לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובעת:
ת”ז
עוה”ד זועבי עבד אל קאדר
נגד
נתבעים
1.ת”ז
2.ת”ז
עוה”ד יוסי ניזרי
החלטה
בפני בקשת התובעת לזימון שני עדים לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, וטרם תחילת שמיעת עדות הנתבע ועדיו.
עסקינן בתביעה הצהרתית שהגישה התובעת לגבי בית אשר אחיה טוען שהינו בעליו.
הבית עודנו רשום על רמ”י.
התובעת מתארת השתלשלות עניינים לגבי הבית, תחילה ניתנה על ידה הלוואה לאחיה ולגרושתו, שלא הוחזרה לצורך רכישת הבית על ידם במכרז, לכן החליטו להעבירו בהסכמי במתנה אליה. ומאוחר יותר, לבקשתם שיפצה את הבית והשכירה להם אותו, ומזה כשנתיים וחצי משכירה אותו לאחרים לאחר שעזבוהו. לגרסתה, שילמה את מלוא התמורה עבור הבית לרבות המיסים, וכי העברת הזכויות מהם אליה אירעה לפני 17 שנה, אך לא הסתיימה בשל חוב של רמ”י לעירית XXX.
הנתבע טוען כי לא התחייב למסור לתובעת את הזכויות בבית שרכש במכרז בתמורה לסכום ההלוואה שקיבל ממנה, ובוודאי שלא הייתה “עסקת מתנה ללא תמורה”, להעברת הבית לטובתה. לטענתו “הסכם המתנה” נחתם על ידו כהסכם צדדי ולמראית עין בלבד על מנת להפקידו בידי התובעת כ”בטחון” להחזרת ההלוואה שניתנה לו.
בתום שמיעת עדות התובעת, ולאחר קביעת התיק לדיון נוסף לצורך שמיעת עדות הנתבע ועדיו, הוגשה בקשה על ידה להזמנת שני עדים עורכי דין, אשר היו מעורבים בעסקאות המתנה שנערכו לפני 17 שנה. אחד מהם ערך את הסכמי המתנה והשנייה פעלה לרישומם.
לטענתה, לאחר שמיעת עדותה, עלה הצורך בשמיעת עדותם של עדים אלה, מפאת חשיבותה לחקר האמת, וחיוניותה לצורך הכרעה, מי מביניהם, הוא בעל הזכויות בבית.
הנתבע מתנגד לזימון העדים. לטענתו, הסתיימה מסכת הבאת הראיות של התובעת, ועל פי דין אין היא רשאית לזמן עדים חדשים שלא הגישו תצהירים או לא זומנו אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים. בנוסף, עדים אלו אוזכרו אינספור פעמים בכתבי הטענות של שני הצדדים, ואף מסמכים שנערכו על ידם צורפו לתצהירה. ובכל זאת, בחרה היא משיקוליה שלא להגיש תצהיר שלהם או לזמנם לחקירה. על כן, היא מנועה מלזמנם שכן חזקה היה עליה לדעת כי עדותם נחוצה עוד לפני שנחקרה ולפני שהגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה. כל שכן, שעה שמדובר ברצון מצידה לבצע מקצה שיפורים, אשר יביא להתארכות ההליך ולפגיעה באינטרס הנתבע.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לאשר את זימונם של שני העדים שהינם עו”ד שהיו מעורבים בעריכת הסכמי המתנה ובמהלכים לרישומם.
אחת מהמחלוקות, אם לא העיקרית שבהן, הינה סביב תכליתם של הסכמי המתנה שנערכו.
לגרסת התובעת, העו”ד שערך את הסכמי המתנה ידע כי היה בכוונתו של הנתבע להעביר לתובעת את הזכויות בבית.
לגרסת הנתבע, העו”ד ידע כי הסכמי המתנה הינם למראית עין, שכן לא הייתה עסקה בתמורה, אלא הסכם ביטחון שיופעל אם לא יחלקו בדמי השכירות של הבית, ולכן הוא לא המשיך בטיפול.
התובעת אכן התייחסה בתצהירה אל אותם עו”ד שטיפלו בעסקאות המתנה, וצירפה מסמכים שערכו, אך לא זימנה אותם לעדות.
בחקירתה הנגדית של התובעת, נשאלה חזור ושוב, את אותן השאלות בווריאציות שונות, סביב הסכמי המתנה משנת 2007, ובעיקר האם אמרה לעו”ד שנתנה לאחיה הלוואה, והיא התקשתה לזכור – אמרה שלא סיפרה ואחר כך יכול להיות שסיפרה ולא זוכרת מה היה במעמד, ועומתה עם הטענה כי חתמה על תצהיר שקרי בו נרשם כי היא קיבלה את הבית ללא תמורה, ועם הטענה כי עו”ד לא טיפל בהוצאה לפועל של ההסכם כי ידע שזה נועד לביטחון בלבד, עד שבשלב כלשהו נשאלה מדוע העו”ד שערך את הסכמי מתנה לא זומן על ידה לעדות באלו המילים : “את רואה למה הוא צריך להגיע לפה להעיד? כי אם הייתה מביאה אותו הוא היה עונה על הרבה שאלות היינו צריכים לקבל תשובות ממנו. בחרתם לא להעיד אותו כנראה שהייתה לכם סיבה, מה את אומרת על זה”. ועל כך היא השיבה : “לא אמרו לי להביא את העו”ד…אם אתם רוצים שאני אבקש מהעו”ד….לבוא אני אבקש”.
ולגבי עורכת הדין, אליה הועבר הטיפול ברישום הסכמי המתנה בשנת 2019 בעת שהתובעת רצתה למכור את הבית, והיא מלאה את הטפסים עבורה, נשאלה מדוע לא זימנה גם אותה לעדות וב”כ הנתבע הוסיף כי : “אני רק אומר שהם היו צריכים לבוא להעיד”, ולא הייתה לתובעת תשובה לכך.
כפי שעולה מחקירתה הנגדית, ב”כ הנתבע התריס בתובעת כי היה צורך בהבאת שני עורכי הדין לעדות, וכי לא זומנו על ידה במכוון משיקוליה.
אני למדה מחקירתה הנגדית של התובעת, כי גם ב”כ הנתבע סבור שעדותם של שני עורכי הדין שטפלו בהסכמי המתנה חיונית לצורך גילוי האמת.
אין חולק כי עדותם של שני עורכי הדין יכולה לפרוס אור על נסיבות חתימת הסכמי המתנה, הסיבה לכך שלא פעלו 17 שנה לרישומם, והתרשמותם מהתנהלות הצדדים עתהתובעת ביקשה לפעול להוצאתם לפועל.
אמנם, זימונם של עדים לאחר סיום עדותה של התובעת מהווה סטייה מתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ח-2018 הקובעת את סדר הבאת הראיות וגם בניגוד לכלל שלפיו על בעל דין להגיש ראיותיו “בחבילה אחת” ולא בתפזורת (ע”א 579/90 רוזין נ’ בן-נון, פ”ד מו(3) 738; וברע”א 8366/14 כרמלה דפני נ’ עמותת אוהל רחל (27/1/15).
אלא שהוצגו טעמים סבירים והוגנים המצדיקים הבאת ראיות נוספות (ע”א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ’ ציפורה בן-נון, ורע”א 2137/02 אליהו ממן נ’ פז חברת נפט בע”מ (30/7/02).
כבר נפסק כי “סדרי דין הינם האמצעי להגיע אל המטרה הצודקת, ואין הם המטרה עצמה, פעמים רבות שיקולים של עשיית צדק דיוני הם המנחים באופן ששיקולים של שמירה דווקנית על כללי הפרוצדורה נדחקים הצידה” (1673/93 לידל (טריידינג) בע”מ נ’ המגן, פ”ד מח (2) 697, בעמ’ 703).
העברת “עשיית הצדק” לקדמת הבמה תוך דחיקה במידת מה של סדרי הדין, מוצאת את ביטוייה, בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה בו נקבע כי : “בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק”.
האמור אף עולה בקנה אחד עם תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018, שקובעת כי: “מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך” .
בנוסף ראה תקנה 27 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020 המתירה לבית משפט להזמין עד מטעמו : “נוסף על הוראות פרק י”ג לחלק ב’ בתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי להזמין עד מטעמו אם הוא סבור שעדותו דרושה לצורך בירור המשפט”.
הואיל ואני סבורה כי עדותם של שני עורכי הדין נדרשת לצורך חקר האמת, הרי שאני מאשרת את זימונם. התובעת תישא בהוצאות התייצבותם.
להמציא לצדדים.
ניתנה היום, י”ט תמוז תשפ”ד, 25 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
