול גורמי החינוך, וכן תגיש לבית המשפט, בתוך 30 יום מהיום עדכון והמלצות, תוך התייחסות למצב הקטינים.
בתוך המועד הנ”ל תמציא האפ’ לדין חוו”ד נוספת והמלצות.
הטיפול של הקטינים במרכז יובלים ימשך, וחובתם של שני ההורים לוודא הגעתם במועד כנדרש.
אני מחייב את האם להמציא לבית המשפט, בתוך 30 יום מהיום, חוו”ד רופא פסיכיאטר בנוגע למצבה הנוכחי, וכן עדכון אודות טיפול רגשי פסיכולוגי אותו היא מקבלת.
תוקף ההוראה המתייחסת לצמצום זמני השהות כאמור, למשך חודשיים מהיום. ככל ויחול שיפור במצב הקטינים אשקול ליתן הוראה להרחבת מסוימת של זמני השהות כאמור. עם זאת ומנגד, ככל שלא יחול כל שינוי, או חלילה תחול התדרדרות נוספת, אשקול להורות על צמצום נוסף של זמני השהות.
בנסיבות, ועל מנת שלא להחמיר הקרע, אינני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא לצדדים, לאפ’ לדין, וכן לעו”ס הרווחה.
ניתנה היום, כ”ג אדר א’ תשפ”ד, 03 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
