*** ת”ז ***,ע”י ב”כ עוה”ד יעקב קצין, *** ת”ז ***,ע”י ב”כ עוה”ד דין עדני, *** ת”ז ***,ע”י ב”כ עוה”ד שלום מור, פסק דין

בפני

כב’ השופט הבכיר איתי כץ

תובעת

1. *** ת”ז ***

ע”י ב”כ עוה”ד יעקב קצין

נגד

נתבעות

1. *** ת”ז ***

ע”י ב”כ עוה”ד דין עדני

2. *** ת”ז ***

ע”י ב”כ עוה”ד שלום מור

בעניין המנוחה ***, ת”ז ***

פסק דין

כללי

מונחת לפני התנגדות לבקשה למתן “צו קיום” לצוואת המנוחה גב’ *** (להלן: “המנוחה”) מיום 17.11.16 (להלן: “הצוואה”) שהלכה לבית עולמה ביום 6.12.21 בגיל 97 .

התובעת הינה אחת משלוש בנותיה שבחיים של המנוחה והנתבעות הן שתי בנותיה האחרות. שני ילדים נוספים נפטרו בגיל צעיר ואינם לפיכך צד להליך שבפני. גם בעלה של המנוחה ואבי בנותיה מר *** (להלן “המנוח”) נפטר לפניה ביום 30.8.2007 .

התובעת מבקשת לקיים את הצוואה ואילו הנתבעת 1 ,שהודרה מן הירושה , מתנגדת למתן צו לקיומה.

ומבקשת לקיים צוואה קודמת של המנוחה מיום 16.7.14 (ת”ע 7954-03-22).

הנתבעת 2 מבקשת גם היא לקיים את הצוואה, אך מבקשת לפרש את מקצת הוראות הצוואה בדרך אחרת.

ביום 20.9.23 התקיים דיון קדם משפט. דיוני הוכחות התקיימו בהקלטה בימים 13.2.24 ו 20.2.24. כל אחת מהישיבות ארכה כ-4 שעות.

בדיוני ההוכחות נחקרו עורכת הצוואה, הצדדים, מומחה רפואי שמונה מטעם ביהמ”ש, בתה של נתבעת 2 וילדיה של הנתבעת 1.

לבקשת הנתבעת 1 התיק נקבע לסיכומים בכתב. סיכומי הנתבעת 1 הוגשו ביום 4.4.24. סיכומי התובעת הוגשו ביום 9.5.24 וסיכומי הנתבעת 2 הוגשו ביום 13.5.24. ביום 29.5.24 הגישה הנתבעת 1 סיכומי תשובה.

עד לחודש מרץ 2016 התגוררה המנוחה לבדה ולא הייתה זקוקה לעזרה חיצונית קבועה. בחודש מרץ 2016 נפלה המנוחה בביתה ופונתה לבית החולים.

בבדיקה שנערכה למנוחה בביה”ח לא נמצאו פגיעות משמעותיות, עם זאת לאחר שחרורה של המנוחה מביה”ח ובשל כאבים שהקשו על תפקודה, שהתה המנוחה בביתה של הנתבעת 1 לתקופת החלמה. המנוחה שבה לביתה בחודש 6/2016.

טענות הנתבעת 1

לטענת הנתבעת 1 המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה ,התובעת השפיעה עליה השפעה בלתי הוגת והייתה מעורבת בעריכתה ולפיכך יש לפסול אותה .

טענות נתבעת 2

יש לתקן את סעיף 4 לצוואה כך שיכלול גם את ילדיה של הנתבעת 2 (ע”י הוספת פרטיה של הנתבעת 2), וזאת לאור נוסח הסעיף ממנו משתמע שהמנוחה ביקשה להוריש את יתרת עיזבונה לילדיהם של התובעת ונתבעת 2.

דיון והכרעה

לאחר קיום דיון, עיון בטענות הצדדים ובמכלול החומר המונח לפני ביהמ”ש, נחה דעתי כי דין ההתנגדות להידחות בשתי ידיים . לא רק שהנתבעת 1 לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את טענותיה אלא בניגוד לנטען בהתנגדות שוכנעתי כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועד עריכתה ,התובעת לא השפיעה עליה השפעה בלתי הוגנת ולא הייתה מעורבת בעריכתה.

אקדים ואומר כי הנימוק הסופי להדרתה של הנתבעת 1 ברור ואינו נתון במחלוקת בין הצדדים והוא סברתה של המנוחה כי הנתבעת 1 שלחה יד בכספיה .המנוחה אף ציינה את הנימוק להדרת הנתבעת 1 בצוואה עצמה “אני לא מורישה כל חלק מעיזבוני לביתי *** ולילדיה של ביתי *** מאחר שביתי *** בר לקחה ממני המון כסף בחיי וחילקה לילדיה ” ( ס’ 5 לצוואה ).. המנוחה הכריזה סברתה זו מעל כל במה אפשרית ולרבות בפני מותב זה בהליך קודם –תביעה שהנתבעת 1 הגישה בעניין כספי המנוחה בחייה שלאחריו המנוחה אף בחרה לנתק עם הנתבעת 1 כל קשר .

אין בית המשפט נצרך להכריע בסוגיה עדינה זו והוא אינו יושב לדין בהליך פלילי , אך אומר מראש בזהירות הראויה וכפי שיפורט בהמשך , סברה זו לא הייתה קלוטה מן האוויר ומקורה אינו בהעדר כשירות של המנוחה או בהשפעה בלתי הוגנת כפי שניסתה הנתבעת 1 לטעון.

כשירות המנוחה

מתווה נורמטיבי

ס’ 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962 , קובע את “חזקת הכשירות”, של אדם לערוך פעולות משפטיות זולת אם הוגבל לכך:

כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט.

ס’ 26 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: “החוק”) קובע מי אינו כשיר לערוך צוואה:

צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.

הפסיקה פירשה את המונח “להבחין בטיבה של צוואה”, כמצב שהמצווה מודע לדברים הבאים: עצם חתימתו על הצוואה, היקף רכושו, מי יורש ומי מנושל וציפיותיהם:

“התיבה “להבחין בטיבה של צוואה” נבחנה לא אחת בפסיקת בית משפט זה. נקבע, כי אין די בכך שהמצווה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ואף לא כי יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט, אלא “כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו” (פרשת קרן לב”י, עמוד 729, מפי השופט (כתארו אז) מ’ חשין). במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו.”

בע”מ 3539/17 פלונית נ’ פלוני (נבו 11.06.2017)

פסילת צוואה מחוסר כשירות תיעשה רק כאשר ישנן ראיות חד משמעיות ליום עריכת/חתימת הצוואה וניתן לקבוע בבירור שהמצווה לא היה כשיר, במקום של ספק נקיים את הצוואה ולא נבטלה:

“הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר – וליום עריכת הצוואה דווקא.”

ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רינה מרום, מט(1) 318 (1995)

“נקפיד הקפד היטב ולא נפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של הצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון. רק אם נשתכנע כי דעתו של המצווה טולטלה בחוזקה בידי מחשבות-שווא ובכוחם של תעתועי הזיה, נורה על ביטולה של צוואה, ובמקום של ספק נקיים צוואה ולא נבטלה.”

ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ פליציה בינשטוק, מח(3) 705 (1994)

לרוב ישמש את ביהמ”ש חוות דעת רפואית שהוזמנה על ידו, בכדי לקבוע את כשירותו של המצווה. עם זאת, עדויות של אנשים מזמן אמת יכולים לגבור על חוות דעת המומחה שיכולה להיות חסרה כיוון שהיא מהווה “ניתוח שלאחר המוות” :

“לרוב ישמשו אותנו חוות דעת רפואית או עדות רפואית לצורך קביעת מצבו של המנוח עובר לחתימתו על הצוואה ואולם ברי כי על בית המשפט להיסמך אף על עדויות של אנשים אשר הכירו או ראו את המנוח בעת עריכת הצוואה ויכלו להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, יתר על כן עדויות יקבלו עדיפות כאשר התיעוד הרפואי חסר ואין בו להאיר עד תום את מצבו הרפואי של המצווה.”

עמ”ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 פלונית נ’ אלמונית (נבו 29.03.2018)

ומן הכלל אל הפרט

מעמד עריכת הצוואה נשוא ההליך ביום 17.11.16

הצוואה ,מסוג צוואה בעדים , נערכה על ידי עורכת הדין *** במשרדה בירושלים והעדים לצוואה שימשו עוה”ד *** עצמה והגב’ *** . אין מחלוקת שהצוואה על פניה תקינה מבחינה צורנית.

עוה”ד *** העידה בפני באשר לנסיבות עריכת הצוואה . עדותה של עו”ד *** שהסתמכה גם על תרשומת מפורטת של המפגש עם המנוחה , שהכינה בחכמתה בזמן אמת מוצג נ/2 (להלן (“התרשומת ), הייתה קוהרנטית ברורה ושוטפת ומצאתי את העדה אמינה ואת עדותה מהימנה לחלוטין ללא כל סייג .

יצויין כי לעו”ד *** לא הייתה היכרות מוקדמת עם המנוחה או עם התובעת. (ר’ עמ’ 12 ש’ 25-27 לפרו’ מיום 13.2.24 )

על פי עדותה של עו”ד ***, המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה.

עו”ד *** העידה כי המנוחה נראתה לה כשירה לחלוטין ובין היתר הגיעה למשרדה והלכה בכוחות עצמה, דיברה בצורה קוהרנטית, ברורה, גוללה את סיפורה המשפחתי ונימקה את רצונותיה. עו”ד *** לא ביקשה מן המנוחה מסמך רפואי המעיד על כשירותה מאחר שבמקרים כאלה בהם היא לא פועלת כנוטריונית היא לא תמיד מתעקשת על אישור רפואי. המנוחה רצתה לחתום באותו היום על הצוואה, ולפיכך לא התעקשה על קבלת מסמך רפואי לאור כשירות המנוחה כפי שנראה לה (ר’ עדות עו”ד *** עמ’ 16-15 ש’ 1-10 , עמ’ 54 ש’ 23-24 לפרו’ מיום 13.2.24). המנוחה גם שילמה את שכר טרחתה של עוה”ד *** בהמחאה משל עצמה בחתימתה . עו”ד *** המציאה לבית המשפט העתק מן ההמחאה לאחר הדיון .

והעידה עו”ד *** “…היא הייתה אחת הנשים המרשימות שהופיעו אצלי במשרד. התרשמתי מהקוהרנטיות שלה היא סיפרה לי אנקדוטות דברים קטנים כמו הדוח חנייה, ובכוונה ציינתי את זה, כי אמרתי שאם ביום מן הימים אני אצטרך להעיד, זה רשום לי…, היא הגיעה אליי במובן מסוים במצוקה מזה שהיא מרגישה שרודפים אותה שרוצים לגנוב לה כסף, והיא רוצה לעשות סדר, כי היא מרגישה שיש פה איזשהו עיוות בין הילדים שלה, בין ילדה אחת שקיבלה המון, בין ילדה שניה שהיא מאוד מסודרת, לבין הילדה השלישית שכאילו בגלל שהיא חיה בארצות הברית והסתדרה לבד היא בחיים לא נתנה לה כלום. ובאמת, כמו שאמרתי, אני אולי העדתי בקריירה שלי פעמיים על צוואות שערכתי, היה לי רושם שעומדת מולי אישה, שאני חייבת לקיים את הרצון שלה ואני חייבת לערוך לה את הצוואה, והיא נכנסה לי ללב, והיא אישה שהיא אמנם בת 93, אבל, אני מכירה אנשים בגיל הזה שהם במצב נוראי ואני מכירה אנשים גם בגיל 60 שהם במצב נוראי, היא הלכה לבד, התנהלה בכוחות עצמה, סיפרה כמה היא מבשלת סיפרה על בעלה הפרסי, סיפרה הכל. איפה לא היה לי שום חשש, לא היה לי שום חשש”. : (ר’ עמ’ 67 ש’ 26-32, עמ’ 68 ש’ 1-9 לפרו’ מיום 13.2.24).

התרשומת שהוכנה כאמור בזמן אמת ע”י עו”ד *** הייתה מפורטת ומקיפה ומשתרעת על פניחמישה עמודים. . התרשומת שופכת אור חזק ובהיר על רצונה של המנוחה במועד עריכת הצוואה.

להלן הנקודות העיקריות שפורטו בתרשומת עו”ד *** הרלבנטיות לענייננו :

המנוחה טענה שהנתבעת 1 לקחה את כספה ורכושה:

” מזל שהחנות על שמי, כי *** הייתה לוקחת כל הזמן כסף”

” *** רוצה את כל הכסף שלה, מחכה שאני אמות כדי לקחת את כל הכסף”

“*** הוציאה כבר מיליונים ממני, קנתה לילדים מתנות אופניים, מחשב, הכל על חשבוני”

“כואב לי ש*** עשתה בצורה כזאתי, לוקחת כסף מפה שם, לחלק לילדים שלה, לחובות שלהם, שקנו בתים”

המנוחה הבהירה כי רצונה הוא שהנתבעת 1 לא תקבל דבר מרכושה:

“אני רוצה לעשות צוואה ש** לא זכאית לכלום”

“כל מה שנשאר לי אני לא מוכנה ש*** תקבל כלום (אמרה את זה עשרים פעמים בשיחה!)”

לטענת המנוחה הנתבעת 1 הסיתה את ילדיה נגדה ורצתה שייקחו אותה למוסד:

“*** הסיתה את כל הנכדים נגדי”

“אני גידלתי את הילדים של ***, אני לא מאמינה שהיא הפכה אותם נגדי”

“*** לקחה את הבת שלה שיבדקו אותי אם אני בסדר. 3 רופאים בקופ”ח מאוחדת (אני במאוחדת) ואח”כ הרופאה הראשית גם בדקה אותי, הרופאה תפסה אותי, חיבקה אותי ונישקה אותי, ואמרה שלא מאמינה שאני בגילי ככה מסתדרת לבד מבשלת לכולם…*** רצתה לקחת אותי למוסד לפני חודשיים – שלושה והבת שלה לקחה אותי לקופ”ח…לא ידעתי שלוקחים אותי ככה לרופא, עבדה עלי”

המנוחה הסבירה כיצד היא רוצה לחלק את רכושה:

“אני רוצה לתת ל*** את הבית ויש לה 2 נכדים שלא הסתדרו כלכלית עדיין. נסעתי לאמריקה כמה פעמים”

“אני רוצה לתת כסף גם לילדים של *** כולם דתיים הבנים לא כל כך בסדר הבנות שלה בסדר”

עו”ד *** הציעה למנוחה לחשוב על העניין, אך המנוחה אמרה שהיא רוצה לישון בלילה ולעשות סדר : ” הצעתי לה לחשוב על העניין ולחזור אלי היא אמרה שהיא רוצה לישון בלילה ולעשות סדר”.

המנוחה הבהירה שהיא רוצה לערוך צוואה ופירטה את תוכנה, והציגה לעו”ד *** את הסכם חלוקת העיזבון (של הבעל המנוח) משם הועתקו הפרטים:

“אני רוצה צוואה – הראתה לי הסכם חלוקת עיזבון (העתקתי משם פרטים של הנכסים). הבית ל***. החנות יפו לחלק לילדים של *** ו*** – בחלקים שווים…”

“ל*** לא נותנת לה כלום וגם לא לילדים שלה”

“כסף שנשאר לילדים של ***”

עו”ד *** הציעה למנוחה שוב שלא לחתום על הצוואה ולחזור בה , אך המנוחה התנגדה:

לאחר מכן, עו”ד *** הסבירה למנוחה על האפשרות להפקיד את הצוואה והתובעת שגם הביאה את המנוחה למפגש על פי התרשומת אך לא נכחה בו באה לאסוף את המנוחה:

“הסברתי על אופציה להפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה, רשמתי לה על דף פרטים, שעות קבלת קהל. הבת שלה *** באה לקחת אותה”.

על פי הפסיקה שהובאה לעיל, עדות של עורך הצוואה או כאלו שהתרשמו מהמצווה בזמן אמת (מועד עריכת הצוואה) יש בכוחן לגבור על ראיות אחרות לרבות חוות הדעת רפואיות. עם זאת יודגש שגם על פי חוות דעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט המנוחה נמצאה בסבירות גבוהה יותר לערוך צוואה במועד שנערכה.

כאמור לעיל, עדותה של עו”ד *** הייתה מהימנה לחלוטין על ביהמ”ש, ודי בעדות זאת בכדי לקבוע כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה במועד שעשתה כן.

יחד עם זאת, מצאתי להרחיב ולפרט לגבי ראיות אחרות רבות בתיק המעידות שהמנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה.

הפקדת הצוואה ע”י המנוחה במשרדי הרשם לענייני ירושה

ביום 20.11.16 התייצבה המנוחה במשרדי הרשם לענייני ירושה בירושלים לצורך הפקדת הצוואה (שלושה ימים לאחר עריכת הצוואה).

המנוחה נתנה את פרטיה לרישום, חתמה על גבי המעטפה בו הוכנסה הצוואה והצהירה כי הצוואה מצויה בתוכה. (מוצג נ/1)

הפקדת הצוואה והפעולות הכרוכות בהפקדה זו אשר נעשו אישית שלושה ימים לאחר עריכת הצוואה, יש גם בהן להעיד על כשירות המנוחה אף במועד עריכת הצוואה.

עדות המנוחה בהליך קודם – תביעה של הנתבעת 1, התרשמות בית המשפט ממצבה הקוגניטיבי הטוב של המנוחה באותו הליךבסמוך למועד עריכת הצוואה וקיום בסיס עובדתי לטענותיה

סיפורו של ההליך הקודם היה כדלקמן.: למנוחה היו חשבונות בבנק דיסקונט סניף מרכז כלל בירושלים (להלן: “חשבון דיסקונט”). הנתבעת 1 החזיקה בייפוי כוח כלשהו (לטענת הנתבעת 1 עוד מימי חייו של המנוח) שמכוחו טיפלה בעניינים הכספיים של המנוחה, אשר כללו בין היתר חנויות להשכרה וכספים בבנק .

ביום 15.11.16 העבירה הנתבעת 1 מחשבון הבנק של המנוחה סך של 70,000 ₪ לחשבונה של בתה *** ו 50,000 ₪ לחשבונו של בנה ***.(120,000 בסה”כ) . באותו יום 15.11.16 או למחרת ביום 16.11.16הגיעה המנוחה בליווי התובעת לבנק דיסקונט.

לאחר שנחשפה להעברות הנ”ל ביום 16.11.16 פתחה המנוחה חשבון בבנק לאומי סניף רחביה בירושלים (להלן: “חשבון לאומי”). ובאותו היום העבירה המנוחה 456,000 ₪ מחשבון דיסקונט לחשבון לאומי החדש שפתחה.

ביום 18.11.16 ובעקבות העברת כספי המנוחה לחשבון לאומי, הגישה הנתבעת 1 תביעה שכותרתה ” צו עשה והשבת כספים” נגד התובעת הנתבעת 2 ובנק לאומי , בו ביקשה להחזיר את כל הכספים שנלקחו מחשבון המנוחה חזרה לחשבון דיסקונט ולהחזיר לה ייפוי הכוח לטיפול בחשבון.( תמ”ש 42783-11-16 – )

(

ביום 6.12.16 התקיים דיון בתביעת הנתבעת 1 (כשבועיים וחצי לאחר מועד עריכת הצוואה).

המנוחה העידה באותו דיון עדות מפורטת ונרחבת על חייה והאירועים השונים אשר הביאו לסכסוך בינה ובין הנתבעת 1.

גם באותו דיון העידה המנוחה בעצמה על סבלה בעת מגוריה אצל הנתבעת 1 ” אני נפלתי אז זרקו אותי במחסן מסריח והתחלתי לבכות שאני לא יכולה לנשום במקום הזה והבת שלי *** התחילה לצעוק שנמאס לה. שתקתי ונשארתי במחסן המסריח. היה לי מזל שהייתה לה עוזרת פיליפינית שעזרה לי וחיבקה אותי ורחצה אותי” (ר’ עמ’ 3 ש’ 17-19 לפרו’ הדיון).

במסגרת אותו דיון גם שוחח מותב זה עם המנוחה שכאמור השתתפה גם באופן פעיל בדיון והתרשם כי היאכשירה וצלולה.

למען הסדר הטוב יצויין כי במסגרת אותו הליך ביום 10.7.17 מינה בית המשפט למנוחה בהסכמתה אפוטרופוס חיצוני לרכוש , אך ורק עקב מורכבות הטיפול בנכסיה .

חוות דעת רפואיות של שני מומחים מטעם בית המשפט ורופא המשפחה של המנוחה שליווה אותה

שנים רבות שהעידו על כשירותה של המנוחה במועד הרלוונטי ו/או בסמוך אליו ( שתיים שניתנו

בחייה ואחת שניתנה לאחר פטירתה ) .

למרות שמטבע הדברים חוות הדעת של מומחי בית המשפט ורופא המשפחה שהכיר את המנוחה שנים רבותהן בעלות המשקל הרב ביותר מבין חוות הדעת , הרי למען הסדר הטוב ומאחר שהמומחים התייחסו גם לחוות דעת קודמות אקדים ואפרט את חוות הדעת הקודמות הנ”ל.

חוות דעת של ד”ר ב’ מיום 18.8.16

המנוחה הגיעה לבדיקה אצל ד”ר ב’ מומחית גריאטריה ופנימית. שלושה חודשים טרם עריכת הצוואה בליווי בתה של הנתבעת 1

.

ב “הערכה סוציאלית” כתבה ד”ר ב’ : ” הגיעה בליווי נכדתה, קשר תקין עם בני המשפחה. בחצי שנה ירידה תפקודית וקוגניטיבית. זקוקה לעזרה בתפקודי יום יום, זקוקה לעזרה משמעותית במשק הבית. זקוקה לעזרה בליווי מחוץ לבית, זקוקה לעזרה בקניות, אין פעילות פנאי. מצב רוח ירוד מאוד…מעיד על דיכאון, מודעת למצב רוח שלה.

לסיכום: בת 92 עם רקע של נפילות וצורך בעזרה בתפקודי יום יום, ירידה קוגניטיבית בינונית ”

בהמשך חוות הדעת המליצה ד”ר ב’ בין היתר על מיצוי זכויות בביטוח לאומי.

אין בחוות דעת זו קביעה שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה. המדובר בחוות דעת שניתנה שלושה חודשים טרם עריכת הצוואה! .ולא ברור לצורך מה הוזמנה , אך נראה לכאורה על פי ההמלצה כי הייתה לצורך קבלת זכאות מן הביטוח הלאומי. המנוחה נלקחה לבדיקה על ידי בתה של הנתבעת 1 וגם מטעם זה לא ראיתי ליחס לה משקל רב .. חוות דעת נוספות של מומחי בית המשפט (שתפורטנה בהמשך) מסבירות שינויים שחלו במצבה של המנוחה בין מועד זה למועד עריכת הצוואה.

חוות הדעת של ד”ר פ’ מיום 28.11.16

בדיקה זו נערכה בביתה של המנוחה ובנוכחות התובעת. המדובר בבדיקה שנערכה אחד עשר יום לאחר עריכת הצוואה.

ד”ר פ’ (בהכשרתו פסיכיאטר ופסיכוגריאטר) בדק את המנוחה בביתה ובנוכחות התובעת. סיבת הבדיקה היא בחינת כשירותה של המנוחה לצורך פעולות משפטיות “לכל המעוניין בדבר”.

ד”ר פ’ מציין שקרא את מכתבו של ד”ר ס’.

בדוח שכתב “לכל המעוניין בדבר” נכתב כי ” בראיון שערכתי לנבדקת היא השתתפה היטב בשיחה וכפי שמציין ד”ר ס’ היא הייתה צלולה והתמצאה היטב בזמן במקום ובסיטואציה. הפונקציות הקוגניטיביות, כולל זיכרון, הן לדעתי שמורות…לדעתי הנבדקת בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראית על מעשיה וכשירה לעשיית פעולה בפני נוטריון או כל פעולה משפטית כראות עיניה “.

חוות הדעת של ד”ר ג’ מיום 11.12.16

בעניין המנוחה הוגשו שתי חוות דעת של ד”ר ג’ לאחר בדיקה שנערכה כשלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה.

על פי שתי חוות הדעת המנוחה נבדקה במרפאתה של ד”ר ג’ ביום 9.12.16 וחוות הדעת ניתנה ביום 11.12.16.

המנוחה הגיעה לבדיקה בליווי התובעת.

חוות דעת אחת ניתנה “לשם הערכת מצבה הנפשי והקוגניטיבי וכשירותה של המנוחה”. חוות הדעת השנייה ניתנה “לשם הערכת מצבה הנפשי והקוגניטיבי וכשירותה של המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים ולערוך את הצוואה מיום 17.11.16

בחוות הדעת שניתנה “לשם הערכת מצבה נפשי והקוגניטיבי וכשירותה של המנוחה”. ד”ר ג’ קובעת כי “…לאור האמור לעיל, הערכה לשיפוט המציאות נמצאה תקינה אצל ***, יש לה יכולת קוגניטיבית מספקת בכדי להבין את קונצפט מסמכים משפטיים/בנקאיים, ויש לה מידע על היקף הנכסים כן התרשמתי כי קיימת אצל *** תובנה למצבה ונמצאת כשירה מבחינה נפשית, תפקודית וקוגניטיבית לנהל את ענייניה (כספיים ובריאותיים). לדעתי בהתאם לבדיקתי ובהתאם לתיעוד הרפואי: רופא המשפחה, הערכת התלות במוסד לביטוח לאומי ובדיקתו של הפסיכוגריאטר ד”ר פ’ הגב’ *** איננה זקוקה למינוי אפוטרופוס”.

בחוות הדעת שניתנה “לשם הערכת מצבה הנפשי והקוגניטיבי וכשירותה של המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים ולערוך את הצוואה מיום 17.11.16″. ד”ר ג’ קובעת כי ” “…כן התרשמתי כי קיימת אצל *** תובנה למצבה, הנ”ל מבינה את משמעות עריכת הצוואה ובטוחה בעצמה שרוצה לחלק את רכושה בהתאם לצוואה מיום 17.11.16 ונמצאת כשירה מבחינה נפשית, תפקודית וקוגניטיבית לנהל את ענייניה (כספיים ובריאותיים) ולחתום על מסמכים משפטיים. לעניות דעתי בהתאם לבדיקתי ובהתאם לתיעוד הרפואי : רופא המשפחה, הערכת התלות במוסד לביטוח לאומי ובדיקתו של הפסיכוגריאטר ד”ר פ’ הגב’ *** איננה זקוקה למינוי אפוטרופוס “.

חוות דעת פרופ’ *** מיום 26.1.23

ביום 7.7.22 מונה,במסגרת הליך זה , פרופ’ *** , כמומחה מטעם ביהמ”ש לצורך מתן חוות דעת בעניין מצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה במועד עריכת הצוואה.

ביום 26.1.23 הגיש פרו’ *** את חוות הדעת.

מסקנתו של פרופ’ *** היא שבסבירות גבוהה יותר המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה.

לטענת הנתבעת 1 יש לפסול את חוות הדעת של פרופ’ ***: פרופ’ *** הסתמך על חוות דעת פרטיות

שהוגשו בניגוד לדין ; פרופ’ *** גרס את החומר בטרם נחקר; לא צירף אסמכתאות עליהן ביסס את

חוות הדעת; פירט על בדיקה שנערכה למנוחה ביום 2.12.16 אף שלא נערכה כזאת.

לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת 1 . פרופ’ *** ענה על 38 שאלות הבהרה שנשלחו לו על ידי ב”כ הנתבעת 1 ונחקר על ידו. מסקנתו בחוות הדעת כי סביר יותר שהמנוחה הייתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה לא נסתרה והוא נשאר במסקנתו זו גם לאחר אותה חקירה ממושכת של ב”כ הנתבעת 1 . לא מצאתי כל פגם בכך שהמומחה לא שמר בידו חוות דעת אליהן התייחס בחוות הדעת לאחר הגשת חוות הדעת . המומחה טען כי אינו ערוך לשמירת מסמכים ומכיוון שפירט והתייחס לחוות הדעת שהומצאו לו בחוות הדעת אין לכך כל חשיבות (וראה לעניין זה גם החלטת כב’ בית המשפט המחוזי בבר”ע 32081-03-24 מפי כב’ השופטת חיה זנדברג בה נדחתה הבר”ע שהגישה הנתבעת 1 על החלטתי שלא לפסול את חוות דעת המומחה והאמור שם ). עוד יאמר כי אותן חוות דעת פורטו בפסק דין זה ונמצאות בידי הנתבעת 1.

פרופ’ *** הסביר גם את השוני בין חוות הדעת של ד”ר ב’ לשאר חוות הדעת ” בהקשר זה אדגיש שוב, כי במסגרת בדיקה גריאטרית שנערכה למנוחה באוגוסט 2016 צוין כי היא סובלת ממצב דכאוני ומירידה קוגניטיבית בינונית. בנוסף, לא התייחסה באופן ברור לעובדה שהמנוחה הייתה במצב דכאוני וייתכן שהליקוי הקוגניטיבי שנמצא, מקורו לפחות בחלקו במצב הנפשי, ולכן, באופיו הוא זמני. בהתאם לכך, במסגרת שתי הערכות שעברה סביב המועד הנדון בנובמבר ודצמבר 2016 וכן גם בינואר 2017 צוין כי מצב רוחה יציב והליקוי הקוגניטיבי הוא בדרגת חומרה קלה, דרגה שמאפשרת כשירות משפטית”. בהקשר זה אציין שוב כי המנוחה אובחנה כסובלת ממצב דכאוני מעת לעת אך כאמור סביב המועד הנדון לא תואר מצב פסיכוטי ולא צוין קיפוח קוגניטיבי משמעותי. לכן, מצב של דיכאון בלבד ללא קיפוח כאמור, אינו כשלעצמו סיבה לשלילת כשרות משפטית”.

חוות הדעת של ד”ר כ’ מיום 18.1.17

כפי שפורט לעיל ,ביום 6.12.16 התקיים דיון בתביעת הנתבעת 1 במהלכו הסכימו הצדדים על מינויו של ד”ר כ’ לצורך בחינת כשירותה של המנוחה לנהל את ענייניה ואם קיים צורך במינוי אפוטרופוס. כמו כן, להתייחס למצבה של המנוחה נכון לאותו מועד ולמצבה בתקופה האחרונה שקדמה לה.

לטענת הנתבעת 1, יש לפסול את חוות הדעת של ד”ר כ’ מכיוון שהיא מסתמכת על בדיקה של ד”ר ג’ מיום 2.12.16 (והבדיקה נערכה בכלל ביום 9.12.16) ומכיוון שחוות הדעת של ד”ר ג’ ניתנה לאחר ההחלטה למנות את ד”ר כ’ ובניגוד לדין.

מצאתי לדחות את טענות הנתבעת 1.

אכן, חוות הדעת של ד”ר כ’ מפנה לבדיקה של ד”ר ג’ מיום 2.12.16 ” בתאריך 2.12.2016 נבדקה *** על ידי ד”ר ג’ פסיכוגריאטרית…”

עם זאת, המסקנות אליהן מפנה ד”ר כ’ הן אותן המסקנות מחוות הדעת הראשונה של ד”ר ג’ שפורטה לעיל (מיום 11.12.16) ובסבירות גבוהה מדובר בטעות סופר בתאריך בלבד ” בבדיקה הפסיכיאטרית לא התגלו ממצאים פתולוגיים, שיפוט היה תקין. בבדיקה הקוגניטיבית MMSE=19/24…האבחנה של ד”ר ג’ הייתה, כי רבקה סובלת מ mild cognitive impairment על פי הבדיקה הנ”ל “כשירה מבחינה נפשית, תפקודית וקוגניטיבית לנהל את ענייניה (כספיים ובריאותיים) ואינה זקוקה למינוי אפוטרופוס”.

להלן עיקרי חוות הדעת ומסקנותיה:

עד לאותה שנה (2016) סמכה המנוחה על הנתבעת 1 באופן מוחלט לגבי העניינים הכספיים:

” עד השנה האחרונה העניינים הכספיים היו באחריותה של ***, והאם לא הייתה מתעניינת יתר על המידה בנושאים אלו, היות וסמכה על בתה באופן מוחלט “.

לאחר נפילת המנוחה בחודש מרץ 2016 פרץ סכסוך בין המנוחה לנתבעת 1 בשל אופן הטיפול של הנתבעת 1 במנוחה. לאור זאת החלה המנוחה לבדוק את התנהלות הנתבעת 1 בענייניה הכספיים:

וכותב דר’ כ’ בחוות דעתו ” עד החודש מרץ 2016 התגוררה הנ”ל לבדה והייתה פעילה מאוד וללא צורך בעזרה חיצונית קבועה. ביום 6.3.2016 הנ”ל נפלה בבית וקיבלה מכה בעמוד השדרה וחתך ביד ימין…בחדר המיון של ביה”ח שערי צדק לא נמצאו חבלות משמעותיות במכתב השחרור כתוב כי בבדיקה הייתה “צלולה”. למרות היעדר פגיעות משמעותיות, בעקבות כאבים עזים הנבדקת התקשתה לתפקד אחרי הנפילה והועברה לביתה של *** עם תקווה לחזור הביתה אחרי ההחלמה. במהלך שהייתה בבית של הבת, פרץ ביניהן סכסוך קשה. *** מאשימה את בתה בטיפול לא הולם והזנחה. בעקבות הסכסוך התחילה *** לבדוק את הנושאים הכספיים ולדבריה, גילתה, כי *** “גנבה את הכספים של המשפחה” (על פי הגדרה של ***)”.

ד”ר כ’ נפגש עם המנוחה ובדק אותה פנים אל פנים. המנוחה הגיעה לבדיקה בליווי מטפלת שלא נכנסה לחדר בו נערכה הבדיקה. ד”ר כ’ פירט לגבי הבדיקה שביצע למנוחה וממצאיה:

” הגיעה לבדיקה בליווי של מטפלת שלא נכנסה לחדר בו נערכה הבדיקה. הנבדקת נראית צעירה מכפי גילה, מסודרת בהופעתה החיצונית, מטופחת, משתפת פעולה בכל המובנים. אפקט מלא, תואם לתוכן השיחה, ללא סימנים של דיכאון, מאניה או הפרעה אקטיבית אחרת. חשיבה מאורגנת היטב, ללא הפרעות בהלך בתוכן החשיבה ישנו עיסוק רב בנושאים הקשורים לסכסוך עם הבת ***. ההסברים והטענות של הנבדקת אינן חורגות מנרטיב של סכסוך משפחתי, ללא ביטויים של מחשבות שווא, הפרעות בפרצפציה או ביטויים פסיכוטיים אחרים. הנבדקת גילתה תובנה למצבה, שיפוט חברתי שמור. היא מתמצאת בהיקף נכסיה. עם זאת היא אינה שוללת שבגילה המופלג ישנו קושי בניהול עניינים כלכליים, ובמיוחד שמדובר בעניינים מורכבים הקשורים לנכסים רבים. היא הייתה מוכנה לקבל עזרה של אפוטרופוס חיצוני, בתנאי שתוכל לסמוך על האפוטרופוס, כמו, לדוגמא, בתה *** או עורך דין מטעמה אם ירכוש את אמונתה…”.

לסיכום, כותב ד”ר כ’ כי תוצאות הבדיקה שלו זהות לשל אלו של ד”ר ג’ ושונות מהותית משל ד”ר ב’. ד”ר כ’ מפרט את הסיבה לשינויים אלו וממליץ למנות אפוטרופוס לרכוש בלבד בשל מורכבות הנכסים והסכמתה של המנוחה:

” … למרות ירידה קוגניטיבית קלה, הגרעין האישיותי שלה ושיפוטה החברתי שמורים, והיא מתמצאת בהיקף נכסיה ומסוגלת להביע את דעתה בענייניה הכספיים. התוצאות של הבדיקה שלי דומות לתוצאות בדיקתה של ד”ר ג’ ושונות באופן מהותי מתוצאות הבדיקה של ד”ר ב’. הסבר לכך ניתן למצוא, כנראה, בעובדה כי הנבדקת סבלה מדיכאון שגרם לשינויים קוגניטיביים זמניים, ולאחר שיפור במצבה חל גם שיפור בתפקודה הקוגניטיבי. הפגיעה הקוגניטיבית הקלה שהתגלתה בבדיקה אינה גורמת בד”כ להפרעה בהתנהלות כלכלית בסיסית. עם זאת, במקרה נדון ישנם נכסים משמעותיים ודרושה מיומנות ויכולת קוגניטיבית מלאה. בלהתחשב בעובדה זאת ובכפוף לדעה של הנבדקת, אני ממליץ למנות לה אפוטרופוס לרכוש בלבד (ולא לגוף), כאשר זהות של אפוטרופוס תהיה מקובלת על ידי הנבדקת. לצורך כך, היא מסוגלת להופיע בבית – משפט ולהביע את דעתה בנושאים הנ”ל”.

ניתן לראות כי אין כל “הסתמכות” של ד”ר כ’ על חוות הדעת של ד”ר ג’. כל שיש הוא הגעה לאותן המסקנות ותו לא. יתרה מכך, ד”ר כ’ פגש את המנוחה ובדק אותה פנים מול פנים והוא אף מסביר את הסיבות להבדלים בין תוצאות הבדיקה של ד”ר ב’ לתוצאות שלו.

לאור האמור לעיל, חוות הדעת של ד”ר כ’ (שהוגשה כחודשיים לאחר עריכת הצוואה) יש בה להעיד בסבירות גבוהה על כשירות המנוחה אף במועד עריכת הצוואה.

חוות הדעת של ד”ר ס’ רופא המשפחה של המנוחה מיום 23.11.16

ד”ר ס’ היה רופא המשפחה של המנוחה והכיר אותה מספר רב של שנים .

הביקור אצלו נערך שישה ימים לאחר עריכת הצוואה. והוא הסמכות הרפואית שפגשה את המנוחה במועד הסמוך ביותר לעריכת הצוואה.

התובעת ליוותה את המנוחה לבדיקה זו. לטענתה המנוחה נשלחה ע”י עורך הדין שייצג אותה בתביעת הנתבעת 1 לבדיקה זו, כמו גם לבדיקות נוספות (ר’ עמ’ 128 ש’ 25-32, עמ’ 129, עמ’ 130 ש’ 1-10, עמ’ 132 ש’ 19-26 לפרו’ מיום 13.2.24).

ד”ר ס’ כתב לגבי המנוחה כי ” …נראית צלולה מתמצאת בזמן ובמקום…הולכת לבד בעזרת מקל בלבד ולא הליכון. מתפקדת בבית לבד ולא זקוקה לעזרה בהלבשה אכילה ורחצה. מקבלת עזרה בבית מטעם ביטוח לאומי ארבע שעות שבועיות לצורך קניות בלבד ולא זקוקה לעזרה בנושאים אחרים במשך היום ולילה. הנ”ל מוכרת לי מזה מספר רב של שנים. היא במצב גופני סביר מאוד בהתחשב לגילה ונראית יותר צעירה מגילה “.

על אף היכרותו את המנוחה ופגישתו עמה סמוך לעריכת הצוואה, הנתבעת 1 לא ביקשה לזמן את ד”ר ס’ לעדות ויש לזקוף זאת לחובתה (ר’ ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, מד(4) 595 (1990)

לא מצאתי כי מדובר “בחוות דעת פרטית” כטענת הנתבעת 1 שהרי מדובר ברופא המשפחה של המנוחה המכיר אותה שנים רבות ויש ליתן משקל לדברים שכתב סמוך מאוד למועד עריכת הצוואה.

עדות הנתבעת 1 עצמה המעידה כי סברה שיש למנוחה כשירות קוגניטיבית במועד הרלבנטי

הנתבעת 1 עצמה העידה כי לא ביצעה כל פעולה כלכלית ללא אישור המנוחה “אבל כל פעולה כמובן של משיכת כסף מחשבון ,חלוקת כספים וכל דבר שנוגדע לכספים שבחשבון כל דבר היה באישור של אמא שלי ,ובידיעה שלה

ש. מראש

ת. מראש ……

ש. וזה בעצם עד 11/16 ,מתי שהיא העבירה את החשבון לבנק אחר

ת. נכון “(עמ’ 162 ש’16-29 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.23 )

אם נתבעת 1 בקשה את אישור המנוחה, הרי יצאה מנקודת הנחה שהיא כשירה קוגניטיבית שאחרת לא הייתה מבקשת את אישורה.

סברת המנוחה כי הנתבעת 1 “גונבת ” את כספיה האם מחשבת שווא או בעלת בסיס עובדתי ?

לטענת הנתבעת 1, התובעת הונתה ושיקרה למנוחה וגרמה לה להאמין שהנתבעת 1 גונבת לה כספים, והצוואה נערכה בשל מחשבות שווא אלו.

לא מצאתי כי הנתבעת 1 הניחה תשתית עובדתית לטענה זו ולהיפך התרשמותי היא כי מדובר בסברה שיש לה בסיס עובדתי ולא מחשבת שווא.

אין מחלוקת כי הנתבעת 1 העבירה סך של 120,000 ₪ מחשבון המנוחה לילדיה והמנוחה נחשפה להעברה זו וטענה שהיא לא הייתה בהסכמתה.

לטענת הנתבעת 1 הוסכם בין הצדדים כי הכספים המגיעים לצדדים מהסכם חלוקת העיזבון יחולקו בפעימות כדי לא לפגוע בהשקעות ולמקסם רווחים. לטענתה, התנהלותה נשאה פרי והביא לארבע חלוקות של הכספים, הכל בהסכמת הצדדים והמנוחה (ר’ ס’ 3 לתצע”ר הנתבעת 1). עוד העידה כי הסכמות אלו קיבלו ביטוי בהסכם חלוקת העיזבון (ר’ עמ’ 160 ש’ 11-32 לפרו’ מיום 13.2.24).

קשה לקבל גרסה זו של הנתבעת 1 והיא לא הוכחה כלל ועיקר .

בשנת 2010 נחתם בין הצדדים למנוחה הסכם חלוקת עיזבון בעלה המנוח של המנוחה הצדדים הסתלקו מעיזבון המנוח לטובת המנוחה בתמורה לקבלת סכום הנע סביב 1.3 מיליון ₪ כ”א.

על פי הסכם חלוקת העיזבון, על הכספים המגיעים לצדדים להיות משולמים בתוך 30 יום (ר’ ס’ 5א להסכם חלוקת העיזבון).

אין כל אזכור לטענות הנתבעת 1 על “פעימות ומקסום רווחים” בהסכם עצמו , שם כאמור נקבע כי החלוקה תעשה בתוך 30 יום. כזכור העברת מאה ועשרים אלף השקלים מחשבונה של המנוחה לילדיה של הנתבעת 1 על ידי הנתבעת 1 אירעה לקראת סוף שנת 2016 דהיינו כשש שנים מאוחר יותר .

לטענת הנתבעת 1 כל החלוקות בזמנים השונים שלהם “מגובות באסמכתאות” (ר’ עמ’ 166 ש’ 16-17 לפרו’ מיום 13.2.24).אך לא הוגש לביהמ”ש שום הסכם נוסף בין הצדדים והמנוחה לגבי חלוקות נוספות.

כפי שצוין לעיל, הנתבעת 1, הוסיפה וטענה כי היא קיבלה אישור מהמנוחה על כל משיכה/פעולה/חלוקה שעשתה בחשבון המנוחה (ר’ עמ’ 162, ש’ 16-27 לפרו’ מיום 13.2.24).

המנוחה ,לעומת זאת ,העידה בתביעת הנתבעת 1 בהליך הקודם כי הנתבעת 1 עשתה בכספיה כבשלה וללא אישורה וידיעתה ” *** כבר חילקה את כל הכספים. היא לקחה לי את כל הכסף וחילקה לילדים שלה שקנו בית. היא לקחה הכל חופשי ואני לא ידעתי בכלל. היא שילמה להם משכנתא אבל היא צריכה לשאול אותי כי זה כסף שלי. מתי היא שאלה אותי כשאני ישנה? אני בכל זאת עדיין יש לי שכל וזוכרת כל דבר. אם היא היתה שואלת אותי הייתי זוכרת. היא היתה עושה מה שהיא רוצה”. (ר’ עמ’ 4 ש’ 16-19 לפרו’ הדיון מיום 6.12.16).

טענות אלו פורטו לעיל גם בתרשומת שערכה עו”ד ***. מן האמור, עולה כי היה קיים בסיס עובדתי לסברת המנוחה ואין מדובר במחשבות שווא ,

סיכום עניין הכשירות לצוות

לאור המפורט לעיל: עדותה של עו”ד ***; הפקדת הצוואה ע”י המנוחה במשרדי הרשמת לענייני ירושה ; עדותה של המנוחה בתביעת הנתבעת 1 כנגד התובעת ואח’ ; חוות הדעת של רופא המשפחה ד”ר ס’ (שלא הוזמן להיחקר); חוות דעתו של מומחה בית המשפט פרופ’ *** תשובותיו לשאלות ההבהרה של הנתבעת 1 ועדותו בפני , חוות הדעת של מומחה בית המשפט ד”ר כ’ והתרשמותו של בית המשפט ששוחח עם המנוחה בהליך קודם כי המנוחה הייתה כשירה קוגניטיביתסמוך לאחר עריכת הצוואה עדות הנתבעת 1 עצמה כי פעלה רק בהתאם להוראות המנוחה ,הבסיס העובדתי הקיים לסברת המנוחה כי הנתבעת 1 גונבת ממנה כספים והנטל הגבוה הנדרש לשלול כשירות לערוך צוואה, לא רק שמצאתי כי הנתבעת 1 לא הרימה את הנטל הכבד המוטל עליה להוכיח טענתה כי המנוחה לא הייתה כשירה אלא שוכנעתי כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועד בו נערכה.

השפעה בלתי הוגנת.

לטענת הנתבעת 1 התובעת הונתה וניצלה את המנוחה שתחשוב דברים נוראיים על הנתבעת 1 וילדיה וזאת בכדי לנשל אותה מהעיזבון.

במועד עריכת הצוואה, המנוחה הייתה תלותית והסתייעה בתובעת. התובעת ניתקה את המנוחה מהנתבעת 1 ומשפחתה באותה עת. התובעת בחרה את עו”ד ***, הסיעה והחזירה את המנוחה ממשרדה.

בדנ”א 1516/95 רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה נב(2) 813 (1998) (להלן: “פרשת מרום”), נקבעו מספר מבחני עזר שנועדו לסייע לבחון האם מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, מבחן התלות והעצמאות ,מבחן התלות והסיוע

מבחן קשרי המצווה עם אחרים –מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנה מבחנים אלו אינם מצטברים, יש לעשות בהם שימוש בזהירות רבה והם אינם תלויים האחד בשני, הכול בהתאם לנסיבות המקרה (ע”מ (מחוזי תל אביב-יפו) 1100/05 פלוני נ’ פלונית (נבו 06.04.2009). איני מאריך ברקע התיאורטי מאחר שההלכות ידועות.

ומן הכלל אל הפרט

לא הוכחה לפני כל “תלות מקיפה ויסודית” של המנוחה בזולת או בתובעת שיש בה להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי התובעת כטענת הנתבעת 1 .

לטענת הנתבעת 1, היא ומשפחתה הם שטיפלו במנוחה לאורך השנים בכלל ההיבטים, כאשר התובעת והנתבעת 2 כמעט ולא היו מעורבות (ר’ ס’ 7 לכתב ההתנגדות שהגישה הנתבעת 1 ; ס’ א1.4-1.7 לתצע”ר הנתבעת 1).

גם “בתביעת הנתבעת 1” טענה הנתבעת 1 כי היא ומשפחתה הם המטפלים הבלעדיים במנוחה, כאשר הקשר בין הנתבעת 2 למנוחה היה “דל ביותר” והקשר בין התובעת למנוחה לא היה קבוע כאשר היא מתגוררת עשרות שנים בחו”ל (ר’ ס’ 1-8 לכתב התביעה שם).

בעדותה חזרה הנתבעת 1 על הטענה כי היא ומשפחתה הם שטיפלו במנוחה (ר’ עמ’ 161 ש’ 19-28, עמ’ 165 ש’ 1-12 לפרו’ מיום 13.2.24).

לאור האמור, ניתן לראות כי לטענת הנתבעת 1 היא ומשפחתה הם שטיפלו באופן בלעדי במנוחה לאורך השנים, כאשר הקשר בין המנוחה לבין התובעת והנתבעת 2 היה דל ולא קבוע.

התובעת התגוררה בארה”ב במשך כמה עשורים.

לטענת הנתבעת 1, התובעת שהתה בישראל בין התאריכים 20.6.16 ועד לתאריך 8.7.16 אז חזרה לארה”ב (ר’ ס’ 17-21 לתצע”ר הנתבעת 1). התובעת שבה לישראל בתאריך 10.11.16 (ר’ ס’ 25 לתצע”ר הנתבעת 1).

הצוואה נערכה כאמור ביום 17.11.16 (שבוע לאחר חזרתה של התובעת לישראל).

כאשר נשאלה הנתבעת 1, כיצד התובעת אשר שהתה בישראל רק שבוע אחד לפני עריכת הצוואה יכלה להפעיל על המנוחה “השפעה בלתי הוגנת”, העידה כי ” היא הייתה שבוע אחרון אבל היא הייתה לפני זה היא באה ונסעה ובאה ונסעה, בשנה האחרונה אני חושבת איזה פעמיים או שלוש פעמים…היא הייתה מספר פעמים, ומהזמן הזה חל שינוי באמא שלי לצערי” (ר’ עמ’ 170 ש’ 21-32 לפרו’ מיום 13.2.24).

לאור האמור, ניתן לראות שהזמנים (אף לפי הנתבעת 1) בהם היה לתובעת אפשרות להשפיע על המנוחה “השפעה בלתי הוגנת” היו קצרים ביותר. היא שהתה בארץ כשבועיים מספר חודשים טרם עריכת הצוואה ושבוע נוסף לפני עריכת הצוואה.

גם עו”ד *** עורכת הצוואה שללה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ופירטה על כך בעדותה שכבר הבאתי מפאת חשיבותה לעיל : (ר’ עמ’ 67 ש’ 26-32, עמ’ 68 ש’ 1-9 לפרו’ מיום 13.2.24).

“…היא הייתה אחת הנשים המרשימות שהופיעו אצלי במשרד. התרשמתי מהקוהרנטיות שלה היא סיפרה לי אנקדוטות דברים קטנים כמו הדוח חנייה, ובכוונה ציינתי את זה, כי אמרתי שאם ביום מן הימים אני אצטרך להעיד, זה רשום לי. לא התרשמתי מהשפעה בלתי הוגנת, בכלל, גם זה, היא היא סיפרה על הבת הזאת שהיא בכלל חיה בארצות הברית, והיא לא הייתה סמוכה לשולחנה, היא לא אכלה מהקערה שלה, היא לא, לא היה איזשהו קשר כזה שזה מישהו שלוקח אותה לקופת חולים וכל היום נמצא סביבה. ההיפך. אז לא הייתה לי שום תחושה של השפעה בלתי הוגנת, היא הגיעה אליי במובן מסוים במצוקה מזה שהיא מרגישה שרודפים אותה שרוצים לגנוב לה כסף, והיא רוצה לעשות סדר, כי היא מרגישה שיש פה איזשהו עיוות בין הילדים שלה, בין ילדה אחת שקיבלה המון, בין ילדה שניה שהיא מאוד מסודרת, לבין הילדה השלישית שכאילו בגלל שהיא חיה בארצות הברית והסתדרה לבד היא בחיים לא נתנה לה כלום. ”

מבחנים להשפעה בלתי הוגנת

תלות ועצמאות

כאמור לעיל, עו”ד *** העידה כי המנוחה הלכה לבד והתנהלה בכוחות עצמה במועד עריכת הצוואה.

שלושה ימים לאחר עריכת הצוואה, המנוחה הלכה בכוחות עצמה לצורך הפקדת הצוואה וביצעה את הפעולות הנדרשות במשרדי הרשם לענייני ירושה.

ד”ר ס’ (רופא המשפחה) פגש את המנוחה ימים ספורים לאחר עריכת הצוואה, וכתב ” …נראית צלולה מתמצאת בזמן ובמקום…הולכת לבד בעזרת מקל בלבד ולא הליכון. מתפקדת בבית לבד ולא זקוקה לעזרה בהלבשה אכילה ורחצה. מקבלת עזרה בבית מטעם ביטוח לאומי ארבע שעות שבועיות לצורך קניות בלבד ולא זקוקה לעזרה בנושאים אחרים במשך היום ולילה”.

גם מחוות הדעת של ד”ר כ’ לא עלה כי המנוחה הייתה תלויה ו/או לא עצמאית.

לאור האמור, לא הוכח לפני שהמנוחה הייתה תלויה פיזית או שכלית – הכרתית במאן דהוא במועד עריכת הצוואה.

תלות וסיוע

יש לבחון עניין זה רק במקום שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע. עם זאת, על אף שקבעתי כי המנוחה הייתה עצמאית, מצאתי לדון בסיוע שניתן למנוחה.

כאמור לעיל, הנתבעת 1 טענה שוב ושוב (בכתבי הטענות ועדותה) כי היא ומשפחתה הם שסייעו למנוחה כל השנים בכלל ההיבטים (ענייני בריאות, כספים וכו’). זאת כאשר התובעת שוהה בחו”ל במשך ארבעים שנה והנתבעת 2 הייתה בקשר רופף עם המנוחה.

התובעת שהתה בישראל כשבועיים בקיץ 2016 (מספר חודשים לפני עריכת הצוואה) וכן שבוע לפני עריכתה בלבד.

לאור האמור, לא הוכח לפני תלות כלשהי של המנוחה בהיקף ובמידת הסיוע שניתן אם ניתן לה ע”י התובעת בזמנים קצרים ביותר אלו.

קשרי המצווה עם אחרים

במבחן זה עלינו לבחון, האם המצווה היה מבודד ומנותק מהסביבה.

לא הוכח לפני שהמנוחה הייתה מבודדת מסביבתה בשום צורה. יתרה מזו, מספר ימים לפני עריכת הצוואה (ביום 11.11.16 ), הנתבעת 1 עצמה טענה כי היא ומשפחתה ישבו לארוחת שישי עם המנוחה (ר’ ס’ 26 לתצע”ר הנתבעת 1).

בהקשר זה יוער שוב, כי התובעת הגיעה לישראל רק שבוע אחד טרם עריכת הצוואה, כאשר במשך כל הזמן הנתבעת 1 ומשפחתה הם שסבבו סביב המנוחה.

לאור האמור, לא הוכח לפני שהמנוחה הייתה מבודדת ומנותקת מהסביבה במועד עריכת הצוואה.

נסיבות עריכת הצוואה

על רצונה של המנוחה ומניעיה לערוך את הצוואה כפי שערכה, ר’ בהרחבה לעיל שם פורט בעניין התרשומת שערכה עו”ד *** והסכסוך שפרץ בין המנוחה לנתבעת 1.

לאור המפורט לעיל באותן מקומות אליהם הפניתי, שוכנעתי כי רצונה הברור של המנוחה היה לערוך צוואה, ורצונה השתקף בתוכנה של הצוואה.

(התובעת העידה כי לבקשת המנוחה היא חיפשה עורך דין לצורך עריכת צוואה. בהמלצת בת דודה הגיעה אל עו”ד ***. התובעת יצרה קשר טלפוני עם עו”ד ***, קבעה פגישה וליוותה את המנוחה למשרדה של עו”ד ***. כאשר הגיעו למשרד ביקשה ממנה עו”ד *** לצאת מהבניין וכך היא פעלה (ר’ עמ’ 115 ש’ 24-32, עמ’ 116, עמ’ 117 ש’ 1-8 לפרו’ מיום 13.2.24).

בתרשומת שערכה עו”ד *** נכתב שהתובעת הביאה את המנוחה לפגישה אך לא נכחה בה ” 3 בנות – הקטנה הביאה אותה לפה, ***, לא היתה פה”.

עו”ד *** העידה כי התובעת הגיעה עם המנוחה לפגישה ובוודאות היא לא הייתה נוכחת במשרד בזמן שהיא שוחחה עם המנוחה (ר’ עמ’ 12 ש’ 3-32, עמ’ 52 ש’ 19-23 לפרו’ מיום 13.2.24).

לאור האמור, שוכנעתי כי הפגישה בין המנוחה לעו”ד *** (שכללה גם את העריכה והחתימה על הצוואה) נערכה ביניהם בלבד, כאשר התובעת לא שוהה במשרדה של עו”ד *** בזמן זה. לאור הנסיבות, לא מצאתי פגם מהותי בעובדה שהתובעת יצרה את הקשר עם עו”ד *** והסיעה את המנוחה לפגישה וממנה .

המנוחה שילמה בשיק מחשבונה ובחתימתה את שכ”ט עו”ד *** (ר’ מסמך שהוגש ע”י עו”ד *** לאחר עדותה ביום 14.2.24).

מבחן הגיונה של הצוואה.

בפרשת מרום, ניתנו מספר מבחני משנה נוספים וביניהם “מבחן הגיונה של צוואה”:

צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית-המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת-מידה הגיונית. השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה 

כלל הנסיבות שפורטו בהרחבה בפסק דין זה מצביעות על היותה של הצוואה משקפת את רצון המנוחה.

יתרה מכך, ולצורך הוספת נדבך נוסף על “הגיונה של הצוואה” ניתן לערוך השוואה בין הצוואה לבין צוואה קודמת של המנוחה שנערכה בשנת 2014 אותה מבקשת הנתבעת 1 לקייםולראות כי למעשה הצוואות דומות למעט הדרתה של הנתבעת 1 וילדיה מן העיזבון בצוואה השניה נשוא ההתנגדות משנת 2016 כאשר הטעם לכך פורט בצוואה עצמה (ס’ 5 לצוואה )וגם בפסק הדין לעיל.

הטענה למעורבות התובעת בעריכת הצוואה

לטענת הנתבעת 1, התובעת הייתה “מעורבת עד צוואר” בכל אחד משלבי עריכת הצוואה ועל כן יש לפסול את הצוואה.

מצאתי לדחות טענות אלו.

מעבר ליצירת הקשר עם משרדה של עו”ד *** והליווי של המנוחה אל ומהמשרד, לא מצאתי כי התקיימה מעורבות מהותית כלשהי אם בכלל של התובעת ביחס לעריכת הצוואה.

המנוחה היא שהייתה מעוניינת לערוך צוואה (ר’ לעיל פירוט רחב על סיבותיה), היא שילמה עבור הצוואה, נפגשה ביחידות עם עו”ד *** (כמפורט להלן) והפקידה בעצמה את הצוואה.

כאמור לעיל, עו”ד *** העידה (ואף כתבה בתרשומת) כי התובעת עזבה את המשרד לאחר שליוותה את המנוחה אליו. עו”ד *** ביררה את רצונה ומניעיה של המנוחה ביחס לעריכת הצוואה בפגישה שהתקיימה ביניהם בלבד.

כאשר עורך הצוואה דואג להרחיק מעליו את המלווים לעריכת הצוואה ולוודא מול המצווה ביחידות את רצונו ומניעיו לא מתקיימת עילת הפסלות השלישית בסעיף 35 לחוק:

“גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35. על-אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך  עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות. אשר-על-כן, לא הוכח קיומה של עילת הפסלות השלישית.”

ע”א 7506/95 מיכל שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, נד(2) 215 (2000)

לסיכום פרק זה

לא רק שלא מצאתי, כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת כלשהי על המנוחה אלא שוכנעתי כי הצוואה משקפת את רצונה הברור והמובהק של המנוחה וכן לא הוכח לפני התקיימות עילת הפסלות השלישית בסעיף 35 לחוק בדבר מעורבות התובעת בעריכת הצוואה.

תיקון סעיף 4 לצוואה

בס’ 4 לצוואה קבעה המנוחה כי:

” כל מה שיוותר מעיזבוני לאחר חלוקת הנכסים בסעיף 3 דלעיל אני מורישה באופן שווה לילדיהם של ביתי *** ת.ז *** “.

לטענת הנתבעת 2 יש לתקן את סעיף 4 לצוואה כך שיהיה רשום ” כל מה שיוותר מעיזבוני לאחר חלוקת הנכסים בסעיף 3 דלעיל אני מורישה באופן שווה לילדיהם של ביתי *** ת.ז *** ושל ביתי *** ת.ז…”.

מצאתי לדחות את טענות הנתבעת 2.

בתרשומת שערכה עו”ד ***, לאחר שפירטה המנוחה את חלוקת הנכסים נכתב ” כסף שנשאר לילדים של *** “.

עו”ד *** העידה כי את יתרת העיזבון המנוחה ביקשה לחלק רק לילדיה של התובעת (ר’ עמ’ 63 ש’ 27-32, עמ’ 64 ש’ 1-29 לפרו’ מיום 13.2.24).

די בעדות עו”ד *** והתרשומת להבהיר עניין זה. עם זאת יצוין כי, בסעיף כתוב “ביתי” ולא “בנותיי” והפער בין “ילדיהם” לבין “ילדיה” הוא הרבה יותר קטן לבין הוספת שמה המלא ופרטיה של הנתבעת 2 לסעיף כטענתה. יש בדברים אלו לחזק את המסקנה שהכוונה היא לילדיה של התובעת בלבד.

. טענת הנתבעת 2 כנגד הנתבעת 1 לחוב כספי

לטענת הנתבעת 2, לאור עדותה של הנתבעת 1 כי לא הספיקה להעביר לה 115,000 ₪ לאור החלוקה שהתבצעה בין הצדדים, יש להורות על תשלום זה במסגרת פסק הדין.

עניינו של הליך זה הוא בהתנגדות שהגישה הנתבעת 1 לקיום הצוואה ולקיום צוואה קודמת בלבד . ככל שלנתבעת 2 תביעה כספית כלפי הנתבעת 1 או התובעת עליה לעשות זאת במסגרת תביעה נפרדת ולא ניתן לעשות זאת במסגרת תובענה זו.

לסיכום

לאור האמור דין בקשת התובעת לקיום צוואת המנוחה מיום 17.11.2016 להתקבל ודין ההתנגדות לבקשה לקיום הצוואה ודין בקשת הנתבעת 1 לקיום צוואת המנוחה מיום 16.7.14 להידחות.

התובעת תגיש נוסח צו קיום צוואה לפי טופס 5 לתקנות הירושה, תשנ”ח-1998 לחתימתי בתוך 10 ימים כולל ימי הפגרה .

לאור התוצאה שהגעתי אליה , והתנהלות הנתבעת 1 שהביאה להארכת הדיון בהתנגדות שלא לצורך , הנתבעת 1 תישא בשכ”ט ב”כ התובעת בסך 85,000 ₪ ובשכ”ט הנתבעת 2 בסך 5000 ₪ .

ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים

המזכירות תמציא פסק הדין כחוק לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

ניתן היום, י”ד אב תשפ”ד, 18 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.