התובע:
פלוני, ת”ז מספר זיהוי צד א’
נגד
הנתבעת:
אלמונית, ת”ז מספר זיהוי צד ב’
פסק דין
הונחה בפני ביהמ”ש תביעה לקביעת דמי שימוש ראויים. התובע היה נשוי לנתבעת, מנישואי הצדדים נולדו להם ארבעה ילדים, כיום כולם בגירים. בבעלות הצדדים בחלקים שווים יש נכס המצוי ברח’ —- תל-אביב (להלן: “הנכס”).
הצדדים התגרשו זה מזו. עובר לגירושי הצדדים, חתמו הם על הסכם גירושין מיום XX.11.2001 שבו קבעו כך:
”
לטענת התובע, מדובר בנכס שקיבל מעיזבון אמו המנוחה והוא בבעלות משותפת שלו ושל רעייתו לשעבר.
לטענת התובע, ההסכם אפשר לנתבעת להתגורר בנכס עד יומה האחרון אולם, למרות ובניגוד לאמור, היא לא מתגוררת בו במשך עשרות שנים, היא משכירה את הנכס ומתעשרת על גבו של התובע.
נוכח האמור, עתר התובע לקביעת דמי שימוש.
הוגש כתב הגנה, הוגשה גם בקשה למחיקת התובענה על הסף והוגשה תגובה לבקשה זו.
לאחר בחינת כלל הנתונים והדיון שבפני, נחה דעתי כי יש להורות על דחיית התובענה.
ראשית, כפי שכבר נקבע בהחלטה קודמת, תביעה לדמי שימוש יש להגיש כתביעה כספית. לא הוגשה תביעה כזו.
שנית, הסכם הגירושין קובע במפורש כי חלקו של התובע בנכס ברחוב —- מועבר לארבעת ילדי הצדדים וכי לאישה הנתבעת, יש זכות מגורים בנכס. משזכויות התובע בנכס הועברו לארבעת ילדיו, לא ברור מדוע הוגשה התביעה לעניין דמי שימוש כנגד הנתבעת, אשר לא קיבלה זכויות מהתובע בנכס זה.
עוד לציין, כי ב”כ התובע ציינה בפני כי מדובר בתביעה לאכיפה. בפועל, התובענה שהוגשה הינה תביעה לדמי שימוש.
יתר על כן ועיקר הנימוקים שבגינו אני מורה על דחיית התובענה, הינה העובדה שהסכם הגירושין אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ב-2001. בשנת 2008, הגיש התובע תביעה לבית הדין הרבני שבה עתר כדלקמן: “מבקש לבטל את הסכם הגירושין היות ואני מחלק את חלקי בדירה לאחר מותי. בהסכם לא הוסכם ש— תשכיר דירות ואני אגור ברחובות”.
בפסק דין שניתן ביום 12.11.2008 בבית הדין הרבני נקבע:
1820742267
דהיינו, התובע עתר לעניין זה בפני בית הדין הרבני כבר בשנת 2008 ומשכך, ישנו מעשה בית דין וישנה גם סמכות נמשכת לבית הדין הרבני.
בגין כל האמור, אני מורה על דחיית התובענה ומחייבת התובע בהוצאות ההליך בסך 12,000 ₪.
התיק ייסגר.
<#5#>
ניתן והודע היום ח’ אלול תשפ”ד, 11/09/2024 בהיעדר הנוכחים ובהמשך לדיון.
מירה דהן, שופטת בכירה
הוקלד על ידי אביטל בונבידה
