צבי יעקב,ע”י ב”כ עו”ד יוגב חלפון, גדעון היכל,בעצמו וע”י ב”כ עו”ד יואב היכל, פסק דין

הסר פסק דין

לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופטים יונה אטדגי, אב”ד, עידית ברקוביץ, טל לוי-מיכאלי

המערער:

צבי יעקב

ע”י ב”כ עו”ד יוגב חלפון

נגד

המשיב:

גדעון היכל

בעצמו וע”י ב”כ עו”ד יואב היכל

פסק דין

השופט י. אטדגי:

ערעור זה הוא הליך נוסף בסדרה ארוכה של הליכים משפטים שנקט המערער, תחילה מול הזוכה בתיק הוצאה לפועל שנפתח לשם מימוש פסק דין כספי שניתן נגדו (להלן – “הזוכה”, ו”תיק ההוצל”פ” בהתאמה), ולאחר מכן נגד המשיב, שמונה בתיק ההוצל”פ ככונס נכסים למכירת נכס מקרקעין של המערער (להלן-“הנכס”).

הערעור הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב’ השופט אבי כהן) שדחה את התביעה האחרונה (עד כה) שהוגשה נגד המשיב (ת”א 52877-01-21) על הסף, מחמת התיישנות, וחייב את המערער בתשלום הוצאות בסך 7,000 ₪ (להלן – “פסק הדין”).

ההליכים הנוגעים לענייננו הם אלה שהתנהלו נגד המשיב:

ביום 17.5.2018 הגיש המערער נגד המשיב תביעה כספית על סך 10 מיליון ₪ (ת”א

38235-05-18, להלן – “התביעה משנת 2018”).

המערער ביקש פטור מתשלום אגרה והרשם דחה את בקשתו.

ערעור שהוגש על החלטת הרשם נדחה ברובו, תוך שניתן למערער פטור מתשלום אגרה עד לסך של 100,000 ₪ (ע”ר 41292-12-19).

לאחר שהמערער לא שילם כל אגרה, ניתן ביום 19.11.2019 פסק דין למחיקת התביעה.

ביום 27.1.2021 הגיש המערער תביעה נוספת נגד המשיב, בסך 2,400,000 ₪, שתוקנה לאחר מכן (לאחר שבקשתו לפטור מאגרה נדחתה וניתן לו פטור עד לסך של 100,000 ₪ בלבד ) לסך של 500,000 ₪.

המשיב הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף, בין היתר, מחמת התיישנות.

בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות – פסק הדין נושא ערעור זה.

בית המשפט קמא הצביע על סתירה שהתגלתה לדברי המערער ביחס למועד שבו הוא התוודע לראשונה לעילת התביעה (שיהוי רב בהפקדת הכספים שהתקבלו ממכירת הנכס בתיק ההוצל”פ ועוד). בכתב תביעתו נטען כי מועד זה היה 16.5.2011 ואילו בדיון שנערך בתביעה נטען כי המועד היה 17.10.2013.

בית המשפט קבע כי הוא לא התיר למערער לשנות חזית, ולכן המועד המחייב הוא זה שנטען בכתב התביעה.

יצוין כבר כאן כי בהודעת הערעור נטען כי “יום הגילוי” היה 16.5.2011.

גם בדיון לפנינו (עמ’ 1 לפרו’) שב ואישר ב”כ המערער כי זהו “יום הגילוי”.

בית המשפט קבע, כי גם אם יונחו שתי הנחות שהן לטובת המערער: כי התביעה שלפנינו הוגשה ביום האחרון של תקופת ההתיישנות (המשיב טען כי היא הוגשה לאחריה) וכי אין למנות את משך הזמן שבו התנהלה התביעה משנת 2018 במניין תקופת ההתיישנות, הרי שהיה על המערער להגיש את תביעתו זו בתוך שנה מהמועד שבו נמחקה התביעה משנת 2018, ומאחר והיא הוגשה לאחר מכן, חלה עליה ההתיישנות.

בערעור לפנינו העלה המערער שלל טענות המתמקדות בגוף תביעתו, כשלטענתו הן מצדיקות גם את דחיית טענת ההתיישנות, מבלי להסביר את הקשר שבין הטענות בגוף התביעה לבין הנימוקים שהביאו לדחיית התביעה מחמת ההתיישנות.

המשיב תמך במסקנת בית המשפט והוסיף כי על-פי הפסיקה, גם התקופה שבה התנהלה התביעה משנת 2018 הייתה צריכה להימנות בתקופת ההתיישנות מכיוון שהיא נמחקה בשל אי-תשלום אגרה.

אני סבור כי צדק בית המשפט במסקנתו לדחיית התביעה מחמת התיישנות, ולפיכך דין הערעור להידחות.

אתחיל בטענתו האחרונה של המשיב.

התביעה משנת 2018, שנפתחה כאמור ביום 17.5.2018, נדחתה ביום 19.11.2019 בשל אי תשלום אגרה.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן – “חוק ההתיישנות”) קובע:

“הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה”.

בהתאם להלכת בית המשפט העליון ב-ע”א 4262/03 קטש נ’ משרד הבינוי והשיכון (22.1.2004), כאשר התביעה הראשונה נמחקה בשל אי תשלום אגרה, סעיף 15 לא יחול על התקופה שבין הגשת אותה התביעה לבין מחיקתה (ראו גם: טל חבקין, התיישנות, מהדורה שנייה עמ’ 349 והפסיקה המובאת בה”ש 64, וכן: ת”א (מחוזי-ת”א) 17784-02-20 אבידר נ’ סורוקר (10.3.2023), סעיף 16).

משכך, ברור שממועד גילוי העילה, 16.5.2011 (או אף 17.10.2013, כגרסתו השנייה של המערער), ועד למועד הגשת התביעה הנוכחית, 27.1.2021, חלפה תקופת ההתיישנות (7 שנים לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות).

די היה בכך כדי לדחות את התביעה מחמת התיישנות ודי בכך כדי לדחות ערעור זה.

למעלה מכך, כפי שציין בית המשפט קמא, אף אם סעיף 15 לחוק ההתיישנות היה חל על תקופת ניהול התביעה משנת 2018, באופן שהיא לא הייתה נמנית בתקופת ההתיישנות (ואינני סבור כך), הרי שמאחר והיא הוגשה, כאמור (לפי ההנחה הנוספת המיטיבה עם המערער) ביום האחרון של תקופת ההתיישנות, הרי שבהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות לפיו: “נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב”, היה על המערער להגיש את התביעה הנוכחית בתוך שנה ממועד מחיקת התביעה משנת 2018 (19.11.2019), והיא הוגשה למעלה מ-14 חודשים ממועד המחיקה (ביום 27.1.2021).

כל הדרכים מובילות, אפוא, לדעתי, לדחיית התביעה על הסף.

לאחר הדיון וטרם מתן פסק דין זה, עתר המערער להגשת מסמכים נוספים, שלדברי בא-כוחו, לא צורפו כנספחים לערעור “עקב טעות משרדית”.

המדובר בהודעת ערעור שהגיש המערער על החלטת בית המשפט, שניתנה במסגרת התביעה משנת 2018, שדחתה את הערעור שהמערער הגיש על החלטת הרשם לדחות את בקשתו לפטור מאגרה, והגבילה את הפטור על סך 100,000 ₪ (ע”א 1645/19); פסק הדין של כב’ רשם בית המשפט העליון גולדשטיין (מיום 17.4.2019) שדחה את הערעור משום שהמערער הגיש ערעור בזכות שלא כדין; ופסק דין של בית המשפט העליון (כב’ השופט מינץ) שדחה את הערעור על החלטת הרשם גולדשטיין (ע”א 29742/08 , מיום 6.10.2019).

ביקשתי את תשובת המשיב לבקשה.

המשיב התנגד לבקשה, משום שהמערער לא נימק כראוי מדוע אלה לא צורפו לערעור, כמצוות תקנה 134(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, להלן – “תסד”א”), מלבד הנימוק של “טעות משרדית” של ב”כ המערער, שלא נתמך בתצהיר מטעמו.

אני סבור שהדין עם המשיב, מהנימוקים שמנה.

אולם, גם אם הייתי סבור שיש להתיר את הגשתם של המסמכים שהתבקשו, לא היה בכך כדי להועיל למערער, שכן, פסק דינו של כב’ השופט מינץ ניתן, כאמור, ביום 6.10.2019, ופסק הדין שמחק את התביעה משנת 2018 (בשל אי-תשלום אגרה כאמור) ניתן, כאמור, לאחר מכן, ביום 19.11.2019, כך שהנימוקים שמניתי לעיל לדחיית הערעור היו עומדים בתוקפם, גם לאור המסמכים הנוספים שהמערער ביקש להגיש.

בפסיקת ההוצאות יתחשב, בית המשפט, בין היתר, גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון (תקנה 153(ג) לתסד”א).

דרך ניהול הדיון על ידי המערער ובא-כוחו מחייבת פסיקת הוצאות על הרף הגבוה.

ב”כ המערער נמנע מלאשר עובדות, שלא ניתן היה לחלוק עליהן, כמו יום הגשת התביעה משנת 2018 (עמ’ 1 לפרו’) או העובדה שאותה תביעה נמחקה בשל אי תשלום אגרה (עמ’ 2-3), וכן המשיך לטעון בקול רם גם כאשר בית המשפט הורה לו לחדול מכך (עמ’ 6-5).

גם המערער הוסיף וקרא קריאות משלו שאני נמנע מלתאר אותן בפסק הדין (עמ’ 6 לפרו’).

לפיכך אציע לחייב את המערער בתשלום הוצאות בסך 30,000 ₪.

69850000

יונה אטדגי, שופט

השופטת ע. ברקוביץ:

אני מסכימה.

עידית ברקוביץ, שופטת

השופטת ט. לוי-מיכאלי:

אני מסכימה.

טל לוי מיכאלי, שופטת

תוצאה

הערעור נדחה.