מספר בקשה:17
בפני
כב’ השופטת עפרה גיא
מבקשים
1. צ’
2. ס’
3. מ’
ע”י בא כוחם- עו”ד רונן שירז
נגד
משיבים
1. א’ ת”ז,
2. נ’
המשיבים 1-2 באמצעות באת כוחם- עו”ד רחל אסל
3. ד’
4. הסוכנות היהודית לארץ ישראל
5. רשות מקרקעי ישראל
החלטה
לפני בקשה להורות על סילוק התביעה, שהינה תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין במושב על הסף, מחמת התיישנות.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
בהליך קודם שהתנהל בין המבקשים למשיב מספר 3 במסגרת תיק 20910-09-23, הוגשה תובענה לפירוק השיתוף במקרקעין במשק במושב שהזכויות ‘כבר רשות’ בו ברשות מקרקעי ישראל היו רשומות על שם אביהם של המבקשים והמשיב 3 (להלן: “המנוח”).
בסופו של יום ובהיעדר התנגדות הצדדים, ניתן פסק דין ביום 19/05/2024 במסגרתו נקבע כי המבקש 1 הוא היורש המסוגל לקיים המשק. משכך נקבע בפסק הדין כי הוא יירשם כבעל המשק באגודה, במושב וברשות מקרקעי ישראל.
מייד ובסמוך למועד מתן פסק הדין, הוגשה תובענה זו לאכיפת הסכם מכר מקרקעין ביום 02/06/2024, בה עתרו המשיבים בין היתר כי בית משפט יקבע כי המשק נמכר להם כדין בהתאם להסכם מכירת המשק מיום 13/01/2015. כפועל יוצא מכך עתרו, להורות על ביטול פסק הדין שניתן על ידי בתיק 20910-09-23 ביום 19/05/2024.
על רקע זה הוגשה הבקשה שלפניי.
טענות המבקשים
בתקופה הרלוונטית היה המנוח בעל זכות חוזית ‘בר רשות’ במשק במושב.
ההסכם אותו הציגו המשיבים הינו הסכם לרכישת זכויות חוזיות.
משכך, עילת התובענה נוצרה ביום כריתת ההסכם והתגבשה ביום 13/01/2015.
אשר על כן ושעה שזכות זו אינה מנויה בחוק המקרקעין ומדובר בזכות אישית, הרי שיש לסווג התביעה כתביעה ‘שאינה במקרקעין’ ולאור התיישנותה, יש להורות על סילוקה.
טענות המשיבים 1-2
המדובר בתביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין המהווה תביעה במקרקעין לפי הוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, התשי”ח- 1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”) כהגדרתה המרחיבה בחוק ההתיישנות ובפסיקה.
המנוח מכר הזכויות במשק בתמורה מוסכמת של 800,000 ₪ לאחיו, המשיב 1 ולאשתו , המשיבה 2.
המשיבים 1-2 שילמו למנוח חלק מהתמורה ואת יתרתה שילמו ליורשיו על פי דין.
הזכות שנרכשה, הינה זכות בר רשות ותקופת ההתיישנות עליה היא בת 25 שנה וזו טרם חלפה.
המנוח נפטר בשנת 2017 ואילו המבקשים והמשיב 3 חתמו על תצהירים בלתי חוזרים המקנים הזכויות במשק למשיבים 1-2 ובכך אישררו הסכם המכר, כאשר כל אחד מהם קיבל 75,000 ₪ והשלימו את העברת החזקה למשיבים 1-2. התנהגותם זו מהווה הודאה בהכרה בזכות הבעלות של המשיבים 1-2 במשק ולפיכך, מועד ההתיישנות יכול לחול רק מהמועד בו כפרו ביפויי הכח והתצהירים שנחתמו על ידם וממועד זה טרם חלפו שבע שנים.
בנסיבות אלו, יש לדחות הבקשה.
יתר המשיבים לא השיבו להליך, למעט המדינה, אשר ציינה כי אין לה עמדה עקרונית בתוצאות הבקשה ותכבד כל החלטה שתתקבל
דיון והכרעה
אם כן, השאלה העיקרית שעל בית משפט להכריע בה הינה כיצד לסווג את התובענה וזאת בשים לב להסכם מיום 13/01/2015 שכותרתו ‘הסכם מכירת משק במושב’ שנערך בין המנוח לבין המשיבים 1-2, להלן: “ההסכם”.
המבחן לסיווגה של תובענה כתביעה במקרקעין אם לאו הוא מבחן מהותי של תוכן התביעה ועל בית משפט לבחון את טיבה של הזכות הנתבעת ואופי הסעד שהתבקש ליתן (ראו ע”א 3260/11 ברכה נ’ אפריקה ישראל להשקעות בע”מ, פורסם במאגרים משפטיים ביום 06/01/2015, פיסקה 17, להלן” ‘עניין ברכה’).
עוד נקבע בע”א לעיל כי:
“תביעה לאכיפת התחייבות להעביר בעלות בקרקע היא תביעה במקרקעין…בנוסף, הכירה הפסיקה בתביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין, כתביעה במקרקעין…בתוך כך, נפסק עוד כי תביעה של בעל זכות שביושר להירשם כבעל זכויות חכירה במקרקעין, היא תביעה במקרקעין שחלה עליה הוראת סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות”.
נקודת המוצא לבחינת קיומה של זכות במקרקעין לטובת בחינת סוגיית ההתיישנות הינה הוראות סעיף 1 לחוק ההתיישנות המגדיר מה ייחשב כ’מקרקעין’ לצורך זה.
בהוראות סעיף 1 נקבע בסעיף ההגדרות מוגדר המונח מקרקעין כדלקמן:
“קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה”.
המדובר אם כן בהגדרה רחבה יותר של המונח ‘מקרקעין’ מזו הקבועה בחוק המקרקעין, התשכ”ט- 1969 (להלן” “חוק המקרקעין”), שכן כוללת גם ‘כל זכות או טובת הנאה בקרקע’ בין אם טעונה רישום לצורך שכלולה ובין אם לאו ואף אם אינה נכללת בהכרח בגדר הזכויות הקנייניות המנויות בחוק המקרקעין (ראו ‘עניין ברכה’ לעיל, פסקה 19). ראו לעניין זה גם רע”א 4705/22 חוה אליהו נ’ עדנה ישראל –פור (פורסם באתרים משפטיים ביום 29/09/2022).
עוד נקבע כי בפסיקה כי לא כל זכות או טובת הנאה הקשורה למקרקעין תוכר כתביעה במקרקעין לעניין חוק ההתיישנות. על הזכות להיות זכות קניינית ב’קרקע’ וכי עליה להיות:
“זכות חפצא …הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה כלפי כולי עלמא- להבדיל מ’זכות גברא’…, המעניקה לבעליה את הכח לאכוף על אדם אחר התחייבות שנטל על עצמו כלפי בעל הזכות (קרי: זכות אובליגטורית). מכאן, כי רק תביעה למימוש זכות (או טובת הנאה) חפצית ב’קרקע’ (בין אם היא מנויה במפורש כזכות קניינית בחוק המקרקעין, או טעונה רישום לפי החוק האמור, ובין אם לאו) ולקבלת סעד הנוגע לקרקע מסויימת, שבעקבותיו יחול שינוי במצב הזכויות הקנייניות בקרקע הנדונה, או בחזקה עליה- תיחשב כתביעה במקרקעין לעניין חוק ההתיישנות. לעומת זאת, תביעה לקבלת סעד כספי גרידא, או למימושה של זכות אובליגטורית בלבד “על המקרקעין”, או “בקשר למקרקעין”, היינו תביעה שנועדה לאכוף על אדם ספציפי קיום זכות אישית הקשורה לשימוש במקרקעין, או לקבלת סעד כספי גרידא, או למימושה של זכות אובליגטורית בלבד “על המקרקעין”, או “בקשר למקרקעין”, היינו : תביעה שנועדה לאכוף על אדם ספציפי קיום זכות אישית הקשורה לשימוש במקרקעין, או לקבלת סעד כספי הנובע כתוצאה מהפרת ההתחייבות כאמור- כגון תביעה לקבלת פיצויים או השבה- תיחשב ככלל כתביעה “שאינו במקרקעין”…”.
(עניין ברכה לעיל, פסקה22)
יישום ההלכה לעיל מוביל למסקנה כי גם תביעה שנושאה זכויות ‘בר רשות’ במקרקעין על אף שאינן זכויות קנייניות, תוכר כתביעה ב’מקרקעין’ כמשמעותה בסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות. ראו לעניין זה גם רמ”ש 4867-02-15 ד.ש נ’ ל.ה (פורסם ביום 08/06/15, פסקה 35).
בעניין הנדון על בית משפט להכריע מי בעל הזכויות במשק ומבחינה מהותית המדובר בזכויות כלפי כולי עלמא ולאו דווקא ביחס למבקשים בלבד. המדובר בתביעה שהכרעה בה, עשויה להביא לשינוי במצב הזכויות בקרקע ולקביעת החזקה בהן ולאור ההגדרה הרחבה של ‘מקרקעין’ בחוק ההתיישנות על פני הגדרתם בחוק המקרקעין והפסיקה כפי שהוצגה לעיל, די בכך בכדי לקבוע כי התביעה דנן שעניינה הכרה בזכויות ‘בר רשות’ במשק תיחשב כתביעה במקרקעין בהתאם להוראות חוק ההתיישנות.
משכך, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות מהטעם שטרם חלפה תקופה ההתיישנות הקבועה בחוק ביחס למקרקעין.
למעלה מן הצורך והגם שדי באמור לעיל, הרי שאף אם לא הייתי מוצאת מקום לסווג הסעד הנתבע בתובענה כ’זכות במקרקעין’ בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, דין הבקשה דחייה ואנמק בקצרה.
עיון בתצהירים שנחזים כתצהירי המבקשים והמשיב 3 שצורפו לכתב התביעה בתביעה זו (ולא גולו לבית משפט בהליך קודם) וההסכן עליו חתמו מיום 21/05/2019 מלמד כי המבקשים והמשיב 3 חתמו על הסכמים עם המשיב 1 ובמסגרתו נקבע כי:
“ידוע ליורשים כי המשיב 1 מתעתד לרשום על שמו הזכויות במשק, והם מסכימים לכך. היורשים מוותרים על כל טענה מכל מין וסוג שהוא כלפי סבתם (בעלת הזכויות הרשומות במשק באותה העת- הערה שלי- ע.ג) ו/או מי מטעמה ו/או המשיב 1 בכל הנוגע למשק.
היורשים יחתמו על כל מסמך שידרש ככל שידרש על ידי מי מהמוסדות, לצורך רישום הזכויות על שם סבתם ו/או המשיב 1 ו/או מי מטעמם”.
המדובר אם כן בהודאה בזכותו של המשיב 1 במשק כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות העוצרת את תקופת ההתיישנות. כך גם קבלת כספי תמורת המכר לכאורה, כנטען על ידי המשיבים 1-2, יש בה בכדי לעצור את מירוץ ההתיישנות וזאת עד למועד הגשת התביעה דנן, המועד בו כפרו המבקשים בזכותם של המשיבים 1-2 בזכויות במשק.
משכך, אף מטעם זה לא חלפה תקופת ההתיישנות, שכן ממועד המכר הנטען מיום 13/01/2015 ועד למועד חתימת המבקשים על ההסכם ביום 24/05/2019 חלפו כארבע וחצי שנים בלבד. במועד זה נעצרת תקופת ההתיישנות, עד המועד בו המציאו המבקשים למשיבים 1-2 את פסק הדין שניתן בתיק בו נקבעו הזכויות במשק למשיבים 1-2, הוא המועד בו ידעו המשיבים כי המבקשים כופרים בזכויות המשיבים 1-2 במשק.
משכך ושעה שמייד כשנודע להם, מיהרו המשיבים 1-2 והגישו תביעה זו, ברי כי לא חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה על זכויותיהם במשק.
זאת ועוד, בית המשפט רואה בחומרה רבה את התנהלות המבקשים בהליך שמספרו 20910-09-23 במסגרתו עתרו לפירוק הזכויות במשק ולהצהרה כי המבקש 1 הוא בעל הזכויות במשק וזאת מבלי שגולו לבית המשפט מלוא העובדות הרלוונטיות. במסגרת הדיון לעיל שהתקיים בבית המשפט ביום 20/02/2024 נטען בשפה רפה בפני בית משפט כי נמצאים פולשים במשק כאמור, מבלי שגולו לבית המשפט מלוא העובדות שהמתבררות במסגרת ההליך דנן ומבלי שהובהר כי ידוע למבקשים כי במשק נמצאים צדדי ג’ הטוענים לזכויות בו על סמך הסכם וכי נטען שהמבקשים חתמו על הסכם מולם.
על צד המגיע לבית משפט לנקוט בתום לב ולפרט בפניו את מלוא העובדות הרלוונטיות להליך ומשלא עשו כן המבקשים, פעלו בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט- 2018 ובמיוחד בניגוד לתקנות 4-5 לתקנות עת עשו שימוש לרעה בהליכי משפט.
אף מטעם זה מצאתי מקום לברר התובענה שלפניי ובוודאי שלא להותיר את פסק הדין שניתן בתיק 20910-09-23 מבלי לברר זכויות המבקשים במשק.
סוף דבר
הבקשה לסילוק על הסף נידחית.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 1-2 בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.
מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד וללא פרסום פרטים מזהים.
ניתנה היום, ט”ז אלול תשפ”ד, 19 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
