לפני
כבוד השופטת יפעת שקדי שץ
תובע
פלוני ת”ז ——-
נגד
נתבעים
1. אלמונית ת”ז ——-
2. ת.נ. ת”ז ———
3. ב.ר. ת”ז ——–
החלטה
בענין: בקשות לסילוק התביעה על הסף
ביום 18.6.2024 הגיש התובע “בקשה למינוי בורר” במסגרתה ביקש התובע, כי תופעל הסמכות המוקנית לבית המשפט מכח סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968 (“חוק הבוררות”) ויורה, בין היתר, על מינוי בורר במחלוקות בין התובע לנתבעת 1. עוד ביקש התובע, כי יורה בית המשפט על העברת הבוררים המוסכמים בין הצדדים מתפקידם.
הפניית המחלוקות לבירור בהליך בוררות נסמכת, לטענת התובע, על הוראות הסכם שנחתם בין התובע לנתבעת 1. הנתבעים 1-2 הגישו בקשות לסילוק ההליך על הסף והחלטה זו מכריעה בבקשות אלה.
רקע ופרטים נדרשים
התובע והנתבעת 1 בני זוג לשעבר אשר הסדירו את המחלוקות הנובעות מהפרידה במסגרת הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.10.2014 (תמ”ש 16298-07-14; “ההסכם”).
הנתבע 2, עורך דין, אביה של הנתבעת 1, אשר נטען שהיה מעורב בעריכת ההסכם והנתבע 3, עורך דין, ייצג את התובע בהליך הקודם אשר הסתיים עם חתימת ההסכם.
במסגרת ההסכם סיכמו הצדדים, בין היתר, כי כל החברות הרשומות על שם הצדדים יחד או לחוד יועברו לבעלותו הבלעדית של התובע (“פלוני”) ובכלל כך מניות אשר אינן רשומות על שמו וכן מניות הרשומות על שם הנתבע 2 (סעיף 44).
פלוני התחייב, בשמו ובשם כל החברות שבשליטתו, שלא לתבוע את הנתבע 2 או את אלמונית בגין כל אחת מהחברות המפורטות בהסכם וכן לשפות אותה או את הנתבע 2 על כל דרישת תשלום או חיוב שיופנו אליהם.
עוד הוסכם, כי הנתבעת 1 (“אלמונית”) תועסק בחברת —— בע”מ (“החברה”) במשך תקופה של שנה ממועד החתימה על ההסכם. הוסכם השכר שישולם לה – שכר חודשי בסיסי בסך 10,000 ש”ח בתוספת תנאים סוציאליים מכח יחסי עובד מעביד וכן ישולמו עמלות עבור מכירת מוצרים מהמלאי או מוצרים שמקורן ברכישת סחורה מספקים חיצוניים בשיעור של 10% מסכום העסקה. בעסקאות שבהן הסחורה יובאה עבור הלקוח, סכום העמלה יהיה בגובה שליש מרווח העסקה המחושב כהפרש בין מחיר הרכישה ומחיר המכירה (סעיף 46).
הצדדים הסכימו, כי במשך 24 חודשים מסיום ההעסקה של אלמונית, היא לא תעשה שימוש במידע אותו רכשה בעבודתה בחברת —— בע”מ (סעיף 46).
הצדדים הסכימו, כי “בכל מחלוקת עתידית ביניהם ובכל דבר וענין נשוא הסכם זה ו/או בכלל ממנים הם את עוה”ד —- ועו”ד —– כבוררים במשותף להכרעה בכל סוגייה או מחלוקת כאמור וזאת לכל דבר וענין”.
ביום 24.4.2024 שלחה אלמונית מכתב לחברה וטענה טענות שונות בכל הנוגע לחישוב עמלות ששולמו לה בחסר, קיזוזים שבוצעה משכרה (קיזוז תשלומים לביטוח לאומי, קיזוז ימי חופשה, קיזוז מקדמה וחובות שונים שנטען שלא קיימים), תשלום חסר עבור הוצאות רכב, ניכוי ימי חופשה, אי פדיון ימי חופשה וקיזוז מתוך סכום ששולם על ידי הביטוח לאומי בתקופת חל”ת בשל מגפת הקורונה (“מכתב הדרישה”).
לטענת פלוני, שליחת מכתב הדרישה אינה מתיישבת עם לשון ההסכם, התנהגות הצדדים והרציונל שהיה בבסיסו של ההסכם ועל כן הוגש ההליך שבפניי במסגרתו התבקש בית המשפט להפעיל את מנגנון הבוררות בהסכם ולהורות על החלפת הבוררים בשל נגיעה אישית של הנתבע 2 לענין הנדון ובשל האפשרות שינוהלו הליכים גם נגדו.
אציין, כי למכתב הדרישה נשלח מענה במסגרתו הוצגה התייחסות לכל טענה וטענה שהועלתה במכתב הדרישה והועלו טענות כלפי אלמונית ובכלל כך טענות בנוגע להתנהלות במסגרת יחסי ההעסקה וכן טענות בדבר חשד לביצוע עוולות מסחריות.
בקשת הנתבע 2 לסילוק התביעה על הסף
ביום 30.6.2024 הגיש הנתבע 2 בקשה לסילוק ההליך על הסף. לטענתו, המחלוקת היחידה הקיימת, ככל וקיימת, היא בין פלוני ואלמונית ו/או החברה שאינה צד להסכם הגירושין. נטען, כי המחלוקות נוגעות ליחסי עובד מעביד ששררו בין אלמונית לבין החברה בבעלותו של פלוני ואשר אינה צד להליך. לטענתו, הבוררים שמונו בהסכם אינם צד להליך ויש למחוק את התביעה נגדם שכן גם טענה בדבר פסילת הבוררים צריכה להתנהל בין פלוני ואלמונית ולא במעורבות הבוררים.
עוד נטען, כי לא נותרו מחלוקות הנוגעות לחיי הנישואין ורק השאלות העולות מעולם דיני העבודה עומדות לבירור ועל רובן לא ניתן להתנות.
לבסוף נטען, כי יתכן שהמטרה בהגשת ההליך הנוכחי היא לעקוף את בירור המחלוקות בענייני דיני עבודה שלהם סמכות שיפוט ייחודית.
בתגובה טען פלוני, כי מדובר בבקשה נעדרת נגיעה אישית למינוי בורר בענין הפרת ההסכם.
לטענת פלוני, בקשת הנתבע 2 מהווה ניסיון להרחיקו מהמחלוקת נשוא הבקשה והאופן בו נוסחה הבקשה עלולה ליצור תחושה של העדר זיקה למחלוקת בין פלוני ואלמונית. הוסבר, כי הנתבע 2 היה ממנסחי ההסכם, היה בעל מניות בחברת —– בע”מ ובעקיפין גם בחברה וסוכם בהסכם על העברת מניותיו. משכך, ככל שאלמונית מערערת על הסכמות מסחריות שנקבעו בהסכם, הרי שהנתבע 2 הופך לנתבע פוטנציאלי בתביעה שעתיד פלוני להגיש במסגרת הבוררות.
פלוני הוסיף וטען, כי על אף קיומו של מנגנון חוזי ברור ומפורש בהסכם, אלמונית בחרה להתעלם מההסכמות הכלכליות שסוכמו בין הצדדים ובכך הפרה את הסכם הגירושין וטענות אלה דינן להתברר בהליך בוררות.
פלוני הדגיש, כי המחלוקת מושא הבקשה למינוי בורר היא במישור היחסים בין פלוני ואלמונית באופן ישיר נוכח הפרת ההסכם ואילו החברה, אשר היתה מעסיקתה של אלמונית, כפופה לדיני עבודה ואינה צד להסכם או לסכסוך נשוא הבקשה למינוי בורר.
עוד נטען, כי צירוף הבוררים כצד להליך הוא למען הסדר הטוב וכי מדובר בפרקטיקה נוהגת ומקובלת – לצרף את מי שמבוקש להעביר מתפקידו כמשיב במסגרת הבקשה בעניינו.
פלוני טען, כי החברה אינה צד להסכם ולהליך הבוררות אולם הוא ואלמונית בחרו להסדיר במסגרת הסכם הגירושין היבטים שונים בקש עם יחסיהם ובכלל כך היבטים הקשורים בהעסקתה של אלמונית בחברה, אשר בבעלות חברה אחרת – —– בע”מ המצויה בבעלותו המלאה של פלוני. משכך, קמה לפלוני הזכות לנהל הליך בוררות בהתאם להוראות ההסכם.
ההסכמות המסחריות הן חלק מהותי מההסכם וטיב המחלוקת הוסדר בהסכם באופן המאפשר את בירור הטענות שבפי אלמונית תחת הוראות ההסכם ובאופן שקבוע בו – בוררות.
דרך פעולתו של הנתבע 2, אשר צרף את הסכם הגירושין בהתעלם מהרגישות הטמונה בו מלמדת על חוסר הגינותו ועל מניעיו כפי שמעורב בסכסוך “עד הצוואר”.
ניהול הליך הבוררות מהווה זכות כללית המוקנית לפלוני כחלק מזכות הגישה לערכאות.
בקשת הנתבעת 1, אלמונית, לסילוק התביעה על הסף
לטענת אלמונית, המחלוקת בין הצדדים מצויה בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה והיא נובעת ממישור יחסי העבודה בין אלמונית לבין החברה אשר אינה צד להליך זה. התביעה שעתידה להיות מוגשת לבית הדין לעבודה אינה נוגעת להוראות הסכם הגירושין שמומש ובא אל מיצויו לפני כעשור והעילה התיישנה.
תכלית הבקשה היא להקשות על אלמונית, לגרום לה להוצאות עד שתתייאש בשל העובדה כי היא העזה להגיש תביעה בשל התעמרות בעבודה, פיצויי פיטורין ותנאים המגיעים לה מכח דיני העבודה.
כל הנושאים העוסקים בגירושין באו אל סיומם ופתרונן ואין באמת מחלוקות המצריכות התייחסות בית המשפט לענייני משפחה משום שהמחלוקת היחידה שקיימת היא בין פלוני ואלמונית והחברה שאינה צד להסכם ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה למינוי בוררים שכן היא אינה כוללת את הצדדים הנכונים והרלבנטיים למחלוקת.
אלמונית עמדה על כך שהחברה אינה צד להסכם, הוראות ההסכם אינן חלות עליה וממילא לבית משפט זה אין סמכות.
עוד נטען, כי התחייבותו של פלוני היתה כבעלים ודירקטור להעסקה של אלמונית בחברה למשך שנה אחת ועל כן תניית הבוררות פגה ואינה בתוקף. משכך, טענה אלמונית, כי הטענה התיישנה.
נוסף על הטענות האמורות, נכללו טענות ביחס לבקשה להעברת הבוררים מתפקידם.
במענה טען פלוני, כי סעד של סילוק על הסף הוא קיצוני וחריג בהיותו מונע מבעל דין את יומו בבית המשפט וגוזר את דינו של ההליך בטרם נבחנו הטענות. תנאים קיצוניים אלה לא מתקיימים בענייננו.
נטען, כי מנגנון הבוררות נכלל בהסכם ומשעה שאלמונית הפרה את ההסכם הוא ביקש לקיים הליך בוררות. די בכך כדי לקבל את הבקשה למינוי בורר ולדחות את בקשת הסילוק.
נוסף על טענות אלה, נטענו טענות ביחס למועד הגשת התגובה לגופה (בשים לב להגשת בקשה לסילוק על הסף) וכן ביחס לסוגיית העברת הבוררים מתפקידם.
דיון והכרעה
תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 קובעת, כך:
“בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה – כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה; מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית; התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט; כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה”
תקנה 42 לתקנות האמורות מאפשרת מחיקת הליך כאשר “סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט” ותקנה 43 קובעת, כי “בית המשפט רשאי לדחות תביעה כל העת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה”.
ההלכה בענין זה ידועה ומבוססת – “אמצעי סילוק תובענה על הסף, בין אם מדובר במחיקת התובענה ובין אם בדחייתה, מהווה סעד בעל השלכות מרחיקות לכת על זכויות התובע ובראשן זכות גישתו לערכאות” (כך למשל, רע”א 5337/17 כץ נ’ כץ (31.7.2017) (“ענין כץ”) וראו גם ע”א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע”מ נ’ עיריית הרצליה (11.6.2009)).
הפסיקה שבה ומדגישה כי סילוק על הסף הוא אמצעי חריג וקיצוני שיש לנקוט בו במשורה למשל כאשר ברור שלא מתקיימת עילה, כאשר הענין הנדון כבר הוכרע או שהוכחת כל הטענות ממילא לא תוביל לסעד המבוקש.
עם זאת, בצד הקביעה החוזרת בדבר קיצוניות הסעד מובהר, כי יש לעשות שימוש באפשרות של סילוק על הסף במקרים המתאימים כדי להימנע מבירור תביעה שאין לה תכלית. כך, בענין כץ האמור קבע בית המשפט העליון, כי סילוק על הסף “… ממלא אמצעי זה תפקיד חיוני בסינון תביעות סרק טורדניות. הפסיקה קבעה כי באיתור נקודת האיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות הנתונה לבעלי הדין מזה ולשיקולי המדיניות המשפטית והדיונית מזה, השימוש בסעד הסילוק על הסף ייעשה בזהירות רבה ורק במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי אף לו יתנהלו הליכי המשפט במלואם, ובהנחה כי תוכחנה העובדות המפורטות בכתב התביעה, לא יהיה בתביעה הנדונה כדי לספק לתובע את הסעד אותו הוא מבקש”.
אכן, יש ממש בטענותיו של פלוני ביחס להפעלת סמכות בית המשפט לסלק תביעה על הסף בנסיבות חריגות בלבד ולמשמעות של מניעת בירור הטענות בשלב מוקדם של ההליך אולם במקרה שלפניי אני סבורה כי מקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות סילוקה של התביעה עוד בטרם החל בירורה הן מאחר שמדובר במחלוקות שבירורן הוא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה; הן מאחר שהמחלוקות שדורשות בירור כעת לא נכנסות בגדרו של בירור בדבר אכיפה של ההסכם או טענה להפרה של ההסכם; הן מאחר שהמחלוקות אינן נובעות מקיום ההסכם או מהוראותיו; הן מאחר שהמחלוקות הן במישור היחסים בין אלמונית ובין החברה ואין בהסכם כדי לכבול אותה מבירור הטענות מול החברה והן מאחר שאכיפת סעיף הבוררות משמעו אכיפת הליך שבפועל מתנהל מול החברה מבלי שהחברה הסכימה לבוררות ומבלי שאלמונית הסכימה לבוררות מול החברה.
אסביר ואפרט.
סעיף 2 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995 (“חוק בית המשפט לענייני משפחה”) קובע את גדרי סמכותו של בית משפט זה לדון ב”תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא”.
סעיף זה מציב למעשה שני תנאים מצטברים לקניית סמכות שיפוט ייחודית לדון בתביעה אזרחית – זהות הצדדים וקיום קרבה משפחתית ביניהם ומהותו של הסכסוך כנובע מהיחסים המשפחתיים (רע”א 6750/15 סולומון נ’ אוליאל (4.1.2016) וכן ראו רע”א 6588/90 חבס נ’ חבס (30.8.2000));
סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969 קובע את גדרי סמכותו של בית הדין לעבודה לדון, בין היתר, ב”תובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה …” וכן “בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה …”.
כך, הוראות החוק האמורות מגדירות סמכות ייחודית לדון בתביעות שעילתן ביחסי עבודה.
בכדי להסיר כל ספק, הבהיר המחוקק בסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כי קיימת “שמירת סמכויות” וכי “חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה”.
בבע”מ 9948/04 פלוני נ’ פלונית (26.10.2005) נדרש בית המשפט העליון לשאלת סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך הנוגע לפיטורי אישה מחברה בבעלות בעלה לשעבר.
בית המשפט העליון הדגיש את המאפיינים של הסמכות ייחודית המוקנית לבית הדין לעבודה וקבע, כי “סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה היא סמכות עניינית הכפופה – על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה – לסמכותו של בית הדין”.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי סמכות בית הדין לעבודה מקורה בעצם קיום קשרי עבודה ועילה שביחסי עבודה ו”קשרי משפחה בהקשר זה אינם מעלים ואינם מורידים”.
(ראו גם תמ”ש (נצרת) ג.ק. נ’ ט.ק. (29.4.2021) והאסמכתאות הרבות המוזכרות שם).
כלומר, גם כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק בית המשפט לענייני משפחה ומדובר בבני משפחה ועילה שמקורה ביחסי המשפחה, כאשר מדובר בנושאים שנובעים מיחסי עבודה הסמכות היא לבית הדין.
פלוני עומד על כך שמכח הוראות ההסכם יש להורות על הפניית הסכסוך לבוררות ואולם, הטענות שבפיה של אלמונית בנקודת זמן זו אינן טענות שנובעות מהוראות ההסכם ואף לא במישור היחסים בין פלוני ואלמונית. הטענות הן ביחס לתנאי העסקה וחישוב תגמול במישור היחסים בינה ובין החברה.
מפירוט הטענות במכתב הדרישה עולה, כי קיימות טענות ביחס לחישוב עמלות, ביחס לפדיון ימי מחלה וביחס לקיזוז סכומים משכר העבודה (ובכלל כך סכומים שעל המעביד לשלם לביטוח לאומי); מהבקשה עולה, כי בפי אלמונית טענות גם ביחס לאופן סיום יחסי ההעסקה ואי קיום זכויות עובד שלא ניתן להתנות עליהן.
מפירוט הטענות במכתב התשובה למכתב הדרישה ומהתגובה עולה, כי בפי פלוני טענות כלפי אלמונית ביחס לחריגה מסמכות, אי היענות להוראות ממונים, היעדרויות לא מאושרות וביצוע משרה חלקית וכן הפרת אמון וחדש לביצוע עוולות מסחריות.
מובן, כי מדובר ברשימת טענות שעילתם ביחסי עבודה ואופן בירורן הוא באמצעות החלת דיני העבודה ובדיקת החיוב בהתאם להוראות הדין הרלבנטי.
מעבר למסקנה הברורה, כי הטענות הן בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה ובירורן צריך שיעשה על ידי הגורם לו מוקנית הסמכות; ממילא למעט סוגיית העמלות והחזר הוצאות רכב, כל יתר הטענות מתייחסות לדברים שכלל לא הוסדרו בהסכם, אינן קשורות להוראות ההסכם והן נובעות מיחסי עבודה ותנאי העסקה על פי דין או על פי הסכם.
ועוד – ההתחייבות של פלוני בנוגע לשיעור העמלות והחזר הוצאות נסיעה היא למשך שנה בלבד, כך שהטענות לתקופה שלאחר חלוף השנה אינן מכח הוראות ההסכם במישור היחסים בין פלוני ואלמונית (ואף אם היו במישור היחסים, כאמור, ואף אם תוקפן לא היה פוקע – לאור הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה, גם אם מדובר היה בהתחייבות אישית של פלוני במישור היחסים בין בני זוג לשעבר ובהתאם להוראות הסכם שאושר בבית המשפט לענייני משפחה – היה הדבר בסמכות בית הדין לעבודה).
בסעיף 60 להסכם הסכימו פלוני ואלמונית, כי “בכל מחלוקת עתידית ביניהם ובכל דבר וענין נשוא הסכם זה ו/או בכלל ממנים הם את עוה”ד —- ועו”ד —– כבוררים במשותף להכרעה בכל סוגייה או מחלוקת כאמור וזאת לכל דבר וענין”. המחלוקות הנוכחיות הן לא בענין הנובע מההסכם (כאמור, מרבית הטענות אינן נובעות מהוראות ההסכם וסוגיית העמלות והחזר הוצאות הרכב אינה מכח הוראות ההסכם שכן תקופת ההתחייבות חלפה) וממילא הטענות הן כלפי החברה ולא כלפי פלוני באופן אישי.
לא נעלם מעיני התנאי בהסכם של הפניה לבוררות “בכל דבר וענין נשוא ההסכם ו/או בכלל”, אולם איני סבורה שניתן להכליל תחת הוראה כללית זו כל מחלוקת בכל ענין לכל תקופת זמן גם לאחר שפקע תוקף התחייבות בהתאם להסכם וגם במישור היחסים מול צד ג’.
ענין נוסף – פלוני ניסה ליצור זהות בין טענות כלפי החברה לטענות כלפיו. איני סבורה שניתן לקבל הצגת דברים זו ומכוחה להכליל את הסכסוך הנוכחי כחוסה תחת הוראות ההסכם וכנדרש להתברר בבוררות מכוחו.
מלכתחילה יש קושי מסוים עם התחייבות בהסכם בין בני זוג שמשמעה הטלת חיוב על צד ג’ מבלי שהובהרה התשתית המשפטית המאפשרת יצירת חיוב על ישות נפרדת בהסכם שהיא לא צד לו.
משמעות ההתחייבות בסעיף 46 להסכם היא התחייבות של בעל מניות (יתכן שדירקטור) מטעמה של החברה מבלי שבית המשפט יודע אם ההתחייבות היא בסמכות הגורם שהתחייב לה, בהתאם לנהלי החברה ועל דעתם של הגורמים הרלבנטיים. מאופן ניסוח הדברים והלך הרוח המשתקף נלמד, כי ככל הנראה הכוונה היתה שפלוני יפעל – במסגרת תפקידו כנושא משרה בחברה – כדי לוודא את ההעסקה של אלמונית על ידי החברה בתקופה ובתנאים המוסכמים. גם אם זו מסגרת ההתחייבות וכוונת הצדדים, אישור ההסכם על ידי בית המשפט מחייב את הצדדים להסכם בלבד.
כפי שנאמר בפתח הדיון בפרק זה, אכן סילוק על הסף ננקט במקרים קיצוניים וחריגים ובמקרה בו יש אפילו קצה קצהו של סיכוי של קבלת טענות התובע, יש לתת לו את יומו. אולם במקרה כאן דרישת התובע להפניה לבוררות אינה נובעת מהמסגרת המשפטית עליה הוא נסמך (ההסכם); הסוגיות העומדות לבירור אינן נובעות מההתחייבות בהסכם; הן אינן מופנות כלפי התובע באופן אישי אלא כלפי החברה ומעל הכל – הנושאים לבירור אינם בסמכות בית משפט זה.
לאור האמור ובסיכום הדברים –
המחלוקות בין הצדדים וטענות הנוכחיות הן טענות בתחום דיני העבודה ובמישור היחסים בין החברה, משכך הוראות ההסכם אינן חלות עליהן, הן אינן נובעות מההסכם והן אינן נכללות בהתחייבות בדבר בירור מחלוקות בהליכי בוררות.
מדובר בטענות שנובעות מהעסקת אלמונית על ידי החברה, בענין תנאי ההעסקה ואופן סיומה (מצידה של אלמונית) ובענין תפקודה והפרת חובותיה כעובדת (מצידה של החברה).
לאור האמור, אין תשתית משפטית המצדיקה העברת הסכסוך לדיון בפני בוררים מכח הוראות ההסכם.
נוסף על כך, המשמעות של קבלת בקשתו של פלוני היא בפועל, כפיית הליך בוררות של אלמונית מול החברה מבלי שקיימת הסכמה או התחייבות לניהול הליך בוררות במישור יחסים אלה.
משכך, בהעדר סמכות לדון בטענות שבפי הצדדים; מאחר שהטענות אינן מכח הוראות ההסכם (וגם אילו היו – הדבר אינו בסמכות בית משפט זה); מאחר שהטענות נוגעות להעסקתה של אלמונית והן במישור היחסים מול המעסיקה, החברה, ומאחר שלא מדובר בטענות שנוגעות לאכיפת חיוב בהסכם או הפרה שלו אלא ביחס להתנהלות מאוחרת, משך שנים, לאחר שנחתם ההסכם ובחלוף תקופת ההתחייבות – אני מורה על מחיקת התביעה.
לאחר ששקלתי את היקף העבודה שהושקע בהגשת הבקשות לסילוק על הסף; לאחר ששקלתי את טיבן של הטענות שבפי פלוני; מאחר שאני סבורה שיש ממש בטענת אלמונית בדבר תכלית הגשת הבקשה כאן תחת בירור ענייני של טענות במישור דיני העבודה; ובשים לב לקושי הנובע מהליך לאכיפת תנאי מהוראות ההסכם (בדבר עצם קיום בוררות) בד בבד עם בקשה לשינוי תנאי מהוראות ההסכם (בדבר זהות הבוררים המוסכמים) – אני מחייבת את התובע, פלוני, בהוצאותיה של הנתבעת 1 בסך 12,500 ש”ח ובהוצאותיו של הנתבע 2 בסך 3,500 ש”ח.
אני מתירה את פרסום החלטה זו בהשמטת כל פרט מזהה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, ה’ אלול תשפ”ד, 08 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
