לפני
כבוד השופטת הילה אוחיון גליקסמן
תובעת
ר. כ. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד אירית שר
נגד
נתבעים
1. מ.כ. ת”ז XXX
2. עו”ד מ.ה.מ (נאמן על נכסי הנתבע 1 בתיק חדל”פ XXX)
ע”י ב”כ עו”ד חנן עזרן
החלטה
בפני בקשה למחיקת תובענה למתן סעד הצהרתי בעניין בעלות התובעת בדירה, על יסוד הסכם טרום נישואין שנערך בשנת 1993 בין התובעת לנתבע 1, לאחר שהתברר כי בשנת 2020 ניתן תוקף של פסק דין להסכם ממון מאוחר שנערך בין הצדדים, במסגרתו הועברה הבעלות בדירה לידי התובעת.
העובדות הצריכות לעניין
ביום 4.5.2023 הגישה התובעת תובענה נגד בעלה, הנתבע 1, שכותרתה “תובענה לפירוק שיתוף ואיזון לפי הסכם ממון”. במסגרתה התובענה, עתרה התובעת למתן סעד הצהרתי כי הדירה ברחוב X בא’ (להלן: “הדירה”), הרשומה על שם התובעת והנתבע 1, הינה בבעלותה בלבד, וזאת מכוח הסכם ממון עליו חתמו הצדדים ביום 15.6.1993 (להלן: “ההסכם המוקדם” או “הסכם טרום הנישואין”), ובשל כך שהתובעת רכשה את הדירה מכספה בלבד. לחילופין, עתרה התובעת לאיזון הדירה באופן שייקבע כי היא שייכת לה בלבד, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון תשל”ג 1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”), בהתבסס על נסיבות הקשורות בהתנהלות הנתבע לאורך השנים.
ברקע יוער כי מתנהל בעניינו של הנתבע 1 הליך חדלות פירעון (חדל”פ XXX), וביום 11.12.2023, הוגשה בקשת הנאמן לנכסי הנתבע 1 (להלן: “הנאמן”), באמצעות עו”ד עזרן, לצרפו כצד להליך שבפני.
ביום 6.6.2024 הגיש הנאמן תגובתו לתביעה, בה נטען, בתמצית, כי ההסכם המוקדם אינו מהווה הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, וכי הוגש עותק לא מקורי; כי אין לקבל את טענת התובעת להפרדה רכושית ביחס לדירה בניגוד לרישום, בשעה שהסכם רכישת הדירה בשנת 2011 נחתם ע”י התובעת והנתבע 1 יחד; כי רק באוגוסט 2020, לאחר שהוטלו עיקולים על הדירה לטובת נושי הנתבע 1, נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת על זכויותיה לכאורה בדירה; וכי מטרת התביעה היא להבריח נכסים מנושי הנתבע 1 בחוסר תום לב מוחלט.
הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים שהתקיימו.
השתלשלות דיונית
ביום 9.6.2024 התקיים דיון קדם משפט ראשון בפני המותב הקודם שדן בתובענה, כבוד סה”נ, השופטת ענת אלפסי. הנתבע 1, כאמור, לא התייצב לדיון, על אף שבוצעה לו מסירה אישית (כעולה מאישור המסירה שהגישה התובעת לאחר מועד הדיון).
במעמד הדיון, הצהירה התובעת, בין השאר, כי גילתה בהפתעה שהנתבע 1, בעלה, שקוע בחובות, עת הגיעו נושים לביתה לעקל מיטלטלין בשנת 2021. בסמוך לאחר מכן נטען כי הצדדים נפרדו, והיא פתחה בהליך גירושין בבית הדין הרבני. הנאמן טען מנגד, כי חובות הנתבע 1 הם חובות משותפים לו ולתובעת, וכי התביעה הוגשה לאחר שהטענות הועלו ע”י התובעת בבית המשפט שדן בהליך חדלות הפירעון (כבוד השופטת גרבי), אשר קבע כי מדובר בטענות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
בסופו של הדיון, סוכם כי התובעת תבחן אפשרות סיום ההליך בהסכמה עם הנאמן, באופן שהיא תרכוש את חלקו של הנתבע 1 בדירה. כמו כן, בשים לב להצהרת התובעת לפיה התנהלו בין התובעת לנתבע 1 הליכים בבית הדין הרבני, בית המשפט הורה לה להמציא אסמכתא בעניין הליכים אלה, וזאת עד ליום 30.6.2024.
הודעה בדבר “המצאת מסמכים” הוגשה ע”י התובעת ביום 24.6.2024, במסגרתה הודיעה התובעת כי היא עומדת על המשך ניהול ההליך; הצהירה כי הנתבע 1 מתחמק ולא משתף פעולה בהליך בבית הדין הרבני; וכי אין לבאת כוחה גישה לתיק. המסמך היחיד אותו הגישה התובעת במסגרת ההודעה הנ”ל הוא “קבלה” בגין תשלום פתיחת הליך יישוב סכסוך בבית הדין הרבני (להלן: “ההודעה”).
ביום 30.6.2024, על פי הוראת כבוד הנשיא, השופט עמית יריב, הועברה התובענה להתברר בפני.
ביום 7.7.2024 הוריתי לתובעת להגיש את כלל המסמכים ביחס להליך שמתנהל בבית הדין הרבני, כאשר צוין בהחלטה כי בשעה שהתובעת היא צד להליכים המתנהלים בבית הדין הרבני, ברי כי יש לה גישה למסמכים ואסמכתאות לגבי השלב הדיוני בו נמצא התיק.
ביום 18.7.2024, לאחר הוספת ייצוג ובקשת ארכה, הגישה התובעת תצהיר בעניין ההליכים המתנהלים בבית הדין הרבני, בו הוצהר לראשונה כי כחודש לאחר הגעת קבלני הוצאה לפועל לביתם פתחה התובעת בהליך גירושין, וכי נערך הסכם גירושין בין הצדדים ע”י עו”ד שרעבי בהתאם להסכם טרום נישואין. לתצהיר צורף “הסכם יחסי ממון לחילופין גירושין”, אשר נערך ע”י הצדדים ביום 15.7.2020 (להלן: “ההסכם המאוחר”), וכן פסק דין מיום 20.7.2020 שניתן ע”י בית הדין הרבני, ובמסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכם המאוחר (להלן: “פסק הדין”).
במסגרת ההסכם המאוחר נקבע כי “הדירה הרשומה ע”ש הצדדים חלקו של הבעל [הנתבע 1] בדירה יועבר לידי האישה [התובעת] ולאישה יהיו מלוא הזכויות” (סעיף 2.1 להסכם המאוחר). כמו כן, נקבע בהסכם המאוחר כי כל יתר הנכסים שנצברו ע”ש הנתבע 1 לפני הנישואין ולאחריהם יהיו בבעלות הנתבע 1 בלבד.
עוד יצוין, כי אמנם ההסכם המאוחר אינו מאזכר את הסכם טרום הנישואין, אך בסעיף 26 להסכם המאוחר נקבע, כי ההסכם המאוחר מבטל כל הסדר או הסכם אחר שנערך בין הצדדים עובר לחתימת ההסכם המאוחר.
ויודגש; קיומו של ההסכם המאוחר לא הוזכר, ולו ברמז, במסגרת התובענה או בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים. ההסכם הוגש לבית המשפט בחלוף 14 חודשים מיום הגשת התובענה, ורק לאחר שניתנו שתי החלטות שיפוטיות מפורשות, המורות לתובעת להגיש אסמכתאות לעניין ההליכים שהתנהלו בבית הדין הרבני בין הצדדים.
לאחר הגשת התצהיר, ובשים לב להודעת התובעת מיום 24.6.2024, לפיה היא עומדת על המשך ניהול ההליך, קבעתי דיון נוסף ליום 19.9.2024. לדיון התייצבו התובעת והנאמן.
בדיון, טענו הצדדים לעניין נפקות הגילוי של ההסכם המאוחר, לעמדת כל אחד מהם, וההשלכות על התובענה דנן. בסופו של דבר, לאחר שנשמעו טענותיהם ודברי בית המשפט, התובעת עתרה למחוק את התובענה דנן, באופן שיאפשר לה לשקול את המשך ניהול ההליך במתכונת זו או אחרת בבית משפט של חדלות פירעון. הנאמן מנגד, עתר לדחיית התובענה, ולחילופין, עתר לחיוב התובעת בהוצאות ככל שבית המשפט יורה על מחיקת התובענה, זאת לאור הליך הסרק שהתנהל תקופה ממושכת, העברת הדיון מבית המשפט של חדלות פירעון לבית משפט זה, והסתרת פרטיים מהותיים במסגרת ההליכים שהתקיימו.
דיון והכרעה
לנוחות הקורא, אציג תחילה את המסגרת הדיונית, ובמסגרתה את הוראות התקנות הרלוונטיות.
פרק ו’ לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן: “תקנות סדר הדין האזרחי”), שכותרתו “סילוק כתבי טענות”, קובע את המסגרת הדיונית לסילוק תובענה על הסף, בדרך של מחיקה (תקנות 41-42 לתקנות סדר הדין האזרחי), או בדרך של דחייה (תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי).
האפשרות למחיקת תובענה מוסדרת כאמור בתקנה 41 ובתקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי “בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה: (1) כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה; (2) מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית; (3)התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט; (4) כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה”. בנוסף, לפי תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב טענות מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט.
אשר לאפשרות דחיית התובענה (כפי שיש לקבוע, לעמדת הנאמן, במקרה דנן), רלוונטית לעניין זה תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה במקרים מיוחדים, ובהם קיומו של מעשה בית דין; התיישנות; או כל נימוק אחר (עילת סל), רשאי בית המשפט להורות על דחיית התובענה. ברי כי החלטה על דחיית התובענה היא בעלת משמעות הרת גורל לתובע, שכן החלטה כאמור מהווה מעשה בית דין, וחוסמת את דרכו של התובע להגיש תובענה באותה עילה בשל השתק שיפוטי. אשר על כן, ובפרט כאשר מדובר בדחייה על הסף בעילת הסל הקבועה בסיפא לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט ידחה תובענה על הסף במקרים של שימוש קיצוני לרעה בהליכי משפט (ע”א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע”מ נ’ רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 14.11.2023); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (2021), בעמ’ 246)).
שעה שעסקינן בבקשה למחיקת תובענה מטעם תובע, שהוא בעל הדין שיזם את ההליך, כבענייננו, יש לראותה כבקשה להפסקת תובענה, ולדון בה בהתאם למסגרת הדיונית שנקבעה בתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי (שם, בעמ’ 242)). לפי תקנה 44 הנ”ל, לבקשת תובע, בית המשפט רשאי להפסיק תובענה וזאת על דרך מחיקתה, ויחולו תקנות 41(ב) ו-(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיהן מחיקת כתב התביעה אינה מהווה מעשה בית דין, והדיון בתובענה החדשה יימשך מהשלב שבו נפסקה התביעה הנוכחית, זולת אם הורה בית המשפט אחרת (תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן, בית המשפט רשאי להתנות את מחיקת התביעה בתנאים, לפי תקנה 41(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי.
בע”א 3975/21 מדינת ישראל משרד הבריאות נ’ אי. סיג בע”מ (פורסם בנבו, 20.3.2022) (להלן: “עניין משרד הבריאות”) קבע כבוד השופט (כתוארו אז) עמית, את השיקולים שיש לבחון כאשר מונחת בפני בית המשפט בקשה להפסקת תובענה על דרך מחיקתה, כדלקמן:
(א) משאבי שיפוט – על בית המשפט לשקול ולאזן בין אינטרס בעלי הדין לבין אינטרס הציבור בקיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, כאשר יש לשקול את אובדן משאבי השיפוט הכרוכים בכך שככל שהתובענה תוגש פעם נוספת, ייאלץ השופט הדן בתיק ללמוד את התיק מחדש, במיוחד מקום בו התובענה תנותב לשופט אחר;
(ב) שימוש לרעה בהיבט בחירת המותב השיפוטי (“Judge shopping”) – על בית המשפט לשקול כי התובע עלול להשתמש בכלי של מחיקת תובענה כדי לנסות ולהגיע למותב אחר שידון בתביעתו. יצוין, כי כאשר עסקינן במחיקת תובענה בענייני משפחה, אפשר כי חשש זה מתאיין, בהינתן העיקרון המנחה של “שופט אחד-למשפחה אחת” המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה;
(ג) שימוש לרעה בהיבט ניסיון ל”מקצה שיפורים” – חשש שהתובע ינסה בתביעתו החדשה לעשות “מקצה שיפורים”, כגון הוספת עילת תביעה, ככל שתביעתו לתיקון כתב התביעה נדחתה;
(ד) שימוש לרעה על דרך “שב ואל תעשה” – יש להימנע ממצב שבו תובע מתוחכם יימנע מלקדם את תביעתו, באופן שיביא למחיקתה מחמת חוסר מעש (תקנה 41(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי), ויאפשר לו להגישה מחדש.
השאלה שבית המשפט נדרש לבחון, אפוא, בדונו בבקשה להפסקת תובענה הינה עד כמה מהווה הבקשה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן לבחון את מידת הפגיעה באינטרס הציבורי של בזבוז משאבי שיפוט והשחתת זמן שיפוטי. ברי כי מלאכת האיזון בין השיקולים הנוגדים נתונה בידי הערכאה אשר דנה בתיק (ע”א 2230/21 אביזוהר נ’ לוליאן (פורסם בנבו, 30.5.2021), וההפניות שם).
עוד נקבע בעניין משרד הבריאות כי, ברירת המחדל הקבועה בתקנה 41(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה הדיון בתובענה החדשה יתחדש מהשלב בו נמחקה התובענה הנוכחית, לצד האפשרות של בית המשפט להתנות את התנאים לחידוש התובענה, וכן הדין הכללי בעניין פסיקת הוצאות משפט, נותנים “משקל לאינטרס הציבור בניצול יעיל של משאבי השיפוט, ויש בהם כדי להכווין התנהגות הצדדים” (עניין משרד הבריאות, בפסקה 8).
בפסק הדין שניתן בע”א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע”מ נ’ רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 14.11.2023) (להלן: “עניין שבירו”), דן בית המשפט העליון במקרה שבו, יומיים לאחר שהתקיימה ישיבת הוכחות ונשמעו סיכומים בע”פ, הגישו המערערות (התובעות בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי) הודעה קצרה לבית המשפט, בה הן הודיעו על מחיקת התביעה שבנדון, ואילו המשיבות (הנתבעות) עתרו מנגד לדחיית התביעה. באותו המקרה, הערכאה הדיונית מצאה לדחות את התביעה חלף מחיקתה, וזאת מבלי שהמחלוקת הוכרעה לגופה.
בפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) י’ עמית, נקבע, כי בשעה שמונחת בפני בית המשפט בקשה להפסקת תובענה על רקע שימוש לרעה בהליכי משפט, דרך המלך היא הפסקת התובענה על דרך מחיקתה, תוך הצבת תנאים וחיוב התובע בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה, ולחילופין, דחיית הבקשה להפסקת תובענה והמשך ניהול ההליך (עניין שבירו, בפסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) י’ עמית).
עם זאת, בנסיבות העניין שנדון שם, נקבע כי מדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות שבהן ראוי ונכון היה לדחות את התובענה, לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת משום שהמערערות ניסו באופן גלוי ושקוף להתחמק מתוצאות ההליך תוך ניסיון לעשות “forum shopping” מיד לאחר מחיקת התובענה, ובשים לב לכך שהן הסתפקו בבקשה לקונית וקצרה למחוק את התובענה. בנסיבות אלה, מצאו שלושת שופטי הרכב בית המשפט העליון כי מדובר במקרה חריג לכל הדעות, ובניסיון להתחמק ממתן פסק דין ע”י המותב שסיים לשמוע את התיק.
למען שלמות התמונה יצוין, כי בעניין שבירו הנ”ל נותרה בצריך עיון השאלה האם ניתן לדחות תביעה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, שעה שתקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי הכירה בסעד של מחיקת כתב טענות מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, ואילו לפי הסיפא לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן לדחות תובענה “מכל נימוק אחר”. מכל מקום, כפי שינומק להלן, סבורני כי במקרה דנן יש להורות על מחיקת התובענה ולא על דחייתה, ומשכך אינני נדרשת להכרעה בעניין זה.
הנה כי כן, כאשר מונחת בפני בית המשפט בקשה להפסקת תובענה, על דרך הכלל, יפסע בית המשפט באחד משני מסלולים: האחד, דחיית הבקשה להפסקת תובענה תוך המשך ניהול ההליך; והשני, קבלת הבקשה להפסקת תובענה על דרך מחיקתה, תוך קביעת התנאים לחידוש ההליכים ובחינת החיוב בהוצאות משפט, לאחר איזון השיקולים השונים בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט, והאינטרס הציבורי. במקרים חריגים וקיצוניים ביותר, יורה בית המשפט על דחיית התובענה במסגרת בקשה להפסקתה, אך כאמור, אפשרות זו שמורה למקרי “קצה” בלבד, ויש לעשות בה שימוש במשורה.
מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, בחינת השיקולים השונים מובילה למסקנה כי יש להיעתר לבקשת התובעת להפסקת התובענה על דרך מחיקתה, תוך חיובה בהוצאות נוכח התנהלותה בחוסר תום לב מובהק ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, אינני סבורה כי מדובר במקרה חריג וקיצוני המצדיק לדחות את התובענה, ביתר שאת, מקום בו דחיית התובענה יכולה להוביל להכרעות משפטיות סותרות, כפי שיבוהר להלן.
אין מחלוקת כי התובענה דנן, במסגרתה עתרה התובעת כי ייקבע שהדירה הרשומה על שם התובעת והנתבע 1 הינה בבעלותה מכוח ההסכם המוקדם, הוגשה תחילה במסגרת הליך חדלות הפירעון של הנתבע 1, כאשר גם במסגרת ההליך שנדון שם לא ציינה התובעת כי הסעד המבוקש הוענק לה במסגרת פסק הדין (שניתן ע”י בית הדין הרבני), שנתן תוקף להסכם המאוחר, לפיו הדירה תועבר בשלמותה לתובעת.
לאחר שבית המשפט, שדן בהליך חדלות הפירעון, הורה לתובעת להגיש תובענה מתאימה בעניין הסכם טרום הנישואין לבית המשפט לענייני משפחה, הוגשה התובענה דנן ביום 4.5.2023, כאשר גם במסגרתה לא הוזכרו ההסכם המאוחר, או פסק הדין של בית הדין הרבני. בהמשך, רק לאחר שניתנו שתי החלטות שיפוטיות מפורשות (החלטה מיום 9.6.2024 והחלטה מיום 7.7.2024), הגישה התובעת את ההסכם המאוחר ואת פסק הדין במסגרת התצהיר מטעמה.
בדיון שנערך ביום 19.9.2024, הסבירה ב”כ התובעת כי פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני ניתן בסמוך לתחילת הליכי חדלות הפירעון של הנתבע 1, ומשכך הנחת היסוד שלה הייתה שבית המשפט של חדלות פירעון לא יקבל את פסק הדין ויבטל את ההענקה (פרוטוקול הדיון, עמ’ 6 שורות 19-20). התובעת ניסתה, אפוא, לעקוף את “המהמורה” המשפטית שניצבה בפניה נוכח סמיכות הזמנים בין פסק הדין שנתן תוקף להסכם המאוחר, לבין פתיחת הליכי חדלות הפירעון של הנתבע 1, וזאת בדרך של הגשת התביעה דנן לסעד הצהרתי מכוח ההסכם המוקדם.
ואולם, התובעת עשתה כן תוך הסתרת פסק הדין וההסכם המאוחר מבית משפט זה, והצגת המסד העובדתי באופן חלקי, וזאת כאשר בעת הגשת התביעה התובעת כבר אחזה בידיה פסק דין שהעניק לה סעד הזהה לסעד שהתבקש במסגרת התובענה שבפני. לא יכולה להיות מחלוקת כי התנהלות זו מהווה התנהלות בחוסר תום לב מוחלט, תוך ניצול לרעה של הליכי משפט. לאחר שהתבררה התנהלות זו, עתרה התובעת למחיקת התובענה, באופן שיאפשר לה למצות את טענותיה בבית המשפט שדן בהליכי חדלות הפירעון של הנתבע 1 (פרוטוקול הדיון מיום 19.9.2024, עמ’ 6, ש. 34-35).
מכאן לשיקולים השונים שיש לבחון בבחינת בקשה להפסקת התובענה על דרך מחיקתה. מחד, אם תוגש התובענה בשנית לבית המשפט של חדלות פירעון, כפי שהתובעת טענה שבכוונתה לעשות כאמור, הרי שיהיה בכך כדי לגרום לבזבוז משאבים שיפוטיים, ופגיעה באינטרס הציבורי אגב כך. כמו כן, יהיה בכך כדי להוות שימוש לרעה בהליכי משפט, הן בשל “הדילוג” בין המותבים השיפוטיים השונים לבחירתה של התובעת (המעבר מבית הדין הרבני; לבית המשפט של חדלות הפירעון; לבית משפט לענייני משפחה; וחזרה לבית משפט של חדלות פירעון), והן בשל האפשרות של התובעת לעשות “מקצה שיפורים” בין התביעות השונות שהוגשו על ידה בעניין זכויותיה בדירה.
מאידך, בשעה שבית המשפט שדן בהליכי חדלות הפירעון כבר מצוי בפרטים (שכן, כאמור, העניין הובא בפניו עוד בטרם הוגשה התובענה לבית המשפט דנן); בשעה שיש לשקול גם את זכותה של התובעת לקבל את יומה בבית המשפט לנסות להוכיח את טענותיה ביחס לזכויותיה בדירה מכוח ההסכם המוקדם ו/או ההסכם המאוחר; ובשים לב לשלב הדיוני שבו עתרה התובעת למחיקת התובענה שבפניי, עוד בטרם התקיים דיון הוכחות – הרי שבאיזון בין מכלול השיקולים, סבורני כי יש להיעתר לבקשה להפסקת התובענה בדרך של מחיקתה, כאשר אין מדובר במקרה “קצה” המצדיק דחייה על הסף של התובענה.
עוד יצוין, כי לו היה בית המשפט נעתר לבקשת הנאמן לדחות את התובענה על הסף, הרי שלכאורה הייתה ניתנת החלטה שיפוטית הסותרת את פסק הדין שניתן ע”י בית הדין הרבני. זאת משום שדחיית התובענה על הסף משמעותה דחיית עתירתה של התובעת לסעד הצהרתי שהדירה בבעלותה בלבד, וזאת בניגוד לפסק הדין שניתן ע”י כבוד בית הדין הרבני, שקבע כי הדירה היא בבעלות התובעת בלבד, על יסוד מתן תוקף להסכם הממון המאוחר.
נוכח כל אשר פורט לעיל, ובראי ההלכה המשפטית כפי שהובאה בהרחבה, אני מורה על הפסקת התובענה בדרך של מחיקתה, לפי תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בהתאם לתקנה 41(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, מצאתי לקבוע, כי מקום שהתובעת תבקש לחדש את ההליכים, אזי התובענה תחל מראשיתה ולא מהשלב בו הופסקה בפני, בניגוד לברירת המחדל הקבועה בתקנה 41(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת משום שלאחר שהתגלה דבר קיומו של ההסכם המאוחר, לא ניתן לדון בתובענה כפי שהוגשה, מבלי להתייחס ליחס בין שני ההסכמים (ככל שיתברר כי ההסכם המוקדם אכן נערך כדין). כמו כן, בהתאם לתקנה 41(ג)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה כי ככל שתוגש תובענה חדשה כאמור, תהא התובעת חייבת בהצגת מלוא המסד העובדתי הנדרש, לרבות הצגת פסק הדין של בית הדין הרבני וההסכם המאוחר; הצגת החלטתי זו בפני הערכאה המבררת; וכן תהא חייבת בגילוי מלא של ההליכים שיתקיימו במסגרת הליכי החדל”פ.
אשר לשאלת ההוצאות שיושתו על התובעת נוכח התנהלותה. כאמור לעיל, בקביעת ההוצאות יש להביא לידי ביטוי את הפגיעה באינטרס הציבור בניצול לא יעיל של משאבי משפט נוכח התנהגות חסרת תום הלב של התובעת, וכן כדי להכווין את התנהגות הצדדים לעתיד. זאת, בשעה שבמקרה דנן הסתירה התובעת בחוסר תום לב מוחלט את פסק הדין, במשך פרק זמן ממושך, ובאופן שהביא להתארכות סרק של ההליך. לצד זאת, שקלתי גם את נסיבותיה האישיות של התובעת, שטענה בפני כי היא מפרנסת יחידה, כאשר הנתבע 1 הסתיר ממנה את חובותיו הרבים, והמיט עליה אסון כלכלי. בשקלול מכלול השיקולים, מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות הנאמן בסך 7,000 ₪, ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.
מותר לפרסום במאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתנה היום, י”ז תשרי תשפ”ה, 19 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
