לפני
כבוד השופט אילן דפדי
מערערת
שושנה אמיר
ע”י ב”כ עו”ד עמיר סגל
נגד
משיבים
1. ישראל דודקמן
2. איריס דודקמן
3. עו”ד ורדה חקלאי – כונסת נכסים
4. עו”ד בטי אשורי – כונסת נכסים
החלטה
לפניי בקשת המערערת להורות על מחיקת הערעור שהגישו המשיבות 3 ו-4 (להלן: “המשיבות”), בשל איחור בהגשתו ובשל אי הפקדת ערובה.
ביום 2.2.2023 הגישה המערערת ערעור על פסק הדין שניתן ביום 4.12.2022 בבית משפט השלום בתל אביב על ידי כב’ השופט עדי הדר.
המערערת טענה כי בכתב הערעור צוינה חובת הפקדת ערובה בסך של 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים. הערובה לערעור מטעם המבקשת הופקדה ביום 8.2.2023. לטענתה, מזכירות בית המשפט אינה שולחת הודעה על הפקדת ערובה וגם לא ניתן להוציא הודעה שכזו באמצעות נט המשפט. הערעור הומצא למשיבות במסירה אישית ביום 26.2.2023. יחד עם הודעת הערעור נמסרה להן החלטת בית המשפט מיום 20.2.2023 וכן הזמנה לדיון שהוצאה על ידי בית המשפט ביום 21.2.2023. בהתאם, היה על המשיבות להגיש את תגובתן לערעור עד ליום 6.5.2023. ביום 9.5.2023 ולאחר תום 60 הימים מהמועד שבו כתב הערעור הומצא למשיבות, הגישו המשיבות את כתב תשובתן לערעור. כמעט שבוע לאחר מכן ביום 15.5.2023 הגישו המשיבות ערעור מטעמן.
לטענת המערערת, על פי תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, המועד להגשת ערעור המשיבות תם ביום 6.5.2023, הוא המועד בו הגישו את תשובתן לערעור. לטענתה, משהודעת הערעור נמסרה למשיבות יחד עם החלטת בית המשפט שכללה הוראות לשמיעת הערעור וההזמנה לדין, ברור שהערובה הופקדה ולכל הפחות קיימת חזקה שכך נעשה. זאת, במיוחד על רקע תקנה 135 הקובעת שבהעדר הפקדה, בית המשפט ימחק את כתב הערעור ובוודאי לא יקבע מועד והוראות לשמיעתו. לאור האמור, טענה המערערת כי טענת המשיבות כי לא קיבלו הודעה על הפקדת ערובה מהווה היתממות ועצימת עיניים. במיוחד הדברים אמורים, לאור העובדה שהגישו קודם להגשת הערעור מטעמן, כתב תשובה לערעור, שהרי מה הטעם לעשות כן אם לא הופקדה ערובה כאמור והערעור יימחק. גם העובדה שנמנעו מלציין את המועד הברור והאופן בו נודע להן על הפקדת הערובה שממנו יש למנות את המועד להגשת ערעורן וטענתן המיתממת שטרם הגיע המועד להגשתו, שכן לא קיבלו כל הודעה על הפקדת העירבון, מעידות על חוסר תום ליבן. אם היה ספק בידן, יכלו לעיין בתיק בית המשפט ולראות שהערובה הופקדה ולחלופין לפנות אל ב”כ המערערת ולוודא נושא זה. לטענת המערערת, ישיבתן של המשיבות בחיבוק ידיים בנושא זה אינה התנהלות בתום לב ובהגינות דיונית כמתחייב מתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין. המערערת טענה כי בנסיבות אלה למשיבות הייתה ידיעה קונסטרוקטיבית על הפקדת הערובה. המשיבות לא ביקשו ולא קיבלו הארכת מועד להגשת ערעורן.
המערערת הפנתה להחלטה בע”א 4662/22 עיריית חדרה נ’ חב’ אסיה חדרה ישראל בע”מ (להלן: “עניין חדרה”) שם נקבע כי הגם שאין להעביר את הנטל מהמערער למשיב, ייתכנו נסיבות שבהן מצופה שהמשיב יפעל לברר אם הופקדה ערובה, באופן שיהיה בו כדי להשפיע על שאלת המועד להגשת הערעור. עוד הפנתה להחלטה בע”א (י-ם) 34692-12-21 אלדד מעיין נ’ מיכל לנדאו קיפר ( להלן “עניין מעיין”) שם מצא בית המשפט לפסוק הוצאות נגד מי שנהג באופן דומה למשיבות כאן.
בנוסף, טענה המערערת כי בניגוד לקבוע בתקנה 135 (א), המשיבות לא הפקידו ערובה להבטחת הוצאות המערערת. לטענתה, מבדיקת תיק בית המשפט עולה כי המשיבות משכו ביום 15.5.2023 את העירבון שהופקד על ידן ולפי הרישום עד למועד הגשת הבקשה לא הפקידו עירבון אחר תחתיו.
המשיבות טענו בתגובתן כי דין הבקשה להידחות על הסף. זאת, בהיותה של הבקשה מנוגדת לתקנות סדר הדין האזרחי ובניגוד לפסיקת בית המשפט העליון כפי שזו מאוזכרת בבקשה. לטענתן, כתב הערעור מטעמן הוגש ביום 15.5.2023 בהתאם להוראת תקנה 137 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת באופן ברור וחד משמעי, כי המועד האחרון להגשת ערעור מטעמו של משיב בערעור הוא בתוך 60 ימים מהמועד שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת הערובה לפי תקנה 135. אין עוררין כי כתב הערעור שהומצא למשיבות לא כלל הודעה על הפקדת ערובה ועד למועד הגשת תגובתן לא הומצאה למי מהן ההודעה על הפקדת הערובה. בנסיבות אלה, הערעור הוגש למעשה עוד בטרם חלף המועד להגשתו. כך אף צוין בכותרת הערעור שהגישו. הן הפנו להחלטה בעניין עיריית חדרה אליה הפנתה המערערת לפיה על המערערת מוטלת חובת מהותית להפקיד את הערובה עם הגשת הערעור ולהמציא על כך הודעה למשיב. הן טענו כי אין מקום ל- “אקרובטיקה המשפטית” בה נאחזת המערערת ולניסיונותיה לייחס למשיבות ידיעה קונסטרוקטיבית או משתמעת אודות הפקדת הערובה או להטיל עליהן חובה באיתור הערובה שהופקדה באשר לשון המחוקק הינה ברורה וחד משמעית. המערערת היא שנמנעה מהמצאת ההודעה על הפקדת הערובה ולכן אין מקום לטענתה. עוד טענו כי ההחלטה בעניין מעיין ניתנה בהסתמך על מצב עובדתי שונה מהותית מזה הקיים בענייננו. שם ניתנה ההחלטה בהסתמך על עובדה שהוכחה לבית המשפט באמצעות תצהיר, אשר על פיה נשלחה פיזית ההודעה על הפקדת ערובה באמצעות מייל. לא זה המקרה שלפנינו.
אשר להפקדת ערובה, טענו כי שלא כנטען על ידי המערערת, לאחר שמטעמים טכניים הוחזר מלוא סכום הערובה שהופקדה על ידי משיבה4, הן פעלו בהתאם להחלטת בית המשפט וכל אחת מיחידי המשיבות הפקידה את סכום הערובה מטעמה במועד. לפיכך, יש לדחות את טענת המערערת בעניין זה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, החלטתי לדחות את הבקשה.
המועד להגשת ערעור בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי
תקנה 135 (א) קובעת כדלקמן: “עם הגשת הערעור יפקיד המערער ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסכום הנקוב בתוספת השלישית וימציא הודעה על כך למשיב”.
ובתקנה 137 נקבע כי:
“(א) המועד להגשת ערעור על החלטה הוא שישים ימים מיום שהומצאה.
(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135, או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר” (הדגשות הח”מ).
מלשון התקנות עולים בבירור הדברים הבאים:
על מערער מוטלת החובה להמציא למשיב לערעור הודעה על הפקדת הערובה על ידו.
באפשרות המשיב להגיש ערעור מטעמו תוך 60 ימים מהמועד שבו הומצאה לו ההודעה על הפקדת הערובה, אשר כאמור החובה להמציאה מוטלת על המערער.
מניין 60 הימים יחל מהמועד המאוחר מבין החלופות שפורטו בתקנה 137 (ב).
המשיבות לא אחרו בהגשת הערעור
המערערת לא המציאה ואף לא טענה כי המציאה למשיבות הודעה על הפקדת ערובה על ידה.
מעיון בהחלטה מיום 20.2.2023 שכללה מתן הנחיות להגשת כתב תשובה לערעור עולה כי זו אינה כוללת כל התייחסות לעניין הפקדת הערובה על ידי המערערת. כך עולה גם מעיון בזימון שנשלח לצדדים ביום 21.2.2023.
בהודעת הערעור שהגישו המשיבות ביום 15.5.2023 הן כתבו במפורש בעמוד הראשון של כתב הערעור בחלק המתייחס למועד הקבוע להגשת כתב הערעור כי “לא הגיע עדיין המועד באשר טרם הומצאה למערערת הודעת המשיבה על הפקדת הערובה מטעמה בערעור העיקרי, בהתאם לתקנה 135 וכמתחייב מהוראות תקנה 137 (ב) לתקנות”.
בנסיבות אלה, משהמערערת עצמה לא קיימה את חובת ההודעה על הפקדת הערובה המוטלת עליה מכוח תקנה 135 (א), בהעדר החלטה או מסמך אחר שנמסר למשיבות הכולל הודעה בדבר הפקדת ערובה ולאור הדברים שנכתבו מפורשות בכותרת כתב הערעור שהגישו המשיבות שהובאו לעיל, לא היה מקום להגשת הבקשה מלכתחילה. במיוחד הדברים אמורים, מקום בו ערעור המשיבות הוגש ביום 15.5.2023 סמוך להגשת כתב התשובה מטעמן לכתב הערעור העיקרי אותו הגישו ביום 9.5.2023.
לא זו בלבד שההחלטה בעניין עיריית חדרה אליה מפנה המערערת אינה תומכת בעמדתה, אלא שהיא תומכת בטענת המשיבות. באותה החלטה הועלו בין היתר שתי טענות הדומות לטענות שמעלה המערערת כאן. כך נטען, כי המשיבות שם יכלו לדעת כי הערובה הופקדה באמצעות בדיקה באתר בית המשפט העליון. בנוסף, נטען כי לכל הפחות ביום שבו ניתנה החלטה של בית המשפט הקובעת את ההליך לדיון ומורה למשיבות להגיש תשובה לערעור, היה עליהן להבין שהופקדה ערובה ולכן לכל המאוחר במועד זה החל מניין הימים להגשת ערעור המשיבות (ראו סעיף 8). על כך קובעת כב’ הרשמת קרן אזולאי כדלקמן:
“טענות אלה מעוררות שאלה באשר להיקף החובה המוטלת על משיב לערעור לברר אם הופקדה ערובה, ובאשר להיקף הידיעה שיש לייחס למשיב על כך שהופקדה ערובה, גם אם לא נמסרה לו הודעה על כך מהמערער. ככלל, אין להתעלם מכך שמחוקק המשנה הטיל את האחריות על המערער ליידע את המשיב על כך שהפקיד את הערובה הנדרשת. ההצדקה לכך ברורה. המידע במלואו מצוי אצל המערער או המערערת – הם יודעים מה המועד שבו הוגש הערעור ואם הערובה הופקדה באותו מועד או שהוגשה בקשה לדחיית המועד להפקדתה או למתן פטור (או כל בקשה אחרת בעניין זה). על כן, כל עוד המערערים לא פועלים בהתאם לחובתם, ומיידעים את המשיב על הפקדת הערובה, הם נוטלים את הסיכון לכך שהמועד להגשת ערעור משיב יוארך. במצב דברים זה, סבורתני כי אין הצדקה לקבוע כלל גורף לפיו מוטלת על המשיב חובה אקטיבית לבדוק אם הערובה הופקדה בכל מקרה. מסקנה כזו משמעה שינוי ברירת המחדל שנקבעה בתקנות, והעברת האחריות מהמערער למשיב. קביעת כלל גורף כאמור גם תביא למצב שבו מערערים כלל לא יהיו חייבים להמציא הודעה על הפקדת הערובה, כיוון שיניחו שעל המשיבים מוטלת האחריות לברר אם הערובה הופקדה”.
כב’ הרשמת אמנם ציינה כי ייתכן ויהיו נסיבות בהן יהיה מצופה שמשיב יפעל לברר אם הופקדה ערובה באופן שיהיה בו כדי להשפיע על שאלת המועד להגשת ערעור משיב, אך לא מצאה לנכון לקבוע בגדרי ההליך שהתנהל בפניה מהן אותן נסיבות. הדברים נכונים גם במקרה דנן. המשיבות לא השתהו ובסמוך לאחר הגשת כתב התשובה לערעור העיקרי, הגישו את ערעורן תוך התייחסות מפורשת בכותרת הערעור למועד הגשתו שלדבריהן טרם הגיע. בנסיבות אלה לא היה מקום ליחס למשיבות ידיעה קונסטרוקטיבית ובוודאי שלא היה מקום לטעון כי התנהלותן אינה בתום לב ומנוגדת להגינות דיונית.
עיינתי גם בהחלטה בעניין מעיין אליה הפנתה המערערת אשר לטענתה בנסיבות כאלה בית המשפט המחוזי מצא לחייב בהוצאות את מי שנהג באופן דומה למשיבות כאן. בעניין זה אני מקבל את עמדת המשיבות כי ההחלטה שם ניתנה בהסתמך על מצב עובדתי שונה מהותית מזה הקיים בענייננו. באותו עניין הוצגה הודעת דואר אלקטרוני מזמן אמת אליה צורפה הודעה על הפקדת עירבון כאשר עובדה זו נתמכה בתצהיר. זאת, בנוסף לטענות נוספות לרבות הגשת תשובה לכתב הערעור שהוגש שם על ידי מגישי כתב הערעור שכנגד מבלי שהעלו טענה כי לא קיבלו כתבי כי דין כלשהם ולאחר שהתברר כי בא כוחם עיין בתיק. מכל מקום, גם באותו עניין בית המשפט המחוזי לא מצא להורות על מחיקת הערעור הנגדי אלא בחר בדרך של פתרון מידתי של הארכת מועד להגשתו תוך חיוב בהוצאות.
לאור כל האמור, נחה דעתי כי ערעור המשיבות הוגש במועדו.
המשיבות הפקידו ערובה
מעיון בתיק עולה כי ביום 18.5.2023 עתרו המשיבות בבקשה להשיב להן את הערובה בסך של 20,000 ₪ שהפקידה המשיבה 4, עו”ד בטי אשורי לבדה ולהמירה בשתי העברותנפרדות בסך של 10,000 ₪ כל אחת אשר יופקדו על ידי כל אחת מהמשיבות בנפרד. בהחלטה מיום 21.5.2023 כב’ השופט אטדגי נעתר לבקשה והורה כי המשיבות תפקדנה את הערבויות החלופיות בתוך 7 ימים מיום קבלת הערבות הנוכחית. מעיון בתיק הכספי עולה כי אכן כל אחת מיחידות המשיבות הפקידה את סכום הערובה כנדרש.
סוף דבר
לאור כל האמור, הבקשה למחיקת ערעור המשיבות בשל איחור בהגשתו ובשל אי הפקדת ערובה נדחית. המערערת תשלם למשיבות הוצאות בסך של 3,000 ₪.
החלטתי ניתנה בכובעי כרשם.
המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.
ניתנה היום, כ”ז תמוז תשפ”ג, 16 יולי 2023, בהעדר הצדדים.